בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | שלושה פרגמנטים

תגובות

כך חזיתי את הנולד

הם צילצלו מהטלוויזיה בדיוק כאשר עברתי עם האסיסטנטית שלי על ההגהות האחרונות של מחקרי "צוק גרניט בים האיסלאם הגועש: מצרים - סיפורה של יציבות", שעמד לצאת לאור במסגרת פרסומי המכון שלנו.

שמחתי שהזדמנה לי במה לקידום המונוגרפיה, כאשר התחקירן שאל אם ארצה להגיד משהו על ההתפתחויות האחרונות, או שמא ברצוני לחכות למחר, לראות איך מתפתחים העניינים; אם כי אלוהים גדול, וייתכן שעד מחר יזמינו פרופסור אחר, אולי מומחה מ"מכון דיין לחקר חיזוי אסטרטגי בי-פולארי".

"לא, לא, זה בסדר", הזדרזתי להגיד, שכן כבר ראיתי בעיני רוחי את יריבי הוותיק, פרופ' חוביזה, הסובייטולוג לשעבר, יושב ומלהג שם על איזו "אימרה מצרית עממית", ועל "תפיסת הזמן המצרית", ושאר הבלים. עוד הספקתי להגיד לתחקירן ש"מה שטוב למחר יהיה טוב גם היום - לזמן המצרי יש קצב אחר מהמקובל אצלנו, במערב", כאשר על מסך הטלוויזיה, שריצד ברקע בלי קול, נקטע השידור לטובת מהדורת חדשות מיוחדת.

הגברנו את הווליום. למשמע החדשות על ההתקוממות בקהיר החווירה האסיסטנטית שלי ונעצה בי מבט שואל, ספק לגבי הופעתי הצפויה באולפן, ספק לגבי התזה שאיתה עשיתי קריירה ניאו-אקדמית שלמה. אבל אני כבר הייתי טרוד באי-ודאות אחרת, דחופה יותר: האם אספיק לקפוץ עם אשתי לקניון רמת אביב כדי לקנות חולצה חדשה, ואם נספיק להוציא את כל הסיכות ולגהץ את קמטי-הקיפול המגוחכים האלה, המסגירים מרואיינים שבאו בחולצות שנקנו זה-עתה במיוחד לשידור.

"הצבא ישתלט על זה די מהר", הרגעתי את עוזרתי ואת עצמי, והוספתי לראשונה את משפט הקסם שאיכשהו נקלע למוחי, ואשר החזיק אותי מעל המים לפחות בשלושת ימיה הראשונים של ההתקוממות: "מצרים זה לא תוניסיה".

רק כשישבתי לקראת ערב באולפן, מדיף ארומה מובהקת של תרסיס-גיהוץ עמילני, עלה בדעתי ששום דבר אינו עולה בדעתי מעבר למשפט האומר שמצרים זה לא תוניסיה. מה עוד שבחדשות דיווחו על התפשטות המהומות, בריחת בני משפחתו של מובארק, והפניית העורף של ארצות הברית.

בתשובה לשאלתו של קירשנבאום אמרתי שמצרים זה לא תוניסיה, והוספתי ש"מצרים ותוניסיה זה סיפור אחר לגמרי". ולאחר מחשבה: "זה שני סיפורים שונים". כשנשאלתי מה ההבדל, חייכתי כצופן סוד, וסיפרתי להם על אימרה מצרית עממית, האומרת "מי שאוכל חומוס - שלא יתפלא אחר כך".

זה הצליח להדוף קצת את הסתערות ההמון, אבל לא לאורך זמן: בעודנו צוחקים, הבחנתי שלונדון נוטל לידו את חוברת מחקרי הקודם, "תוניסיה - הרחק מהמון סוער: סיפורה של ארקדיה ים-תיכונית". לראשונה הרגשתי איום על כיסאי, אם לא על הקתדרה כולה.

מהשאלה הבלתי-נמנעת - מי יתקע כף לידנו שהתחזיות על מצרים יתבדו כשם שהתבדו כל תחזיות העבר המלומדות - יצאתי בכבוד: אמרתי שמדובר בשני סיפורים שונים. תוניסיה זה לא מצרים.

ופתאום, השד יודע מאיפה, צצה מולי דרך מילוט: התרחישים!

שירטטתי לפניהם שישה תרחישים: או שמובארק נופל ויש אנרכיה בהתערבות הצבא, או שמובארק לא נופל ויש התערבות הצבא, או שהצבא לא מתערב ומובארק לא נופל, או שמובארק נופל והאחים המוסלמים מסתערים על הצבא, או שהצבא לא נופל אבל השלום עם ישראל מבוטל, או שהאחים המוסלמים מתמנים לסגן נשיא, ומובארק סובל מפריצת דיסק בזמן ניסיון להרים מזוודה.

במילים אחרות: מי שבאמת מתמצא במצרים ובעולם הערבי - לא הופתע גם השבוע.

(הכותב הוא חוקר במכון גולדה מאיר לאסטרטגיה קונספטואלית)

כך כמעט הבאתי שלום אזורי

...ובסוף, כאשר ממש יצאתי מהלשכה בפעם האחרונה, מחזיק מתחת לבית השחי ציור של עליזה שהורדתי מהקיר ולופת בידי השנייה קופסה ובה כמה עטים, נזכרתי במשהו.

השלום!

שיט. ידעתי. ידעתי כל הזמן שמשהו חסר. עמדתי אפוא בראש גרם המדרגות, מוכן כבר לירידה, אבל נעצרתי עם רגל אחת באוויר וצילצלתי בנייד לאבו מאזן.

אמרו לי שהוא באמבטיה. לעזאזל, חלפה בי מחשבה, "הפלסטינים האלה לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". התעקשתי. אמרתי שאחכה על הקו עד שיתנגב וייצא. אמרו שזה ייקח קצת זמן, כי החודש הוא גם מקצץ את ציפורני הרגליים וקשה לו להתכופף בגלל הגב, ומכאן גם הגניחות שברקע. אמרתי בלי ניד עפעף שאחכה כמה שצריך. החלטתי בו-במקום, שכל עוד נמשכת תקופת כהונתי, אני לא אתן להזדמנות ההיסטורית הזאת לחמוק לי מבין האצבעות: לעשות שלום, להשאיר מורשת של פיוס היסטורי לדורות.

הנהג כבר ציפצף מלמטה, אב-הבניין כבר נעל מאחורי את הדלת ושאל של מי הקרטון עם כרטיסי-הטיסה. אבל אני לא זזתי. חיכיתי בעקשנות של בולדוג אנגלי. לבסוף אבו מאזן עלה על הקו, מתנשף בכבדות.

- "ידידי", סחתי באוזניו, "מה דעתך על האגן הקדוש?"

- "אה? מי זה? ציפי? ביבי? טיבי?"

הבהרתי לבן שיחי שאין זה הזמן להלצות, ולו בשל גודל השעה. ברוב חגיגיות, נרגש ממשמעות הרגע ההיסטורי הזה, הודעתי לו שאנו מוכנים לוותר לא רק על האגן הקדוש, אלא לקבל את זכות השיבה, לוותר על חוק השבות, לסגת מאבו-גוש ולהסכים לבינאום נתניה תמורת שלום בר-קיימא, אם כי קר.

יכולתי לשמוע את גלגלי מוחו של בן שיחי עובדים בקדחתנות. האם יתפוס את כנף בגדה של ההיסטוריה? האם נחצה הרוביקון? האם נפתר סכסוך של דורות?

- "רגע", הקשה פתאום, "מאיפה אתה מדבר איתי?"

- "מהמדרגות, בדרך ליציאה. למעשה אני כבר לא..."

- "בדיוק משם דיבר איתנו בפעם האחרונה אהוד ברק, כשהיה ראש הממשלה!"

- "כן, ידידי, אבל אני..."

קליק!

עמדתי המום, הטלפון הדומם בידי. תחושת החמצה איומה בפי. האם כך עמדו כל קודמי, נכלמים, אפופים ב"חוכמת חדר המדרגות"? סהדי במרומים: גם אני, ממש כמוהם, הייתי מוכן לשלם כל מחיר מרגע שכרטיס האשראי שלי בוטל.

(הכותב היה ראש ממשלה)

כך שיכנעתי את העולם

אין טעם בוויתורים או בתזוזה, משום שלא ייתכן שלום עם מדינות טוטליטריות, לא דמוקרטיות, הנשלטות על ידי עריצים והרומסות זכויות אדם. יהיה על מה לדבר כאשר יהפכו לדמוקרטיות.

הדחת השליטים במדינות ערב ופתיחתן לדמוקרטיה חשפה את מידת קיצוניותן, ואת שנאת ההמונים בהן לישראל.

נוכח ממדי שנאה עממיים ורחבים כאלה והיעדר שליט חזק, ברור שאין עם מי לדבר על שלום, ומכאן שאין טעם בוויתורים או בתזוזה.

מה שהיה להוכיח.

(הכותב עסק בשיווק רהיטים)



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו