בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא כל כך מהר

רודנות נופלת מהר, דמוקרטיה קמה לאט ובייסורים. מוקדם לשמוח עם ההמונים בכיכר תחריר

תגובות

מה צופן העתיד למצרים? ההיסטוריה מלמדת שקל יחסית להפיל משטר עריץ - אך הרבה יותר קשה לגבש ולקיים דמוקרטיה יציבה.

כאשר מתלכדת שרשרת נסיבות שממאיסות עריצות על שכבות רחבות של אוכלוסייה, התפרצויות מחאה עשויות להתגלגל בקלות למצב שהשליטים מוצאים עצמם מבודדים, ומי שנחשבו אתמול כל-יכולים נראים פתאום חסרי אונים. המניעים להתפרצויות בלתי צפויות כאלה עשויים להיות רבים: מחאה נגד שחיתות ואי-יעילות, התגברות התודעה הציבורית שהשליטים דואגים לעצמם ולא לכלל האוכלוסייה, ולעתים גם תחושה שהשליט נחלש או מזדקן וכוחו כבר תש.

בדרך כלל, זה לא קורה כאשר השלטון נמצא בשיא כוחו, או כשמערכת הדיכוי שלו יעילה מאוד: המחאות ההמוניות שהפילו את המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה התרחשו לא בימי הדיכוי האכזרי של סטלין, אלא לאחר שיורשיו התירו מעט את הרסן. אחדים מהם התאפיינו בחולשה (ברז'נייב) או דווקא בפתיחות (גורבצ'וב). קשה לצפות מראש נקודות מפנה היסטוריות כאלה. כשהן באות, הן סוחפות המונים ומפילות שליטים נדהמים מכיסאותיהם.

גיבוש משטר דמוקרטי, לעומת זאת, איננו אירוע דרמטי חד-פעמי, אלא שורה של תהליכים ממושכים, המחייבים התפתחויות הדרגתיות, יצירת שותפות בין כוחות מנוגדים והסדרים חברתיים שאינם צומחים בן-לילה. המהפכה הצרפתית הפילה בבת אחת את המלוכה האבסולוטית, אבל בעקבותיה באו שנים של הוצאות פומביות להורג, טרור יעקוביני, ריאקציה מכוערת ומושחתת ושלטון עריץ בדמות הקיסרות הנפוליאונית. דמוקרטיה לא צמחה בן-לילה מההסתערות העממית על הבסטיליה: רק כמאה שנים לאחר מהפכת 1789 זכתה צרפת למשטר דמוקרטי יציב.

כיוצא בזה ברוסיה שלאחר הקומוניזם. חסידים שוטים של משיחיות ליברלית וקפיטליסטית התנבאו אמנם, כלשונו של פרנסיס פוקויאמה, על עידן חופש ו"קץ ההיסטוריה": אך במקום דמוקרטיה וכלכלת שוק ליברלית, התגבש תחת פוטין משטר ניאו-אוטוריטרי, שמדכא כל חלופה פוליטית, שולט בכלכלה ומשתמש במערכת המשפט לדיכוי האופוזיציה.

אי-אף-פי

במדינות קומוניסטיות לשעבר כמו פולין, צ'כיה והונגריה, המעבר המוצלח לדמוקרטיה ולכלכלת שוק התאפשר בגלל קיומה של חברה אזרחית, ניסיון עבר מסוים בדמוקרטיה רב-מפלגתית ומסורת, מוגבלת ככל שתהיה, של פלורליזם וסובלנות. אלה היסודות שעל בסיסם ניתן לגבש דמוקרטיה פעילה ויציבה. כל זה חסר ברוסיה.

דברים אלה צריכים לעמוד לנגד עיני צופה המנסה להבין את מה שקורה במצרים ושואל לאן מועדות פניה. מי לא יתפעם לנוכח תעוזת ההמונים, רבים מהם צעירים, שנדמה כי לקחו את גורל ארצם בידיהם והם תובעים חירות וצדק לעצמם, לחברתם ולמדינתם? יש כאן גילויי נחישות ואומץ המעידים על זרמים תת-קרקעיים עמוקים, שפרצו ועלו לפני השטח. מרשימים לא פחות הם הריסון והאיפוק שאיפיינו בדרך כלל את המפגינים נגד השלטון. אין פלא שההפגנות שבו את לב העיתונאים המערביים, המתפעלים מהדור הצעיר המשכיל ודובר האנגלית, שמשתמש בפייסבוק ובטוויטר, ממש כמונו.

אבל ניתן להציב סימן שאלה לגבי העתיד לבוא. משטר מובארק - ללא ספק משטר עריץ, אף כי מתון בהשוואה למשטר בסוריה ומשטר סדאם חוסיין בעיראק - בא אל קצו. השאלה הגדולה היא האם מצרים עומדת לפני תקופת מעבר שקטה ומוסדרת. התשובה המתבקשת, שעכשיו יבוא תור הדמוקרטיה, כי כך דורשים המפגינים וכך מצהיר באנגלית רהוטה מוחמד אל-בראדעי - אינה מובנת מאליה. דמוקרטיה יציבה אינה האופציה השלטונית היחידה אחרי הפלת משטר מובארק. יש אפשרויות אחרות.

אחת מהן היא עלייתה לשלטון של דיקטטורה צבאית, שתדכא בשם "החוק והסדר" את ההפגנות, תציג את הצבא כמושיע האומה, תאמץ חלק מהדרישות העממיות (בייחוד בכלכלה), ותאמץ אולי גם כמה ממנהיגי המחאה. בתנאים כאלה, ייתכן שנראה את אל-בראדעי בתפקיד שר החוץ או ראש הממשלה. מפליא? כבר היו דברים מעולם.

אפשרות אחרת היא הידרדרות לתוהו ובוהו. עם קיום בחירות לנשיאות ולפרלמנט עשויים לעלות לפני השטח גם המתחים החברתיים, המאפיינים את החברה המצרית המקוטבת. מעשי "הביזה" שתושבי השכונות המבוססות מתארגנים נגדם הם עדות למחאה מעמדית ולפערים הכלכליים והחברתיים. כל מי שמבקר בקהיר לא יכול שלא להזדעזע מפערים אלה, שמשטר מובארק הצליח להכיל בשיטת המקל והגזר - שהתגלתה בדיעבד כפריכה.

אין להוציא אם כן מכלל אפשרות התעוררות מהומות על רקע מעמדי וכלכלי. לא כל מי שצועקים היום "דמוקרטיה" ו"חירות" בכיכר תחריר רואים עין בעין את שאלת חלוקת ההכנסה הלאומית: הצמיחה הכלכלית המרשימה של מצרים בתקופת מובארק הרחיבה בחלקה את הפער בין עשירים לעניים, כפי שקורה תדיר כאשר ההתפתחות הקפיטליסטית מואצת.

קיום בחירות בתקופת המעבר הכרחית לגיבוש דמוקרטיה, אבל בתנאים הקיימים הוא גם בעייתי. שלטון הדיכוי של מובארק מנע התגבשות מפלגות אופוזיציה אפקטיביות: למפלגות האופוזיציה הקטנות, שפעילותן הותרה, אין מנגנון ואין ניסיון בהפעלת המונים וגיוסם. למעשה, הן נתפשות כמשתפות פעולה עם המשטר הישן. פרט לצבא, הגוף האפקטיבי היחיד בחברה המצרית - מלבד מפלגת השלטון, שאין לדעת מה סיכוייה בבחירות חופשיות - הוא תנועת "האחים המוסלמים".

עד עתה נהגה התנועה זהירות ראויה לשבח, בזוכרה את עברה, עת נרדפה על ידי השלטון. אבל מחויבותה לתהליכים דמוקרטיים - ולא רק לבחירות הראשונות שהיא עשויה להיהפך בהן למפלגה המובילה - אינה ברורה כל כך. הניסיון הטורקי מראה שמפלגה איסלאמיסטית שלטת ודמוקרטיה עשויים להיות צירוף בעייתי.

השאלה איך תתייחס ארצות הברית להתפתחויות האלה עומדה בעינה. וושינגטון עשויה להגדיל דווקא את הסיוע הכלכלי למצרים, כדי לתת פרס לדמוקרטיה ולעודד את המתונים. יש סימנים ראשונים לכך שארה"ב מנסה לפתוח בהידברות עם אל-בראדעי. אבל התוצאות עשויות להיות הפוכות מאלה שמכוון אליהן הממשל.

בכל מקרה, התנערותו החפוזה של הנשיא ברק אובמה ממנהיג שהיה בעל ברית אסטרטגי במשך 30 שנה, אינה מעידה על הבנה טובה יותר של תהליכים היסטוריים באזור מהבנתו של הנשיא בוש, שהאמין שניתן לייבא דמוקרטיה לעיראק על חודי כידונים. למרות השוני ביניהם, הנשיא הנוכחי והנשיא הקודם חדורים אמונה משיחית אמריקאית בניצחונה האוטומטי של הדמוקרטיה: הרי כך חשבו ב-1990 גם בהקשר לרוסיה. התוצאה היתה פוטין.

קיצורו של דבר: ארוכה הדרך לדמוקרטיה. הפלת שלטון עריצות היא מעשה חד- פעמי, אבל דמוקרטיה מתגבשת בתהליך מורכב ורב-שנים. אין לשכוח זאת.



מפגינים בכיכר תחריר. ''הביזה'' בשכונות המבוססות היא עדות לפערים החברתיים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו