בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיכר החלומות

בכיכר אל-תחריר נפגשים מוחמד אל-סעיד, שנאבק לזכויות הפועלים, מוחמד עטייה חמאד, שמזדהה עם "האחים המוסלמים" ואתנאסיוס זכארי הנוצרי. הם מדברים על מה שצעירים מדברים: פוליטיקה, עבודה ונשים. וכמובן: על דמוקרטיה. קולות מכיכר השחרור

תגובות

הוויכוח הגלוי הראשון בין מארגני ההפגנות למען הדמוקרטיה במצרים, נתגלע ביום רביעי בבוקר. לראשונה אחרי תשעה ימים הגיעו לשטח מפגינים בעלי דעה מנוגדת. בעקבות נאומו של חוסני מובארק בלילה הקודם, שבו הודיע שיישאר נשיא מצרים עד לתום תקופת כהונתו בסוף השנה הנוכחית, יצאו לרחובות אלפי אזרחים שקראו לו להישאר, שיבחו אותו על היציבות שהעניק למדינה וביקשו להיכנס לכיכר אל-תחריר.

רוב תומכי הדמוקרטיה, עדיין משולהבים מהצלחתם הגדולה ביום הקודם, שבו גדשו את הכיכר מאות אלפים, ביקשו למנוע את כניסתם של נאמני מובארק. מבחינתם, הכיכר היא שטח משוחרר שבו לנשיא השנוא אין ריבונות. אבל כמה מבין המארגנים חשבו אחרת. "גם התחושה האינסטינקטיבית שלי היא שלא צריך לתת להם להיכנס", אמר באותה שעה מוחמד אל-סעיד, סטודנט לתכנון אורבני בן 21, המתגורר בשכונת זגזיג בקהיר. "אבל אז חשבתי, בעצם אנחנו רוצים דמוקרטיה וזה אומר שצריך לקבל כלגיטימיים גם רעיונות שאני לא אוהב".

אל-סעיד לא יתבלט בשום קמפוס או בית קפה אופנתי בעולם המערבי. רזה, שרירי ונמוך, הוא לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה כתומה של מותג אופנתי ומרכיב משקפיים עם מסגרת מפוספסת בשחור-לבן. אל-סעיד מזדהה כחבר בקבוצת "6 באפריל", תנועת מחאה של צעירים מצרים שבסיסה הוא למעשה בקבוצת פייסבוק, שהיתה גורם מרכזי בארגון ההפגנות נגד המשטר במצרים.

רוב חברי הקבוצה משתייכים למעמד הביניים המשכיל של מצרים, אבל היא הוקמה כדי לעודד שביתה של פועלים עניים באחת מערי הדלתה לפני שלוש שנים. מאז הפכה הקבוצה למוקד המחאה הצעירה נגד השלטון, אבל אל-סעיד מתעקש שהיא עדיין מחזיקה בעקרונות חברתיים. "אנחנו בעצם קבוצה קטנה, שהחליטה להתמקד בזכויות היסוד של הפועלים ולדרוש שהם יקבלו שכר מינימום ראוי, שיותאם לעליית המחירים, שבמקומות העבודה שלהם יהיו תנאי בטיחות הולמים ושיקבלו פנסיה שאפשר לפרוש אתה בכבוד".

אני והחבר'ה

רויטרס

בהעדר תשתית אמיתית של מפלגות אופוזיציה, קבוצת 6 באפריל אינה מתמקדת רק בארגון הפגנות והיא הפכה למוקד של התעניינות בחברה המצרית ובתקשורת הבינלאומית. "כל כך הרבה אנשים פונים אלינו בשאלות", אמר אל-סעיד, "אבל במרבית התחומים אין לנו תשובות. פשוט עדיין לא דנו בזה ואין לנו שום מנגנון לקבל החלטות או לנסח מצע".

עיתונאי מצרי המפרסם דיווחים ומאמרים בכתבי עת אמריקאיים סיפר השבוע, שעורך בניו יורק ביקש ממנו לספק כתבת צבע מהמטה של תנועת 6 באפריל. "הוא לא הצליח להבין שזה לא ארגון עם משרדים, אלא קבוצה של חבר'ה שמתקשרים דרך פייסבוק", גיחך העיתונאי. אל-סעיד נקלע למבוכה, כשנשאל על ההשתייכות הדתית של קבוצתו. "אנחנו באמת לא רוצים להתעסק בזה עכשיו", אמר. "זה נושא רגיש ואנחנו מעדיפים להתמקד בבעיות החברתיות שבגללן התחלנו את המאבק. וכמובן, במאבק למען הדמוקרטיה".

אפשר ללמוד על הקבוצה ועל חבריה מסיפורו האישי של אל-סעיד. "המשפחה שלי שייכת למעמד הביניים", סיפר. "ההורים שלי ואחי כולם בוגרי אוניברסיטה. אבל בשנים האחרונות נהיה הרבה יותר קשה למעמד הביניים במצרים. אין מספיק תפקידים עם משכורת סבירה לבוגרי אוניברסיטה שאינם מחוברים למישהו בשלטון. אנשים פשוט נתקעים עם הדילמה - לקחת עבודה עם משכורת נמוכה שאינה מספיקה כדי לבנות חיים נורמליים או לעזוב את המדינה. אני לא יודע אם תהיה לי עבודה כשאסיים את הלימודים".

התסכול הזה נשמע גם מפיהם של גברים מצרים רבים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. חוסר האפשרות להשתכר ברמה שתאפשר שכירת דירה, מאלץ אותם להמשיך להתגורר אצל הוריהם, מה שמונע מהם להינשא. בחברה שמרנית, משמעות הדבר היא שלגברים מצרים רבים אין בנות זוג או שיש להם, אבל הם נאלצים לשמור על צניעות עד החתונה ואינם יכולים לקיים יחסי מין.

"אנחנו לא אוהבים לדבר על זה", אמר אחד המפגינים בעיצומו של ליל שימורים ארוך באל-תחריר, "אבל המצב הכלכלי והערכים השמרניים הפכו אותנו לדור של גברים בתולים ומתוסכלים מינית. התסכול הזה הוא אחד המניעים של ההפגנות". אל-סעיד, שיש לו חברה, העיד שאף על פי שהוא "מאמין בעקרונות האיסלאם", הוא ובני משפחתו "ליברלים, וזה נוגע לכל תחומי החיים, גם למין".

אני המהפכה

מוחמד עטייה חמאד, תושב מרכז קהיר בן 29, אמר בחיוך עצוב: "אני דתי, ולכן אין לי חברה". לראשו כיפה לבנה גדולה רקומה וזקן פראי מכסה את פניו המחוטטות. אבל יש לו הומור. כשכתבים זרים שאלו מיהו, חמאד ענה, "אני מנהיג המהפכה המצרית, אני המהפכה". הוא בוגר לימודי חשבונאות במכללה מקצועית, אבל אינו יכול להרשות לעצמו אפילו לתכנן נישואים. הוא עובד בעיקר בעבודות מזדמנות בבתי עסק בסביבה.

משפחתו גרה בעיר התעשייתית אל-מחאלה אל-קוברה. בעקבות פגישה שהיתה בעיר לפני שלוש שנים הוקמה קבוצת 6 באפריל. חמאד אינו חבר בקבוצה. יש לו עמוד בפייסבוק, אבל אין לו הרבה זמן לגלוש ברשת. "כשיש לי קצת זמן, אני נכנס, קורא, מעדכן ומדבר עם חברים. לפעמים אני גם מבטא את עמדותי הפוליטיות בפייסבוק, אבל אני חייב קודם כל לדאוג לפרנסה ולעזור להורים שלי", אמר.

חמאד מזדהה עם תנועת האחים המוסלמים, אבל מעדיף שלא להרבות בדיבור על זה. "אני פעיל פוליטי במשרה חלקית", צחק. "גם כי אני צריך לעבוד וגם כי להיות בפוליטיקה זה דבר מסוכן". הוא לא אוהב את הכינוי איסלאמיסט. "אני דתי, אז מה, אני דתי כמו מצרים רבים אחרים. אני מתפלל, אני שומר על חוקי האיסלאם. הדת נוכחת בכל מישור בחיי. כך נולדתי ואני לא יכול לתאר את עצמי כמשהו אחר, חוץ ממוסלמי מאמין. אלה ערכים טובים שאני מיישם בחיי". עם זאת, הוא הזדרז להבהיר שהדת שלו, אין משמעותה חוסר סובלנות כלפי דעות או דתות אחרות. "מי שחושב שצריך להאמין או לנהוג אחרת, זאת זכותו", הדגיש.

אל-סעיד וחמאד אינם מכירים זה את זה, אבל בשבוע וחצי האחרונים הם נלחמו כתף אל כתף. הם היו בקרבות הרחוב ביום שישי שעבר, כשהמפגינים ספגו ענני גז מדמיע ומכות אלות, עד שהצליחו להשיב מלחמה ולהניס את המשטרה מהרחובות, ושוב ביום רביעי, כשבעקבות הקבוצות הראשונות של המפגינים למען מובארק באו קבוצות אלימות של נושאי מקלות, סכינים, לבנים ובקבוקי תבערה, כדי לכבוש את הכיכר חזרה מידי המפגינים בעד דמוקרטיה. אורח חייהם שונה בתכלית, אבל כששואלים אותם על העתיד של מצרים, לאחר שמובארק יפרוש, תשובותיהם כמעט זהות.

"האזרחים המצרים יצטרכו להחליט בעצמם איזה מין ממשלה הם רוצים", אמר חמאד. "עכשיו כל המפלגות השונות נמצאות כולן על כביש אחד בדרך לדמוקרטיה". זאת גם דעתו על עתיד היחסים של מצרים עם ישראל: "המפלגות שישתתפו בשלטון יצטרכו להחליט על זה בעתיד", אמר. "אנחנו נרצה לעזור לפלסטינים, אבל אפילו לישראל יש תביעות לגיטימיות".

אל-סעיד אמר: "אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, וזה אומר שגם לאיחוואן (האחים המוסלמים, א"פ) וליתר האיסלאמיסטים חייבת להיות הזכות להציג את עמדותיהם ולהתמודד בבחירות. בכל מקרה, בשלב הזה אנחנו עדיין נלחמים כדי להגיע למצב שבו נוכל לקיים בחירות כאלה. אז עכשיו אין מקום לוויכוחים בין המפלגות".

האם הוא לא חושש שהאיסלא- מיסטים משתמשים בליברלים כמותו כדי להפיל את מובארק, רק כדי להנהיג אחר כך מהפכה איסלאמית - בדומה למה שעשו תומכי חומייני באיראן ב-1979? "בבחירות החופשיות לכל אחד יהיה קול שווה", אמר אל-סעיד, "ואם האיחוואן לא יכבדו את החוקים הדמוקרטיים, נילחם בהם וננצח אותם כמו שעכשיו אנחנו נלחמים ובקרוב ננצח את מובארק".

האם הוא נאיבי? האם יד נעלמת של האיסלאמיסטים מכוונת את האירועים עד שתגיע שעת הכושר?

אתנאסיוס זכארי, נוצרי, דוקטורנט בפקולטה להנדסה באוניברסיטת קהיר, סבור שכן. ביום רביעי הוא עמד בקרב הקבוצה שבאה להפגין למען הישארותו של מובארק. "עד אתמול בלילה הייתי בצד השני, בין המפגינים נגד מובארק", אמר. "אבל אמש, כשנשארתי אחרי שרוב המפגינים הלכו הביתה, הבנתי שמי שבאמת מנהלים שם את העניינים זה האיחוואן. הם מסתירים את זה וטוענים שכולם שותפים. הם מחכים שמובארק יילך ואחר כך הם יתפסו את השלטון. זאת לא הדמוקרטיה שאני רוצה. אני מעדיף שמובארק יישאר נשיא. הוא לפחות מגן על הנוצרים כאן". *



כיכר תחריר השבוע. אל-סעיד: ''אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, וזה אומר שגם לאחים המוסלמים יש זכות להתמודד בבחירות''
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו