בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי ורטר | חולות נודדים

ההערכות שחוסר היציבות במצרים, בלבנון ובאזור כולו משרתת את הימין הישראלי כבר החלו להתגשם השבוע, בנאומו של בנימין נתניהו בכנסת * ציפי לבני מבינה שהמלחמה על תודעת הבוחר הישראלי עוברת גם בכיכר תחריר * אהוד ברק מתקשה למצוא פגמים בסאגת המינוי של יואב גלנט

תגובות

שנים ארוכות, כמספר שנותיו בפוליטיקה, נוהג בנימין נתניהו לשתף מנהיגים זרים, עיתונאים ואנשי רוח במחשבותיו על המזרח התיכון. בשיחות הללו הוא מדבר בגאווה, מוצדקת, על הדמוקרטיה היחידה באזור. על המדינות שגובלות בה, בעלות המשטרים הדיקטטוריים והאוטוקרטיים, שראשיהן נבחרים כמעט לכל חייהם, בדרך כלל ברוב של 99%, הוא מדבר בזלזול פטרוני. השבוע, בעוד נשיאה של אחת מאותן מדינות מחשב את קצו הפוליטי לאחור, היה נתניהו למנהיג היחיד מבין עמיתיו במדינות המערביות שהתייצב לצדו של חוסני מובארק.

לפתע, כשהדיקטטור שהיה עשרות שנים סמל ליציבות ולרגיעה בגבול הדרומי עומד להיעלם בים של אלימות, אנרכיה וחוסר ודאות, אופי משטרו הופך למושא לגעגועים והימים שיבואו אחריו הם מקור לא אכזב לדאגות וחרדות.

ועוד איזה חרדות: כמה משרי הממשלה שנחשפו בימים האחרונים להערכות המצב השונות לקו, לדברי מקור יודע דבר, ב"הלם קרב". השרים שמעו תחזית קודרת, שחורה משחור, על הצפוי לנו בעידן פוסט-מובארק: תקציבי ביטחון מפלצתיים, ימי מילואים ארוכים, גבולות מתוחים. כן, כמו פעם. לא מעט משרי הממשלה הזאת נולדו, או חיו מרבית שנותיהם, בעידן של שלום ישראלי-מצרי (שנחתם ב-1979) ושל הסכם ישראלי-ירדני (שקיים דה-פקטו מאז 1972 ודה-יורה מאז 1994). השרים הללו אינם מכירים מציאות אחרת. השבוע הם התוודעו לראשונה למציאות אפשרית כזאת.

אם זה לא היה כל כך מדאיג ומטריד, היינו יכולים להתבדח גם על חשבונו של שר החוץ, אביגדור ליברמן; בימים עברו הוא הציע להפציץ את סכר אסואן. לפני כשלוש שנים, מעל בימת הכנסת, הוא קרא למובארק ללכת לכל הרוחות. והנה, ממש ערב לכתו של מובארק למקום שאליו ליברמן שיגר אותו, דווקא איווט שלנו מזיע, שורף את קו הטלפון בשיחות עם שגרירינו ברחבי העולם, שנשלחים על ידו בבהילות למנהיגי מדינות שונות ובפיהם, כפי שפורסם בתחילת השבוע ב"הארץ", מסר נואש: "יש לשמור מכל משמר על יציבות השלטון המצרי, יש לרסן את הביקורת הפומבית על הנשיא מובארק".

אח, איזו אירוניה נהדרת. כמה חבל שהיא על חשבוננו.

פוליטיקת הפחד

בעשרת הימים האחרונים לא שמענו מלה על "האיום האיראני". שמענו הרבה מאוד מלים על "האתגר המצרי". איזה מזל שאנחנו חיים בשכונה כל כך גרועה ולא סימפטית. בחדרים פוליטיים סגורים כבר החלו השבוע בהערכות על ההשלכות שיהיו למצב החדש באזור על הפוליטיקה הישראלית.

השורה התחתונה של המנתחים והספקולנטים - אנשים פוליטיים, שהעדיפו לדבר בעילום שם - היתה שההקצנה האזורית שהחלה לאחרונה בלבנון, שנמשכת במצרים ושאולי תגלוש לירדן ולסוריה, משרתת באופן טבעי את הימין. כשהחולות מסביבנו נודדים, הישראלי נודד ימינה. כשמשטרים באזור מחשבים להתמוטט וליפול לידיים קיצוניות, לא יימצא הישראלי שידחק בממשלתו למהר אל שולחן המו"מ. כשהאיסלאם הקיצוני מתגבר, ומאיים להפיל גם את משטרו של הנשיא בשאר אסד, הציבור אצלנו לא ייצא מגדרו כדי להחזיר את הגולן לסוריה. כשרשת אל-גז'ירה מטעם החמאס עושה שמות בממשלתו של הנשיא אבו מאזן באמצעות הדלפת הענק של מסמכי המו"מ לשלום, וכשתמיכתה המסורתית של מצרים ברשות הפלסטינית ובתהליך השלום כבר אינה מובטחת, הצד הישראלי, שממילא לא גילה נדיבות רבה עד היום, יהפוך בעתיד לקמצן גדול יותר בוויתורים שהוא עשוי להציע לבני שיחו הפלסטינים. הציבור, מן הסתם, יהיה אתו.

לא היה צריך להמתין זמן רב להתגשמותן המעשית של ההערכות הללו. ביום רביעי השבוע עלה בנימין נתניהו על דוכן הכנסת, להשיב ל-40 ח"כים מן האופוזיציה שזימנו אותו למליאה, כמדי חודש. בנאומו אפשר היה לשמוע את עיקרי מצע הליכוד בבחירות הבאות: "אנחנו במצב בלתי יציב", אמר נתניהו. "במצב כזה צריך להסתכל סביבנו בעיניים פקוחות ומפוקחות. אנו זוכרים מה היה פה כשלא היה שלום. איך נלחמנו, בתעלה, על גדות התעלה, בירדן. לחמנו. כולנו. מאז שפרץ השלום, נהנינו מחוסר הצורך להגן על הגבולות הללו, על כל מה שמשתמע מכך. השלום שינה את מצבנו האסטרטגי ושינה את העולם כולו. כעת עלינו להבין כי הבסיס לכל הסדר עתידי הוא ביצור כוחה של ישראל. הסדרי ביטחון על הקרקע, למקרה שההסכמים יופרו או שיהיה שינוי שלטוני בצד השני. כל שלום שיושג חייב להיות כזה שיחזיק מעמד מול התהפוכות שמאפיינות את האזור הזה".

לראש האופוזיציה, ציפי לבני, שעלתה אחריו, לא היתה ברירה אלא להציג את צדו השני של המטבע. אבל גם היא, בעצם, חיזקה את התיזה שאינה מנבאת לה טובות מבחינה פוליטית. "ידעתי שכשראש הממשלה יעלה לכאן לנאום", אמרה לבני, "הוא ידבר על אי הוודאות ועל חוסר היציבות ועל הפחד, אותו פחד שיקפיא כל יוזמה, שייצור התכנסות בתוך עצמנו, שיגרום לציבור לחפש מנהיגות חזקה.

"לא תוכל", אמרה לבני לנתניהו, "להמשיך ולהשתמש באי הוודאות ובחששות הלגיטימיים והאמיתיים של אזרחי המדינה כדי לבצר לא את הביטחון, אלא את מעמדך שלך".

"לא תוכל", אמרה ציפי לביבי, אבל היא יודעת שהוא כן יכול, וזה בדיוק מה שהוא יעשה. המלחמה על התודעה של הבוחר הישראלי עוברת גם בכיכר תחריר שבקהיר. כחלופה היחידה לנתניהו, לבני חייבת לבדל את עצמה. אבל היא מבינה שבימים האלה כל המחנה המתון באזור חטף מכה אנושה ונחלש קשות. מי שעלולה לשלם את המחיר היא ראש המחנה המתון בישראל. בשבוע שעבר היו ללבני כמה רגעי נחת, בעקבות הגילויים במסמכי אל-גז'ירה על המו"מ שניהלה כשרת החוץ עם אבו עלא מן הרשות הפלסטינית. הרגעים הללו נשכחו כהרף עין. החולות כאן באמת נודדים במהירות.

איך כל זה ייגמר? באופרה אומרים שזה לא נגמר עד שהגברת השמנה פוצחת בשיר. אצלנו זה לא נגמר לפני שהגברת הרזה, דליה איציק, אומרת שבעת הזו למען המדינה ולמען הילדים, צריך ממשלת אחדות.

לא מתחרט

הפתעה: אהוד ברק אינו מתחרט על כלום. בראיונות שהעניק שר הביטחון לערוצי הטלוויזיה שלשום, למחרת ביטול מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל, ובשיחות פרטיות שקיים אתמול בבוקר, הוא לא מצא ולו פגם אחד בכל סאגת המינוי. מלבד, כמובן, בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהרג את המינוי. על ההחלטה הזאת הוא זועם, מתקומם, רותח. ממתי הרשות המבצעת היא שהופכת לרשות הממליצה והרשות השופטת היא זאת שמבצעת? נו, באמת, ממתי?

ברק שניבט אלינו שלשום מן המרקע היה אדם כבוי (לא כבוי, עייף ומותש, אומרים אנשיו). הוא ספג השפלה צורבת, מהסוג ששרי ביטחון לפניו לא חוו: לא רק שפארסת גלנט תהיה רשומה לעד על שמו, ברק איפשר לנתניהו לצאת מן הפרשה הזאת כ"מבוגר האחראי" - הביטוי שאנשיו של ראש הממשלה שיננו השבוע עד לזרא באוזני העיתונאים. כמה הזדמנויות יש לנתניהו להתהדר בביטוי השחוק הזה?

ברק עבר השבוע לינץ' תקשורתי, שרק הוא מסוגל לשרוד. בכנסת התנפלו עליו משמאל ומימין. חברו לשעבר, בנימין בן אליעזר, כינה אותו בנאום במליאה "מניפולטור ואדם אובססיבי, שנלחם מלחמת חורמה ברמטכ"ל שלו". ח"כ אילן גילאון ממרצ אמר עליו: "הוא כמו חתול, שאיך שלא תפיל אותו הוא תמיד יצנח על הראש".

אנשים ששוחחו אתו ביום חמישי לפני הצהריים ניסו לתהות אם הוא יתפטר, במקרה שהממשלה תאלץ אותו ביום ראשון להאריך את כהונת אשכנזי. ברק לא הבין על מה מדברים אתו. הוא משוכנע שהרוב שלו ושל נתניהו מובטח ומוצק. לרגע הוא אינו מעלה על דעתו ששרי הממשלה יחליטו בניגוד לדעתו. ייתכן מאוד שברק צודק, אבל לפחות שלושה שרים, שאתם שוחחתי ביממה הקודמת, אמרו שהם מתלבטים בנוגע לאופן הצבעתם. יממה לפני, הם היו משוכנעים כי יצביעו עם נתניהו וברק. "העסק נהיה הזוי ומטורף", אמר אחד השרים. "המדינה יוצאת מדעתה".

לגופו של עניין, ברק מעריך בשיחות סגורות כי האלוף יאיר נווה לא יזכה לשבת על כס הרמטכ"ל הזמני יותר משבוע-שבועיים, שלושה שבועות לכל היותר. לכן השד אינו נורא כפי שמתנגדיו מנסים לצייר. כל השיח שמתנהל בתקשורת הוא, לדעת ברק, שטחי ורדוד, כמו בפרק הדחה של תוכנית ריאליטי. מעל לכל הוא לוקה בחוסר ידיעה קיצוני. ברק מבטיח כי כשייוודעו כל הפרטים על התנהגותו של אשכנזי - במישור האתי, הנורמטיבי ואפילו המקצועי - הציבור יבין את עמדתו. הוא נשאל אם ישקול למסור פרטים על הדברים שבהם הוא מחשיד את אשכנזי ולפזר במשהו את הערפל בישיבת הממשלה ביום ראשון, כדי לשכנע את השרים.

אתמול נראה כי ברק אינו מתכוון לעשות זאת, אבל לך תדע איך הדברים יתגלגלו. הוא הפנה את תשומת לב שומעיו לידיעה מרעישה שפירסמה אתמול בבוקר הכתבת אילאיל שחר בגלי צה"ל, שלפיה אשכנזי ניסה לאפשר לידידו משכבר, בועז הרפז, לצאת לנסיעת עסקים בוונצואלה, בניגוד גמור לעמדת כל גופי הביטחון והמודיעין שחששו כי הרפז עלול ליפול לידיהם של טרוריסטים.

ברק ואנשיו משוכנעים כי אשכנזי ביקש להרחיק את הרפז מכאן כדי שבמשפטו לא ייחשפו פרטים מביכים על שהתרחש בינו לבין הרמטכ"ל בכל הנוגע למה שהחל כמסמך גלנט והפך למסמך הרפז. הסיפור הוונצואלי, אומר ברק למקורביו, הוא רק חלק מהדברים שאליהם כיוונתי כשאמרתי על אשכנזי מה שאמרתי (אגב, בלשכת ראש הממשלה הצדיקו שלשום את עמדת ברק. הם היו מודעים לפרטים, בזמן אמת).

יש שני עיתונים ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב"), שלדעתו נוהגים בהיסטריה, ממניעים זרים. חלק מאותם עיתונים שסרקו את בשרו של גלנט במסרקות ברזל מוסריים, מהללים ומשבחים את אהוד אולמרט. שלא יהיה ספק: ברק אינו מתכוון להתקפל בעניין הזה. כהונתו של אשכנזי לא תוארך. נקודה. חרף סקרי דעת הקהל.

על גלנט הוא מצר צער רב. הוא זוכר ומכיר קצינים בכירים שלא היו בדיוק נקיים וזכים - אריאל שרון, רפאל איתן, משה דיין - ואיש לא עולל להם את מה שעוללו לגלנט. גם משה רבנו ודוד המלך חטאו בנעוריהם, ונסלח להם. עם ישראל בחר בהם להושיעו, חרף חטאיהם.

אביו שבשמים

הבדיחה הרווחת בכנסת על סגני שרים היא, שהם זוכים לסיקור תקשורתי פעמיים: כשהם מתמנים וכשהם עוזבים את תפקידם. באמצע השבוע החולף עזב סגן שר החינוך, מאיר פרוש, לא רק את תפקידו אלא גם את בית המחוקקים בגלל הסכם הרוטציה בין הפלגים בסיעת יהדות התורה. לצערו, איש לא שמע על כך. אי אלו עניינים אחרים כבשו את הכותרות.

בעיתון החרדי "בקהילה" פורסם אתמול מכתב גלוי של הח"כ לשעבר פרוש לאביו המנוח, הרב מנחם פרוש. במכתב ביקש הבן לעדכן את האב בקורות אותו. בין היתר מתוודה פרוש על הסבל העז שחווה בשנתיים האחרונות, כסגנו של שר החינוך גדעון סער מהליכוד. "אבא יקר", כותב פרוש הבן, "שנתיים קשות מאוד עברו עלי כסגן שר החינוך. היום, כשאני מחוץ למשרד, אני יכול להעיד בפניך כי מעולם לא היה ליהדות החרדית שר חינוך שבחסות הטענה שנשקפת סכנה לפסיקת בג"ץ, הוא מקעקע אחת לאחת את הישגי היהדות החרדית, אחד לאחד" (כך במקור, י"ו).

סער, ממשיך פרוש בווידויו, "שאמור היה להיות מופקד על החינוך של כל ילדי ישראל, לא גילה עניין במאות אלפי ילדים חרדים. הם לא היו בסקאלה שלו... אתה זוכר מן הסתם כיצד ימים אחדים לאחר שנכנסנו לתפקידנו, סיפרתי לך כיצד הצעתי לו, בידידות, לבקר במעונם של גדולי התורה בחג הפסח... הוא דחה את ההצעה הזאת על הסף. בהמשך, זה היה מודל העבודה שלו. הוא שידר כי 'אינו רוצה להיפגש עם רבנים...'".

פרוש ממשיך ומתאר בעצב את התנכרותו של סער למגזר החרדי. הוא לא מגלה לאביו מדוע לא עשה מעשה של קידוש השם והתפטר מתפקידו במהלך הקדנציה, במחאה על הסעריזם. הוא לא מספר לאביו המנוח על סירובו המתמשך של סער לבקשה החוזרת ונשנית של סגנו להכיר בתנועה "פרחי דגל" (שבמקרה עומד בראשה אחיו של פרוש) כבתנועת נוער, בניגוד לקריטריונים במשרד החינוך. הוא לא מבאר לאבא מנחם ז"ל, שלאחר שנקט עמדה עצמאית ומנוגדת לעמדת השר בפרשת בית הספר לבנות עמנואל, אסר עליו סער להשיב לשאילתות בכנסת - אחד מתפקידיו העיקריים של סגן שר. את כל הפרטים הללו חסך פרוש ג'וניור מאביו המת, כי הרי בשמים יודעים ורואים ושומעים הכל. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו