בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכה המצרית | מעבדות לחירות?

במזרח התיכון מתרחשות תזוזות דרמטיות: במצרים ובעולם הערבי נאבקים מיליונים על זכותם לחופש ולדמוקרטיה. במטכ"ל הישראלי המאבקים עזים לא פחות, אך כוללים מעט מאוד עקרונות נעלים

תגובות

שני סיפורים השתלבו זה בזה השבוע והתחרו על תשומת הלב של הישראלים. הדרמה גדולת הממדים בעולם הערבי, שמהפכת קהיר במרכזה, והקרב בצמרת הישראלית על רקע ביטול מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. במצרים התנהל מאבק עקרוני של מיליונים על זכויותיהם הבסיסיות, אך גם קרב מאסף של מנהיג על האופן שבו ייזכר בהיסטוריה. בזמן שהעולם עקב מרותק אחר המתרחש שם, פרץ בתל אביב במלוא חומרתו מאבק עז, יצרי, שכלל מעט מאוד עקרונות נעלים, למרות ההרצאות על חשיבות שלטון החוק. ועדיין, קשה לקבוע איפה נראתה שנאה יוקדת יותר: בעימות האלים בכיכר א-תחריר או בעיני שר הביטחון, אהוד ברק, כשנשאל על יחסו לרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי.

המראות מהכיכר המצרית שלשום בצהריים הזכירו סרט ראווה על מסעות הצלב: קרבות המוניים בליווי פרשים על גמלים וסוסים, אבנים ואלות. רק חניתות חסרו בתמונה. ובזמן שבקהיר התכתשו בריוניו של הנשיא חוסני מובארק, בתחפושת אזרחית, עם רבבות המפגינים, התנהל קרב גלדיאטורים ישראלי משני צדי המסדרון בקומה ה-14 בקריה, עם מעט סיוע ארטילרי מכיוון מושב עמיקם.

אלמלא זה היה כל כך עצוב, אפשר היה לראות בכך משהו משעשע. במזרח התיכון מתרחשות תנועות טקטוניות והצמרת הביטחונית בישראל עדיין בשלה. קצינים בצה"ל מדברים על פגיעה מורלית קשה, על תחושת קבס שעולה בהם עם העיון היומי בעיתונים. לפני שבוע התלוננו שהאווירה במטכ"ל מזכירה להם את הימים הקשים שלאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. השבוע תיקנו: המצב גרוע יותר.

בשידור חי

נתוני היסוד בתמונה הערבית הצטברו במשך שנים. משטרים רודניים, חילוניים ברובם וסמוכים על שולחנה של ארצות הברית, עושר מנקר עיניים מול עוני מחפיר, אבטלת בוגרי האוניברסיטאות, שחיתות ומגבלות קשות על חופש הביטוי. ההתפרצות באיראן (הפרסית-מוסלמית) ביוני 2009 היתה סנונית ראשונה, שבישרה את האירועים בתוניסיה וכעת במצרים. זה מתחיל להיראות כמו אביב העמים הערביים, בהשאלה מהתקופה הסוערת שעברה על אירופה לקראת מחצית המאה ה-19.

מה שארך באירופה כמעט 30 שנה, עשוי לקרות במזרח התיכון תוך חודשים ספורים. השינוי החשוב ביותר במשוואה הוא המקדם הטכנולוגי. כשהאינטרנט משותק חלקית, המהפכה משודרת באל-ג'זירה וכששידוריה של זו נבלמים, תמיד יהיה לנו טוויטר.

ההתפתחויות גולשות הרבה מעבר למצרים. באלג'יריה שוב הציתו עצמם מפגינים השבוע, מעט לאחר שהנשיא עבד אל-עזיז בוטפליקה הודיע על החלפת ממשלתו. בתימן, המדינה הנחשלת ביותר בעולם הערבי, הודיע שלשום הנשיא עלי עבדאללה סאלח בנימה אופטימית שיסיים את כהונתו ב-2013, אחרי כ-30 שנים בשלטון. בסוריה מתוכננות בסוף השבוע הפגנות נגד משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד. בניסיון לבלום את המחאה, הודיע אסד על רפורמות והוזיל את מחיריהם של מוצרי היסוד. בירדן, פיטר המלך עבדאללה השני את ממשלת סמיר ריפעי והחליפה בממשלה בראשות מקורב אחר, מערוף אל-בחית.

בישראל חוששים מאיסלאמיזציה של מצרים אם יופל שלטונו של הנשיא חוסני מובארק, אבל גם המשטרים האיסלאמיים רועדים, מאיראן ועד עזה. ברצועה, דיקטטורה חשוכה בפני עצמה, פיזרו שוטרי חרש של החמאס ניסיון להפגנת סולידריות עם המהפכה המצרית. אם במצרים חיים כ-20% מהתושבים מתחת לקו העוני, בעזה חיים כך 70% מהתושבים ומקבלים כפייה דתית נוקשה לקינוח. בגדה המערבית המצב הכלכלי טוב לאין שיעור, אבל הרשות הפלסטינית אינה מאפשרת בחירות וממשיכה בתיאום הביטחוני ההדוק עם הכיבוש הישראלי.

לפתע, המונחים "דעת קהל" ו"מזרח תיכון", אינם סותרים זה את זה. שנים רבות כל כך הפגינו השליטים הערבים השונים התעלמות בוטה ומוחלטת מהציבור שלהם, תוך הפרה שיטתית של זכויות האדם. כעת, הם צריכים להתמודד עם זעם ההמונים, שלא לדבר על נשק יום הדין, פייסבוק. קשה להישאר אדיש לנוכח שוועת המפגינים בקהיר, אבל אין כל ביטחון שהשינויים יביאו עידן חדש של שגשוג ודמוקרטיה לאזור.

האם קיימת סתירה בין איסלאם לדמוקרטיה? המקרה הטורקי מוכיח שלא בהכרח, אך נותר עדיין לראות אם יעלו תנועות האחים המוסלמים לשלטון במדינות ערביות שיעברו חילופי משטר וכיצד יראו את הרעיונות הדמוקרטיים בהמשך. מחקר שערך פרופ' אפרים יער, ראש התוכנית ליישוב סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב, שהשווה בין ההתייחסות של הציבור במערב ליחס הציבור במדינות ערב לערכים שונים, מצא שבשני האזורים תמכו המשיבים באופן דומה בדמוקרטיה כצורת המשטר הטובה ביותר ובעיקרון שהשלטון צריך להיקבע על ידי בחירות. עם זאת, הציבור המוסלמי דחה ברובו ערכים דמוקרטיים מרכזיים, כמו שוויון בין נשים לגברים ובין דתיים לחילונים.

רוב המוסלמים שנשאלו גם סבורים שרק אנשים דתיים ראויים לעמוד בראשות שלטון כזה או אחר. פרופ' יער מעריך שהסיכוי שבמצרים יקום משטר דמוקרטי-ליברלי אינו גבוה. דמוקרטיה אינה מסתכמת בקיום בחירות.

אירועי השנה הבאה יוכיחו אם צדק פרופ' אדוארד סעיד, כשטען שהסתירה כביכול בין איסלאם ודמוקרטיה מקורה באוריינטליזם ובתפישה המעוותת של המזרח בידי המערב. במצרים קיימים מספיק ארגוני אופוזיציה חילוניים שיכולים להוביל למהפך בבחירות דמוקרטיות לנשיאות ולפרלמנט. השתלטות האחים המוסלמים רחוקה מלהיות מובטחת. הבעיה היא שאף לא אחת מהקבוצות החילוניות אינה משתווה ליכולת הארגון ולתמיכה שלה זוכים האחים במצרים, שם נוסדה התנועה ב-1928.

מוודא הריגה

האלוף במילואים אהרן זאבי-פרקש היה נסער השבוע. ראש אמ"ן לשעבר, שממשיך לעקוב אחר ההתרחשויות האזוריות ומוזמן לעתים קרובות לוושינגטון כדי להשמיע את הערכותיו, התקשה לפענח את ההתנהגותו של ממשל אובמה. לדבריו, "יש לאמריקאים מערכת מנוסה ומקצועית, שאמורה להכיר את החומר על המזרח התיכון. ביום שלישי בלילה מובארק נאם לאומה המצרית והודיע, בלחץ ההמונים, שיפרוש בספטמבר. ומה עושה הנשיא ברק אובמה? מודיע כמה שעות אחר כך שהוא מצפה שזה יקרה עכשיו ומיד, לא בספטמבר. ככה מוודאים הריגה על הבוקר? אני לא מסוגל להבין זאת".

זה אותו נשיא אמריקאי, אומר פרקש, שחשש להביע תמיכה במתונים באיראן, כשניסו להתניע שם את המהפכה הירוקה ולא יודע להתנהג עם צפון קוריאה. "מה הוא משדר לירדן, לסעודיה, למשטרים הפרו-מערביים האחרים? אני חש צער על מובארק. הוא פטריוט שעשה לא מעט למען מצרים. כל מה שרצה זה לסיים בכבוד וגם את זה אובמה לא נותן לו".

הצהרת אובמה ביום רביעי לפנות בוקר העלתה את החשד שוושינגטון ידעה משהו מראש על תוכניות האופוזיציה במצרים. אובמה נוטל כאן הימור בלתי מבוטל, שתוצאותיו יתבררו רק במעלה הדרך. השבוע החולף במצרים היה לא פחות מהיסטורי. ביומיים האחרונים, למרות הצהרת אובמה, נראה שמובארק מנסה להשיב מלחמה למתנגדיו. הקרנבל הדמוקרטי שבו נראו מפגינים מחובקים עם חיילים התחלף בקטטות המוניות ואתמול בבוקר גם בתקריות ירי מרובות נפגעים. בד בבד, ניכרה עלייה במעורבות האחים המוסלמים, שתומכיהם עטורי הזקנים בולטים כעת בין המפגינים. הימים הבאים בכיכר עודם קריטיים - והם עשויים להשפיע גם על הנעשה במדינות השכנות.

נתניהו נשבר

פחות מ-12 שעות לפני שאובמה משך את השטיח מתחת לרגלי מובארק, עבר הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט טיפול דומה אצל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לאחר מרתון שיחות עם גלנט, ברק והיועץ המשפטי יהודה וינשטיין, הגיע נתניהו למסקנה המתבקשת. אם היועץ מסרב להגן על גלנט בבג"ץ, לא נותרה ברירה מלבד ביטול המינוי.

מבין שלושת בוגרי יחידות העילית (אחד משייטת 13, שניים מסיירת מטכ"ל), התגלה נתניהו כחוליה החלשה בשרשרת. גלנט היה נחוש שלא להרפות מהרמטכ"לות. המתקפה הבוטה שנוהלה נגדו רק הגבירה את המוטיווציה שלו להיכנס לתפקיד. ברק מאמין בכל לבו בתאוריית הפוטש נגדו, שגלנט הוא רק קורבן משני שלה. בחודשים האחרונים, נתניהו נגרר אחרי שניהם.

לנתניהו היה חשוב השבוע להבהיר שההכרעה הסופית היתה שלו. ראש הממשלה, מודע לביקורת על נטייתו לגרירת רגליים, הדגיש עד כמה הוא זה ש"חתך" ו"החליט" בפרשה. כך אכן קרה, אם כי באיחור (כל מי שקרא את דו"ח המבקר ב-27 בינואר צריך היה לדעת איך תסתיים הפרשה) ורק לאחר שגובשה עסקה עם שר הביטחון. ברק נכנע ללחצי נתניהו בשעות הערב של יום שלישי, בתמורה להבטחה להרחיק את גבי אשכנזי במועד המתוכנן, 14 בפברואר, ולמנות את האלוף יאיר נווה לרמטכ"ל בפועל לחודשיים. נתניהו, גם הפעם, השתכנע מנימוקי ברק. "השניים האלה כבר לא מסוגלים לעבוד יחד", אמר ראש הממשלה לאנשיו והוסיף, כמובן: "הייתי צריך לחתוך".

אף שמהלכיו הפומביים למינוי גלנט החלו עוד ב-4 באוגוסט, חצי שנה לפני סיום כהונת אשכנזי, ברק הגיע לקו הסיום כשהוא קצר נשימה וחסר בזמן. הסחבת המשפטית בדיון בעתירת הירוקים בפרשת הקרקעות בעמיקם הושפעה משביתת הפרקליטים, הותירה את גלנט בלא זמן נאות להגיב וצימצמה את חופש התמרון של הקברניטים. לצומת ההכרעה האחרון, הצפוי, באו נתניהו וברק השבוע בלא תוכנית חלופית. החיפזון והאלתור שאיפיינו את ההליך לאורך הדרך השתקפו גם בפנייה אל נווה.

ובכל זאת, ברק עדיין נשמע זחוח משהו שלשום, אטום לביקורת המשתוללת נגדו. בראיונות לערוצי הטלוויזיה הסביר כי "הבחור נווה" כשיר למלא את התפקיד וכי בפועל מילא נווה את מקומו של אשכנזי ב-12 מתוך 75 הימים האחרונים, בעת שהרמטכ"ל היוצא שהה בביקורי פרידה בחו"ל.

ואולם, גם מינוי נווה נתקל בהתנגדות שברק לא צפה. חלקה נובע מהכעס הגדול על ברק וחלקה האחר ענייני, מסויג מעצם בריאת התפקיד המשונה של "רמטכ"ל בפועל". מובילים אותה שניים משרי השביעייה, משה יעלון ודן מרידור, השותפים לברית מפוכחת גם בסוגיות אחרות. יעלון האשים השבוע בפומבי את ברק בגרימת טירוף מערכות בצה"ל וקרא לו "לתת את הדין". שלשום בלילה הצליחו השניים לעכב את הדיון בממשלה במינוי נווה עד ליום ראשון.

בינתיים, הפנה ברק את חציו לעבר אשכנזי והאשים אותו ב"חריגות אתיות ומקצועיות". אשכנזי שמר על שתיקה, אף שחבריו אמרו לו שייאלץ להגיב בקרוב. העדר התגובה להאשמות ברק, טענו באוזניו, עלול להתפרש בציבור כאישור לנכונותן.

הרמזים של השר מתייחסים לטיוטת דו"ח המבקר על פרשת מסמך הרפז, שתופץ בהמשך החודש ללשכות הרלוונטיות. ברק משוכנע שהמבקר יאמץ את תיאוריית הפוטש ויכתיר את אשכנזי כאשם העיקרי. אם לא ינהג כך, ברק כבר יעשה זאת בשבילו.

אין רגע דל במטכ"ל: ב-13 בפברואר מתוכנן אירוע פרידה חגיגי מאשכנזי, שעשוי להפוך למופע התרסה נגד שר הביטחון. למחרת יסיים הרמטכ"ל את כהונתו, בטקס חריג שבו לא ימונה לו מחליף קבוע. מיד כשתצא מכוניתו של אשכנזי מהקריה, מתכנן ברק "מסדר המפקד" לאלופים. שם, בפורום מטכ"ל, בדעתו לגולל בפירוט את טענותיו נגד אשכנזי.

היום הארוך

כשיתפנה לכך, יצטרך האיש שכמעט היה רמטכ"ל לשחזר ולנתח לעצמו גם את התנהלותו ביום הארוך בחייו. המערכה האחרונה של הדרמה ביום שלישי השבוע התנהלה בתקשורת. אף שיואב גלנט צבר בה סימפטיה מהציבור, היא לא קירבה אותו אל הרמטכ"לות.

גלנט בא לראיון בערוץ 2 אחרי פגישה משולשת עם נתניהו וברק, שהבהירו לו את התנגדות וינשטיין למינויו, אך לא הראו לו את הדלת. מבחינתו, הסיפור עדיין לא היה גמור. לקראת סוף ההקלטה, הגיעה שיחת הטלפון שבה בישרו לו השניים על החלטתם למשוך את המינוי. זה קרה קצת לפני 20:00, אבל הראיון המלא שודר רק ב-21:00, כשצופי הטלוויזיה כבר יודעים שהמינוי בוטל.

גלנט, שלא באשמתו, נראה בשידור כמו האחרון שמספרים לו מה מתחולל מאחורי גבו. גם השאלות האמפטיות של גדי סוקניק, חברו מהשייטת, לא הצילו אותו. ההסברים המפורטים על טענות המבקר נשמעו לא רלוונטיים, הביטחון בתמיכת הממשלה - כמו מהלך של פול גז בניוטרל. בשנה האחרונה האשימו אותו יריביו שהוא מנהל קמפיין בעזרת יחצ"נים. ברגע האמת, או שלא היו לגלנט יועצים או שהאלוף לא הקשיב להם. כבר מוטב היה לא להתראיין, או לפחות לגנוז את החלק המוקלט, לעבור לשידור חי ולהסיר לגמרי את הכפפות, כפי שעשה ברק נגד אשכנזי למחרת.

את המכה המכרעת לשאיפותיו ספג גלנט בשלושה שלבים: דו"ח המבקר, חוות דעת היועץ והחלטת ראש הממשלה. אבל את המערכה הציבורית הוא הפסיד עוד קודם לכן. הרף הגבוה שקבע אשכנזי בשתי פרשות זניחות יחסית, התאונות של תתי-האלופים משה (צ'יקו) תמיר ועימאד פארס, הכתיב את הציפיות כלפי הרמטכ"ל המיועד. צילום האוויר של וילה גלנט ב"הארץ" קיבע את הדימוי השלילי שלו. מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

גלנט, שזוכה בצדק מהטענות כלפיו בפרשת המסמך שהתברר כמזויף, נפל בגלל מה שבוודאי נראה לו כעניין זניח בהשוואה, פרטי הפרטים של קרקעות עמיקם. כמו תמיד, עולה התרחיש החלופי, ההיפותטי: אילו ידע מראש שהבית ומטע הזיתים יעצרו ברגע האחרון את הגשמת תוכניותיו, האם היה נוהג אחרת? בעודו נאבק לטיהור שמו, יעקוב אחר המירוץ על הירושה שנמנעה ממנו. בעשור האחרון שהה גלנט בצמתים חשובים וצבר מידע ותובנות על התנהלות גנרלים ופוליטיקאים. בקרוב יתברר אם גם בארונות של מועמדים אחרים מסתתרים שלדים מסוכנים.

בחודש שעבר פירסם המגזין "ניו-יורקר" כתבת פרופיל על דריל עיסא, חבר מפתח בבית הנבחרים האמריקאי מטעם הרפובליקאים. הכתב הפציץ את עיסא באינספור שאלות על פרשיות נשכחות מעברו: בית עסק שעלה באש באופן מסתורי, מכונית שנעלמה, מריבה מיותרת. עיסא הדף את כולן ולבסוף נאנח: "לכל אחד", אמר, "יש עבר".

במצב טוב

פרשת עמיקם תחזיר להתמודדות על הרמטכ"לות את החשודים הרגילים: האלופים בני גנץ וגדי אייזנקוט והאלופים במילואים משה קפלינסקי ושלמה ינאי. ברק מחפש קלף מנצח, שישכיח את מבוכת החודשים האחרונים. הוא בוודאי יתעניין בדעותיהם של המועמדים בשאלת הטיפול בגרעין האיראני. בינתיים, תימשך מלחמת הכל בכל בצמרת: ברק נגד אשכנזי נגד גלנט. אפילו אשכנזי, הרמטכ"ל הפופולרי ביותר שהיה כאן זה כמה עשורים, עוזב מתוסכל וכועס. זה קורה לרובם. הרמטכ"ל האחרון שסיים את כהונתו שמח וטוב לב היה שאול מופז, ב-2002.

אחד האלופים ששירתו תחת מופז נזכר השבוע בתולעת המחשבים שפגעה בפרויקט הגרעין של טהראן. מה שהתולעת הזו עשתה לצנטריפוגות של האיראנים, אמר, אנחנו מעוללים לעצמנו בפרשות הרפז וגלנט. מזל ששכנינו עסוקים כעת בשלהם, אחרת עוד היו מתפתים לנצל את המשבר אצלנו.

תחת רוח הנכאים והקיפאון שיצרו הפרשיות האחרונות, חוגגת הציניות. בזמן שברק חוזר אחורה לחפש גנרל נקי בדימוס, מבוגר אחראי במצב טוב, הציעו ליצני המטכ"ל להעיף מבט דרומה, לקהיר. אחרי הכל, שם בדיוק מתפנה גנרל מנוסה מאוד, גם אם קשיש במקצת. אפילו על העובדה שחוסני מובארק הוא ערבי ייתכן שעוד אפשר איכשהו להתגבר. מנגד, הוא גם היה מפקד חיל האוויר המצרי. אחרי דן חלוץ ומלחמת לבנון השנייה, זה כבר לא יעבור. *



ביתו של יואב גלנט בעמיקם. האחרון שסיפרו לו


תומכי ממשלת מובארק על גג בכיכר תחריר. הקרנבל הדמוקרטי התחלף בקטטות המוניות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו