בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | למחוק מהפרוטוקול

זיכרון מושלם, יש דבר כזה. אבל לא בטוח שמדובר בכזה עסק מצוין. יש דברים שעדיף לשכוח. אם אפשר, כמובן

תגובות

תמונות רודפות אותי כבר שבוע. בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מייגעת את מוחי דקות ארוכות בניסיון להיזכר למשל בשמו הפרטי של הצייר פיסארו (משהו עם מ"ם, אמיל? רמי? סמי? היה גם קו"ף נדמה לי, קנדיד? לא זה של וולטר, לא קנדיד, אה, קמיל, כמובן), צצים בזיכרוני פרצופיהם של האנשים בעלי הזיכרון האוטוביוגרפי המושלם שרואיינו לכתבה בתוכנית "60 דקות". והקנאה בהם מציפה אותי בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מקדימה, כביכול, תרופה למכה ונופלת על צווארו של מישהו שמרוב חשש שלא אזהה אותו בגלל הזיכרון הבלתי-קיים שלי לפרצופים, אני מקדימה ומזהה אותו כמישהו אחר.

אמנם אצל רבים מחברי אני משמשת בתפקיד דיסק און קי, כשפעם אחר פעם אני נחלצת להזכיר להם את שמות האנשים שהם מכנים "ההוא" או "נו, זאת", ויש לי לפחות שתי חברות שתפקידי להזכיר להן גם שמות עצם שבאים להחליף ביטויים כגון "הזה" (מנורת השולחן החדשה?) או "שמה" (סדרת ההרצאות ב"קתדרה"?) וכולם מטיחים בי שיש לי, כביכול, זיכרון טוב מדי אפילו. גם גברים בחיי, אם זיכרוני אינו מטעני, לא רוו נחת מיכולתי לזכור לא רק מה אמרו אלא גם מה לבשתי אני וכמה שקלתי באותו יום שבו אמרו מה שאמרו, ושכמובן לא היו צריכים להגיד בשום פנים ואופן. היו ביניהם גם שטענו נגד הסלקטיביות לכאורה של אותו זיכרון טוב מדי, שדברים טובים דווקא איני נוטה לזכור בפרטנות.

ילדי טוענים שאין לי שום יכולת לזכור פרצופים אבל מצד שני זיכרוני למי אמר מה, למה ומתי ומי התחתן עם מי לאחר שנפרד מאחרת בהחלט מעורר אצלם השתאות, לא תמיד חיובית. אבל מי אני ומה אני לעומת אותם חמישה (או אולי היו הם שישה?) שאותרו על ידי חוקר אמריקאי כבעלי זיכרון אוטוביוגרפי מושלם, כלומר בעלי יכולת לזכור כל שעה בכל יום בחייהם.

למשל, בחורה אחת, כנרת מצוינת, שכשהיא מתבקשת לומר מה היא זוכרת מהתאריך 18 בפברואר 98', היא קודם אומרת שזה היה יום רביעי. בהמשך היא יכולה לספר שבאותו יום מזג האוויר היה חם מהצפוי לעונה, שיעור הבלט שלה התאחר ברבע שעה בגלל פקקים ולארוחת ערב אכלה פודינג וניל. כל הנבדקים כולם (והם כנראה רק קצה הקרחון של כמות גדולה בהרבה של אנשים) יודעים לומר לגבי כל תאריך שנשלף מולם באיזה יום בשבוע התחולל. זיכרונם נבדק ואומת אל מול אירועים היסטוריים וחדשותיים ועד להכנת אותה כתבה לא קרה שמישהו מהם טעה ולו בפרט אחד הניתן לאימות.

אחת מהן, כוכבת טלוויזיה לשעבר, אומרת שהכל כנראה נעוץ באופן שבו מסודרים ומתויקים הזיכרונות אצלה במוח ועל כן קל לה יותר לשלוף אותם. החוקר מצביע על העובדה שכל הנבדקים לוקים ברמה מסוימת של הפרעה טורדנית-כפייתית, לא רק לגבי האופן שבו הם מאפסנים את זיכרונותיהם אלא גם לגבי הצורה שבה מאורגן למשל ארונה של הכוכבת על פי נושאים וצבעים.

למעט הכוכבת, שאר הנבדקים לא היו נשואים אף פעם ואין להם ילדים. הם תולים זאת בין השאר בעובדה שקשה מאוד לחיות עם מישהו שתמיד צודק בכל ויכוח. אחד מהם גם אומר שכשהוא נזכר באירוע מסוים מעברו, לא רק הפרטים עולים בזיכרונו אלא גם המטען הרגשי הנלווה. אחרת אומרת שאין לה אהבות עכשיו משום שאינה מסוגלת להתגבר על פרידות. אי אפשר להתגבר ולהמשיך הלאה כשהזמן החולף איננו מביא בכנפיו את השכחה הברוכה. לשכוח ולסלוח קל הרבה יותר מלזכור ולסלוח.

המדע עדיין איננו יודע לפענח מה גורם לכך שלאנשים מסוימים יש זיכרון מושלם. אבל האם באמת זיכרון כזה מביא עמו אושר גדול? כלל לא בטוח. אין ספק שהוא יכול להקל על עבודתם של ספרנים, עורכי דין, היסטוריונים, מרגלים וקופאיות. סופרים גדולים ידועים בכך שזיכרונות הילדות שלהם עומדים לנגד עיניהם חיים ("ספיח" של ביאליק, למשל) אבל היצירתיות שלהם מתחילה במקום שבו נגמר תפקידו של הזיכרון.

"אני קהל גרוע של הזיכרון שלי", כתבה ויסלבה שימבורסקה. "הוא רוצה שאקשיב לקולו בלי הפוגה,/ ואילו אני מתרוצצת, מכעכעת,/ שומעת-לא-שומעת". בזיכרוננו אנחנו גם תמיד צעירים ויפים יותר. טינה פיי הגאונית, למשל, הוסיפה לסדרת המופת "רוק 30" את תפקיד ליז למון כפי שהיא נראית בזיכרונה של ליז למון. את למון "האמיתית" משחקת פיי, ואת דמותה בזיכרון משחקת ג'וליה לואיס-דרייפוס. "למה בזיכרונות שלך את תמיד הרבה יותר יפה?" שואל אותה דונגי הבוס. ושימבורסקה מתארת את העובדה שזיכרונותיה כאשה צעירה גורמים לה להתנפץ פעם אחר פעם אל מול המראה כי "לכל ראי חדשות אחרות בשבילי".

אצל בורחס ביצירת המופת שלו "פונס הזכרן" הזיכרון איננו מותיר לפונס בן ה-19 זמן לחוות את ההווה. הנבדקים בכתבה טוענים שהזיכרונות אינם מציפים אותם כל הזמן, הם יכולים לגייס אותם לעזרתם על פי פקודה, ובשאר הזמן להמשיך לאחסן אותם במוחם המופלא. אבל זיכרונות, כפי שכתבה יונה וולך, נועדו לשמש אותנו דווקא בזמנים שאין לנו דברים אחרים להזין בהם את הנפש משום ש"אדם צובר זיכרונות כמו נמלים/ בחודשי הקיץ... ובחורף הנמלים מתכנסות/ מתנועעות ברכושן ומכלות לאט/ את הרכוש ואת החורף מכלות/ לאט, לאט".

כי למות, כפי שאומר ידידי הקרדיולוג יבגני, למות חייבים, ככה למדנו בבית הספר לרפואה. וכדי להרוג את הזיכרונות, אומרת שימבורסקה, גם אנחנו עצמנו צריכים למות כי רק אז יגיע סוף הזיכרון.

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו