בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | ליהיא מהאח הגדול, הארוס והאולטרסאונד

האדם עושה תוכניות והאולטרסאונד צוחק לו בפרצוף. לא נורא, בוא יבוא יום המגאפון

תגובות

אני לא יודעת אם בדרך יש שקדיות, אין שקדיות. כרגע אני עיוורת לשקדיות. רגע האמת מתקרב. אנחנו דוהרים ברכב שנשכר עבור המשימה לכיוון נוה אילן. המפיקה עוזרת לנווט לגבעת הצרחות הסמוכה לווילה הבוערת. העורך השאיל ציוד - אייפון, מגאפון. "יש לי שניים בבית", אמר. למה לעזאזל לעורך יש שני מגאפונים בבית? אין זמן להתעסק בזוטות. צריך להיות מפוקסים.

אני משננת עם הצלם את השורות שעליו לצרוח - "בוגדת - אני נכנס מחר לבית לקחת את הטבעת!" הוא מדקלם אחרי. הארוס הוא ישראלי מאל-איי, תנסה להישמע קצת יורד, אני מנחה. אנחנו מגיעים. צרחה. עוקבים בזמן אמת באייפון אחר המתרחש בערוץ 20, לוודא שהמסר עובר. הצרחה מהדהדת בחצר הווילה. ליהיא בפאניקה. עתי בהלם. האח רוצה למות. אנחנו דורכים על הגז, מוצאים מקלט בפונדק של אלוויס, מזמינים פנקייק, יודעים שעשינו את זה. הראינו לאח. הרסנו לו את ההפתעה. עכשיו רק נותר לחכות לראות אם הצרחה תיכנס לשידור בערוץ 2.

זאת היתה התוכנית. תוכנית גדולה מהחיים ועם זאת לגמרי ריאליסטית. אין סיבה שזה לא יתמשש. ואז - לפנות בוקר, יום המבצע, יום לפני שהארוס אמור להיכנס לבית בשידור חי, אני מוצאת את עצמי במיון, ממתינה לגזר הדין, בוהה בליהיא ועתי ישנים כפיות בערוץ 20 אחרי עוד לילה של גניחות בפרהסיה. "מחר החדשים באים", מבשרת העין של האח בתחתית המסך - "מחר הדיירים יגלו מי זה שדופק בדלת". היום! התוכנית היא להיום. ניטור עוברי קטן, מכתב שחרור ואני עפה מפה, אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל יש תוכניות ויש ריאליטי.

הדיירים מתעוררים. "זה קצת מזעזע", אומר המאהב על הלק הצהוב של ליהיא. בינתיים גוזרים עלי אשפוז. שעה אחרי שאני מגיעה למחלקה אני קולטת שכולם מסביבי מסתובבים עם מסכות, מתלחששים, מתייעצים. פאניקה באוויר. פאניקה ושפעת חזירים. מתברר שחמש נשים נבדקו, שתיים הועברו לטיפול נמרץ, ובית החולים סגר את המחלקה להריון בסיכון. קבוצת רופאים ואחיות חמורי סבר מעבירים תדרוך, מחלקים מסכות וכדורי אנטיביוטיקה ואוסרים עלי לצאת מהחדר. המחלקה בהסגר. האח הצליח להשתיק את צעקתי. זה לא שאני לא מפרגנת לו על היוזמה להטיס שני מטר של שיברון לב נבגד ומדמם מאל-איי. פשוט רציתי לגלות לדיירים לפניו, להיות סוף-סוף חלק אקטיבי מהעלילה במחזבל האימה המענג הזה, להרוס את ההפתעה הגדולה של האח הגדול. רציתי להשפיע.

כנראה שנידונתי לחוות חיים של אחרים מהצד. אני מזמינה טלוויזיה ואיש הטלוויזיות של בית החולים מגיע ותולה מעל ראשי משהו שנראה כמו מנורת לילה עם טלוויזיה זערורית בתוכה. הוא אומר שכל בית החולים רואה את האח. אני שמה אוזניות. הדיירים משתכשכים בהאט טאב, מנסים לנחש מי יהיו החדשים ואיך הם יפתיעו אותם, יצבעו להם את הפנים בלילה. מהחלון אפשר להציץ לתוך חדר של דתייה בהריון מהמחלקה שלי. המשפחה מלוכדת. האמא מביאה המון אוכל, עוף. האבא מתפלל ומתפלל. הבעל מגיע. ג'ינג'י. יש ריב. מהחלון יש גם נוף לחדר ההמתנה של טיפול נמרץ כללי. יש שם פלזמה עם ערוץ האח ועוגות ומשקאות ושמיכת זברה. אני והחבר מחכים לרגע שהשטח נקי מאחיות וחומקים אל המסדרון הארוך, ומשם לחדר ההמתנה.

"עדיף להיות בגוסיפ", אומר איש ממתין. מה זה גוסיפ? "מועדון פצצה. אבל משתילים לגרושתי כליה ולבלב". אנחנו חוזרים למחלקה המבודדת. אחות מגרשת את החבר. אף פעם לא ישנתי בבית חולים. זה מוסד כוללני במלוא מובן המילה. חנק. חרדה. חיידקים. ניתוק. אפילו הדיירים נעלמו פתאום מהמסך. העין מביטה בי. אני מקשיבה לרעשים של מכשירי הניטור במחלקה הנגועה - דהירות לבבות עוברות כמו סוסים היפראקטיביים מתחת למים עם דיסטורשן.

6 בבוקר. השכמה, בדיקות. מחוץ לווילה יש צעקות. האם צועקים את השטויות הרגילות בסגנון "ג'קי המלך" או שאחרים טובים כמוני באו להרוס את ההפתעה של הארוס? האח נוקט אמצעי זהירות. אני כידוע כבר בהסגר מאתמול. את הדיירים הוא מפנה כעת מהחצר, נועל בבית. הם מנקרים. האח מעיר אותם לקולות מוקלטים של תינוק בוכה. זה לא אמיתי. ליהיא במצב רוח עליז במיוחד. הכל מאוד אירוני. היא מתערבת עם דיירים על סיגריות שייכנסו דיירים חדשים. "עכשיו מתחיל פרק ב' כאילו", אומר עתי. ליהיא שרה בון ג'ובי - "יו גיב לאב א באד ניים..." ואומרת: "the new people know like everything about us, הם יכולים לסכסך... I can't wait... היום נקבל מתנות... בא לי עוד חתיכי, It's good for the eyes... אני חייבת מסכה, השיער שלי הרוס פה... חייבים לעשות, לייק, וולקאם פארטי..." היא עושה לעתי תספורת טריילר טראש, אומרת "איי לאב יו". אינספור, אינספור רגעים שהיו יכולים להיות הרגע שלי, רגע הצעקה.

שעה לפני שידור כניסת הארוס אני משוחררת הביתה. אני שמחה לקבל את האח בחזרה בממדיו המפוארים על המסך שלי, תורמת את חלקי הצנוע ל-40 אחוז רייטינג. בלי הסגר. בלי מסכה. חופש זה דבר יחסי. "איטס נוט אוקיי!" מתייפחת ליהיא למראה הארוס הנבגד. היא מכריחה את כולם בבית להצביע נגדו, אומרת להם שה-sex sucked, שהארוס ענק, שהוא יאכל להם את כל האוכל, תוהה אם ההפקה שילמה על כרטיס הטיסה. איזה רוע. הארוס באמת ענק. הארוס להיט. עם ישראל רוצה לאכול את הארוס. איזו אצילות. הוא עשה דרך ארוכה, הגיע כל כך קרוב, ואנחנו יודעים שהוא לא ייכנס לבית. כמו משה רבנו. כמוני. שתי טיפות בניחוח טמיפלו זולגות משני צדי אפי. זה בסדר. הכל בסדר. אבל אני עוד אכבוש את הגבעה. עוד אשמיע צרחה. המאבק לא הסתיים.

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



'דיוקן עצמי', אלה כהן, בת 4 מרחובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו