בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | תורת הגזעי

איך קורה שדבר הופך מסתם מעניין וראוי למגניב והכרחי, כזה ששווה לעמוד בשבילו בתור? יובל סער משחק אותה קול

תגובות

מדי ארבעה חודשים מגיעים להאנגר 11 בנמל תל אביב כ-2,000 איש, ובמשך שעתיים הם יושבים ומקשיבים להרצאות קצרות מפי אמנים, אנימטורים, צלמים, מעצבים תעשייתיים, גרפיקאים, אדריכלים, מוזיקאים, וגם כאלה שאין להם הגדרה אחת. כל הכרטיסים לאירוע נמכרים בתוך שעות ספורות, מה שמשאיר בכל פעם מאות מאוכזבים מחוץ לאולם. קוראים לזה פצ'ה קוצ'ה.

2,000 כרטיסים שנמכרים תוך כמה שעות הם לא עניין ברור מאליו. למען הסר ספק, המציגים כאן הם לא סלבריטאים, כוכבי פופ, שחקנים ידועים או בוגרי תוכניות ריאליטי, אלא יוצרים שמעוניינים לחלוק עם הקהל משהו מהיצירה שלהם. לטובת אלו שעדיין לא שמעו על מה מדובר, להלן עיקרי הדברים: פצ'ה קוצ'ה נולד בטוקיו לפני שמונה שנים, ומשמעותו ביפנית "הרעש שעולה משיחה". צמד אדריכלים, אסטריד קליין ומארק דיתם, ביקשו ליצור מקום שבו מעצבים ואמנים יוכלו להציג את עבודותיהם, מבלי לעסוק בצד המסחרי שלהן.

הפורמט נוקשה: 6 דקות ו-40 שניות, לא פחות ולא יותר, הוא משך הזמן שבמהלכו יכולים המשתתפים להציג את עבודתם; במהלך הזמן הזה, 20 שקפים מתחלפים כל 20 שניות על מסך גדול, ואין דרך לשנות זאת, כי את קצב התקדמות השקפים קובע המחשב. מאז הוצג לראשונה, הקונספט הספיק להתאזרח ביותר מ-380 ערים בעולם.

לתל אביב הגיע הערב לאחר שענת ספרן, צלמת ומעצבת, הכירה את המארגנים במהלך שהותה בטוקיו, וביקשה את רשותם לייבא את הפורמט. אל ספרן חברו איתי מאוטנר, שיחד איתה משמש כאוצר וכמנחה הערב, וחברת ההפקות "FAZA", שמממנת את האירוע. לערב הראשון של הפצ'ה קוצ'ה, שנערך ביולי 2007, הגיעו 250 איש. לערב השני 600, ולשלישי, שנערך במועדון התיאטרון, נכנסו 1,000 איש (ו-200 נוספים נשארו בחוץ). מאז נדד הערב להאנגר בנמל יפו ומשם להאנגר 11 בנמל תל אביב והוא מארח כבר 2,000 איש, מה שהופך אותו לפצ'ה קוצ'ה המצליח בעולם. בין המציגים שהשתתפו בערבים קודמים אפשר למצוא את אוהד נהרין, סיגלית לנדאו, רננה רז, עודד עזר, אמיתי סנדי, מיכל רובנר, רות גוילי, קותימאן, יאיר גרבוז, אתגר קרת, שלומי שבן ועוד.

בפצ'ה קוצ'ה הבא, ב-9 בפברואר, יתקיימו לראשונה שני ערבים זהים בזה אחר זה (ב-19:30 וב-22:00), ויאפשרו לכמות כפולה של אנשים לצרוך את מנת התרבות שלהם.

סוד האריזה

בניגוד לחשיבה המקובלת ששום דבר לא מעניין אותנו, מתברר שלקהל הרחב יש עניין בתוכן אמיתי, שמוגש לו בצורה אטרקטיבית. לא מדובר רק בתוכן אלא גם באריזה שלו, ובמקרה של הפצ'ה קוצ'ה מדובר באריזה יוצאת דופן. כלומר, יש פה מקרה מובהק של אירוע שהצליח להפוך את מה שנראה על הנייר כמשהו יבש למשהו קול או מגניב, שלא רק שלא צריך להתבייש שהולכים אליו אלא אפשר אפילו לציין זאת בגאווה.

איתי מאוטנר, שערך בעבר את המגזינים "360 מעלות" ו"42 מעלות", וכיום משמש גם כמנהל האמנותי של עונת התרבות בירושלים, מתקשה אמנם להסביר מדוע דווקא הערבים בתל אביב הם המצליחים ביותר בעולם, אולם מבחינתו לא מדובר בקול אלא קודם כל בתוכן. "למה דווקא זה, איך הפצ'ה קוצ'ה הפכה לתנועת האמנות הגדולה ביותר שיש? אנחנו מנסים להתעסק בזה המון שנים ולא בטוח שהגענו לתשובות טובות. יש משהו בפורמט של 6 דקות ו-40 שניות וב-20 שקפים שמתחלפים כל 20 שניות, שמאלץ אנשים להרהר שוב ביצירה שלהם, זה מזקק וגורם לך ליצור דברים חדשים".

מאוטנר מתייחס לדוגמאות למיזמים נוספים מתחום התרבות כמו המגזינים "פיקניק" ו"A5", ערב ההרצאות "11:11" שאירגנו גיא חג'ג' ואסף שגיא, או אפילו פסטיבל "אינדינגב". המשותף לכולם הוא יוזמה עצמאית שצמחה ללא תמיכת הממסד, פורמט שונה, קהל אוהד שמלווה לאורך זמן, והכי חשוב - תוכן איכותי.

"ברגע שתביא תכנים שמעניינים יהיה מי שיצרוך אותם", אומר מאוטנר. "אחר כך יבואו אנשים שהם לאו דווקא אנשי תוכן שיגידו 'קול', 'מגניב', 'נחשב' - אבל זו לא היתה מטרת המשורר משום כיוון. הייפ הוא דבר רגעי ואילו תוכן איכותי הוא נצחי.

"אני גם לא בטוח שאני מסכים עם הטענה שזה קול", הוא מוסיף. "נכון, יש טענות ששום דבר כבר לא מעניין, ובכל זאת תראה מה קורה - גם 'פיקניק' וגם 'A5' נמכרים במלא מקומות, חג'ג' מכר תוך כמה דקות את כל הכרטיסים ל'11:11', וגם ה'דאבל פצ'ה' נמכר תוך דקות. קול או לא? זה בעיקר מעיד על כך שיש קהל אדיר שמתעניין".

הקץ לנוסטלגיה

אם יש קהל ויש ביקוש, למה אין עוד יוזמות כאלו? מאוטנר מזהה תהליך דומה למה שיוצרי המוזיקה המזרחית טענו במשך שנים, שעשרות אלפים קונים אותם אבל התקשורת מתעלמת מהם. לדבריו זה התהליך שקורה היום עם התרבות: "עשרות אלפי אנשים נוגעים בהיבטים עמוקים של תרבות רצינית, והגופים הממסדיים לא מתייחסים לכך; שום דבר, כאילו זה קהל שלא קיים. תפתח היום את מדורי התרבות, תראה 'פינסים' ו'ליאון רוזנברגים' ועוד אייטמים על 'רוקדים עם כוכבים'. זה בסדר, אבל במקביל לוקחים ומעלימים אותנו. זו ציבוריות שאין לה חשיפה: לא עושים עליה מערכון ב'ארץ נהדרת'".

על השאלה מי זה "אותנו" הוא עונה, "כל מי שלא מתבייש לחשוב ולשאול שאלות, לערער על תפיסות היסוד שלו, שחובב אסתטיקה, כל מי שמצליח לנהל שיחה שיש בה יותר מארבעה פעלים בעברית. זה לא רק עניין של לא שמים אותי בערוץ 2. זה לא זה. זאת התעלמות ממקום שבעיני יכול להיות מקום של ריפוי של החברה שאנחנו חלק ממנה".

בניגוד למאוטנר, עדי אנגלמן - אחת משלושת עורכי המגזין "פיקניק", אוצרת עצמאית וחוקרת אמנות - מאמצת בחום את המושג קול. בימים אלה אחראים חברי "פיקניק" - מאיר קורדבני, הילה טוני נבוק ואנגלמן - על פרויקט אמנות רב תחומי שמתקיים בבית העיר ברחוב ביאליק בתל אביב תחת השם "פיקניק בבית העיר", הכולל תערוכת פוסטרים, אולפן מוזיקה, חנות חינם, מפגשי אמן ומופעי מוזיקה חיה. במסיבת העיתונאים להשקת הפרויקט תיארה איילת ביתן שלונסקי, האוצרת הראשית והמנהלת של מתחם ביאליק, את הפרויקט כ"אמנותי יותר, אורבני יותר ומגניב יותר; פרויקט שמשרטט פרופיל יוצא דופן של חוויית החיים בעיר ומשקף את הרוח הצעירה, הבינלאומית, הרב-גונית וחסרת המנוח של העיר העברית הראשונה, תל אביב-יפו".

אין ספק שבדומה למארגני הפצ'ה קוצ'ה גם חברי "פיקניק" כבר מזוהים עם אותו מושג חמקמק: קול. "קול הוא תכונה, סגנון חיים, אופן התנהלות, שפה ואופן התנסחות, ובהקשר התרבותי-אמנותי - סוג של רגישות שבאה לידי ביטוי במינונים נמוכים של גילוי וחשיפה של רגשות, לפחות במבט ראשון או בהאזנה ראשונה", אומרת אנגלמן, שמציעה גם מבט היסטורי על התופעה. "המסורת הקולית בתרבות חופפת למסורת המודרניסטית, ושורשיה נעוצים בעשורים הראשונים של המאה ה-20 באירופה. הקול באמנות מתייחס לכל סוגי היצירה באשר הם - אמנות פלסטית, עיצוב, אופנה, מוזיקה, אדריכלות. הקול שם דגש על המראה, על הלוק, כלומר על הצורה, על הסגנון (סטייל) ואופן ההגשה של הדברים".

איך בכל זאת נזהה משהו קול? אנגלמן מציעה תשובה פתלתלה, שגם אם לא תעזור לנו לזהות אחד כזה ברחוב, מציעה כיוון: "מבחינה צורנית הקול הוא מדויק, שלא לומר חסכן בהופעתו, לרוב חד, ברור ונקי מפרטים מיותרים - לא מתרפק, לא נוסטלגי, לא דהוי, לא בארוקי, לא מפותל, לא רגשני מדי. הוא אמיץ ונטול חששות, לא מתאמץ או לא מסגיר מאמץ. הקול לא מחליט שהוא קול. הוא פועל ככה כי הוא לא יכול לפעול אחרת. ככה הוא מתקשר עם העולם, עם הקולגות שלו, החברים שלו והקהל שלו.

"הקול הוא עירוני וקוסמופוליטי. יש לו מופעים שונים ומבטאים שונים. הקול מסגיר את היותו קול בחזות שלו. להבחנה שמשהו קול או לא מתלווה ערך שיפוטי. כלומר, יכול להיות קול יפה ויכול להיות קול מכוער. יכול להיות קול טוב וקול רע. הקול הטוב הוא זה שמשלב חזות קולית יחד עם תוכן מעניין, מעורר מחשבה, עמוק, ולעולם טרי, רענן ושאינו קופא על שמריו, במהות. זהו סוג הקול שאנחנו מנסים להראות ולייצר ב'פיקניק'".

לסיום אנגלמן מוסיפה שאי אפשר שלא להתייחס גם לכניסה של המילה קול לשפה המדוברת. "בשונה מהתפיסה האובייקטיבית של קול במחקר תולדות האמנות והתרבות, קול היא מילת חיוב שמאשרת את הדברים, ולכן נוסף לה ערך שיפוטי של הטוב, הרצוי, הנכון או היפה". ועל זה לא נותר אלא להגיד: קול. *



מתוך ערב פצ'ה קוצ'ה בתל אביב, 2007. למטה: אסטריד קליין ומארק דיתם


צילומים: יובל טבול, ינאי יחיאל, דניאל בר און, תומר אפלבאום, דניאל צ'צ'יק, דודו בכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו