בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | מהפכה במטבח

נשים מפגינות ברחובות קהיר ואשתי רוצה שאשטוף כלים

תגובות

אני חייב שיהיה לי עמוד בפייסבוק, החלטתי בתחילת השבוע. עד עכשיו נמנעתי מכך בגלל נטייתי להתמכרויות, אבל עכשיו כבר אין לי ברירה. אין סיכוי שארצה לפספס את המהפכה הבאה. לא שהצלחתי להבין איך עושים מהפכות בפייסבוק, אבל בכל זאת שיהיה, ליתר ביטחון.

כבר יותר משבוע שאני לא מסוגל להתנתק מהתקשורת - כל ערוצי החדשות, רדיו, עיתונים ואתרים. אני מרגיש צורך להיות מעודכן בכל רגע נתון אודות המתרחש במצרים. שמח ומודאג נוכח החדשות ומקווה לטוב. השבוע גיליתי שאני אוהב מהפכות, לפחות בטלוויזיה, זה מעלים את מרבית המצוקות הנפשיות. כשיש מהפכה במצרים, אתה לא באמת יכול להיכנס לדיכאון בגלל שאתה לא יודע מה קורה אחרי שמתים. כשיש מיליונים ברחובות אין זמן לפחד משפעת החזירים.

"שקט!" צרחתי על הילדה שביקשה הסעה לחוג מוזיקה בתחילת השבוע, "מוזיקה? מפילים את מובארק ואת אומרת לי מוזיקה? את יודעת מה זה להדיח את מובארק?"

"אולי תדיח כלים", ביקשה אשתי.

"מה קרה לך את?" בקושי סובבתי את מבטי מהמסך כשעניתי לה, "את רוצה שבגלל כמה כלים מלוכלכים אני אפספס את האירוע שעומד לשנות את פני האזור? אנשים מתים ברחובות ואת רוצה שאני אשטוף כלים".

"טוב", היא אמרה, "אני לוקחת את הילדים לחוגים ואתה תמשיך לעשות מהפכות מהספה, רק תשים לב לאן אתה יורק את קליפות הגרעינים".

זהו, הכל הולך להשתנות פה. לא שאני מבין איך ולמה, אבל זאת האווירה באופן כללי. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהרשויות בישראל כל כך מפחדות משינויים? אה, נכון, הם מפחדים מהאחים המוסלמים ומעוד איראן על הגבול. הרי מרבית פרשנינו כבר קבעו, שבניגוד למה שקוראים המפגינים ברחובות קהיר, אין סיכוי לדמוקרטיה בעולם האיסלאמי. "זה לא נכון", טען כנגדם ד"ר אוריה שביט, שישב באולפן הבוקר של רשת, "אינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה בעולם ובה יש דמוקרטיה לכל דבר".

"כן", אמר בתגובה אלי שקד, "אבל אינדונזיה היא לא מדינה ערבית. ויש הבדל". על פי שקד - שהוא שגריר ישראל לשעבר בקהיר, מה שמוכיח שהוא מכיר את המצרים כמו את כף ידו - הערביות היא הבעיה שמונעת את הדמוקרטיה. וזה לא גזעני, הוא מבהיר למנחה, פשוט חסרים להם הערכים הישנים והטובים הג'ודאו-נוצריים - דברי השגריר. זאת אומרת, זה לא חינוך, עוני ושנים ארוכות של דיכוי, זה האופי הערבי המחורבן שמונע מהמצרים (אפילו אם הם נוצרים) להגיע למעמדו של הנוצרי או היהודי, שקבלת האחר והשונה היא סיסמתו העליונה.

פעם חשבתי שאחת הצרות של המקום הזה, שכולו רוחש הומאניות וקבלת השונה, היא אי ידיעת השפה הערבית. בעקבות ההקשבה לדברי פרשנינו לענייני ערבים הגעתי למסקנה שעדיף לא ללמד ערבית בכלל. על פי חוק שתקדם ישראל ביתנו כדאי לאסור על יהודים ללמוד ערבית, אם התוצאה היא פרשנים כמו גיא בכור. "נשים?!" הוא גיחך נוכח שאלת המנחה, שהתעניינה בתפקידן של הנשים במתרחש במצרים, ובתשובה הציג סיפור אמיתי לגמרי על איך שסדאם זילזל באמריקאים בגלל שהם שלחו אליו אשה כנציגה שתזהיר אותו מפני תוצאות של פלישה לכוויית. בכור התעלם מכל פריים טלוויזיוני ששודר מההפגנות ובו נשים לוקחות חלק מהותי במתרחש ברחוב הערבי. אבל כפי שאמר בכור בעצמו, "אני בא כאן להסביר לכם איך עובד הראש המצרי".

התקשורת הישראלית לא מצליחה להיות עקבית. עם תחילת ההפגנות החליטו פרשנינו יחדיו שמה שקרה בתוניסיה לא יקרה בקהיר. אחר כך הם נדו ונעו בין הכרזות על "ימיו האחרונים של מובארק" ובין "מה שקרה לבן-עלי לא יקרה למובארק", במקום לספק עובדות בלבד, לשמור על כבודם ולהגיד את האמת הפשוטה: "אין לנו שמץ של מושג מה הולך לקרות".

כמה צביעות וכמה התנשאות מלוות את תמיכת המוסדות הישראליים בשלטונו הרודני של מובארק. זה האינטרס הישראלי - שליט מושחת שהקים משטרה חשאית אכזרית לדיכוי התושבים וסתימת פיותיהם. לפעמים נדמה שיותר מהאחים המוסלמים, את ממשלות ישראל תדאיג דמוקרטיה מצרית אמיתית. לישראל היה תמיד נוח יותר להילחם במוסלמים, כפי שמתברר ממסמכי ויקיליקס, שחשפו את שמחתו של ראש אמ"ן אז, עמוס ידלין, על השתלטות חמאס בעזה. הבעיה האמיתית היא דמוקרטיה ערבית, שבניגוד למובארק לא תשלים עם מדיניות ישראל בעזה ובגדה, ולכל הפחות תשמיע קול מחאה נגדה. דמוקרטיה אמיתית שתתנה את יחסיה עם שכנתה בקיום משטר דמוקרטי אמיתי, שאינו מבוסס על חוסר סובלנות ורמיסת השונים.

"דבר אחד ודאי", אמר השבוע הנשיא שמעון פרס, "מובארק ידע לשמור על השלום במזרח התיכון". זאת בדיוק הבעיה, כבוד הנשיא: "אין שלום במזרח התיכון".

אחד התיירים הישראלים, שמיהר לקטוע את חופשתו בקהיר ורואיין עם הגעתו לארץ, היטיב לתאר את תחושת הישראלים: "היינו במונית ופתאום ראינו אלפים עם מקלות ואבנים מתקדמים לעברנו. פחד אלוהים". אני יודע שקשה לנו לחשוב שלא כל העולם חג סביבנו, אבל יש לי רושם עז, ובניגוד למה שישראלים רבים חושבים, שההפגנות במצרים אינן נגד ישראל, והמהפכה - בין אם תצליח ובין אם לאו - אינה מעוניינת בהפלת השלטון בירושלים, אלא בקהיר.

"איך מתחברים לפייסבוק?" שאלתי את אשתי כשחזרה הביתה מהחוגים של הילדים.

"אם תעשה כלים אולי אני אראה לך ואוסיף אותך לרשימת החברים".

"לא צריך", אמרתי וחזרתי לבהות בתמונות בשידור חי מכיכר תחריר, "עד שתגיע לכאן המהפכה עוד יזרמו בנילוס מים רבים".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו