בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | התינוקת ששינתה אותי

אם החיים היו "מלרוז פלייס", יכולתי בוודאי לקצר את התהליך. אבל הם לא, אז בינתיים אני מתענג על שמחות כמו אמבטיה

תגובות

מכל הקלישאות שהנני, זו האחת שאני הכי פחות מחבב: הרווק התל-אביבי ערל הלב, שהכריז זה מכבר כי לעולם לא יעשה ילדים, ולאט-לאט נפתח לרעיון כמו שושן צחור. זה אני. המהפך הושלם. האקלים המטורלל של מדינת ישראל הוא כלום לעומת שינויי מזג האוויר המהירים שקורים אצלי בפנים. לבי הקפוא הפשיר ונמס, ואני חווה התחממות גלובלית.

לתמורה המשונה הזאת אחראית חברתי החדשה לחיים: אמה בת השלושה חודשים, תינוקת כל כך יפה ומושלמת, שלידה אני נהיה פירה בטטות: כולי מרוח ושטוח ומחבק ומנשק ומדבר שטויות, וקולי הדק וגבוה ממילא, מגביה ומידקק אפילו עוד. הזהו האיש שחיפש כל חייו בתי קפה עם מדרגות בכניסה, כי הסיכוי שתפקוד אותם אמא עם עגלה מצווחת הוא הנמוך ביותר?

קלישאה. אני מרגיש כמו קייט הדסון באחת מ-72 הקומדיות הרקובות שלה בהן היא ניו-יורקרית מטומטמת ואנוכית, שמפגש עם ילדה מתוקה משנה לחלוטין את מהלך חייה וגורם לה לחשוב על האדם המזעזע שהיתה. בהמשך היא מפתה את אביה האלמן של הילדה, וכמובן עושה החלקה בשיער כדי להמחיש את השינוי שחל בה.

אני לא רוצה להיות קייט הדסון. ג'ניפר אניסטון, אולי, לא קייט הדסון. אפילו לא אחרי ההחלקה.

בינתיים חברי הטובים, אבא ואמא של אמה, מטפחים לכאורה את החלקים החדשים והאבהיים באישיותי, ומניחים לי לטפל בילדה ככל שאחפוץ, אך למעשה רוב תמיכתם מובעת על דרך השלילה:

"אל תרים אותה בלי להחזיק לה את הראש".

"אל תיגע בה בלי לשטוף ידיים".

"זה לא מכנסיים של ראפרים. אל תחתל אותה ככה".

"אל תגיד לה שהיא שמנה".

טוב, זה כבר שקר. לא אמרתי את זה. היא הרי מושלמת. הסיפור הוא שהם הלבישו אותה לקפה של שישי במכנסי חאקי הורסים, שסחטו מחמאות מכל יושבי השולחן. כל אחד בתורו אמר לה "איזו יפה את" או "מי זאת הבובה עם המכנסיים היפים האלה?" ואני הוספתי משלי: "יושבים עלייך בול, מתוקה. אל תעלי גרם".

"תרחיקי אותו מהילדה", ציווה האב, וסימן למלצר לחשבון.

"זו מחמאה אולי?" אמרתי לו.

"אל תדבר איתה על דיאטות, טיפש. היא תינוקת. היא צריכה להעלות במשקל".

"איייף, בסדר. אתה תינוקת בעצמך. כבר אי אפשר יותר להתלוצץ בבית הזה, אה? מי קלישאה עכשיו? טוב שאתה הומו, כי אם הייתם זוג אמיתי, כבר הייתם מפסיקים גם לשכב".

"אפשר להתלוצץ, אבל לא על המשקל של הילדה".

"רשמתי לפני. מעכשיו אני אתלוצץ רק על המשקל של אבא שלה".

"תשתוק. אני עושה איתה טיולים ארוכים ברגל, זה יותר טוב מחדר כושר".

"ללכת איתה ל'רביבה וסיליה' זה לא נקרא שעשיתם טיול, אלא אם אתה על דיאטה סודית של טארט טאטן".

מזלו שאני בטוב עכשיו. ניטל ממני הארס כעת כשאני בשל לאבהות. אני ממטרה של מחשבות טהורות ואנרגיות חיוביות. לדוגמה, מחשבה טהורה שהיתה לי: חבל שהחיים לא דומים יותר ל"מלרוז פלייס". כי אז הייתי ודאי חוטף את אמה מעריסתה בעיצומו של התקף פסיכוטי, ומעמיד פנים שהיא שלי. אני מצטער ששוב אני מתקיף אתכם קוראי "הארץ" האינטלגנטיים בדימויים מעולמות התוכן הנחותים שלי. אני בטוח שבמהדורה האינטרנטית הבינו את כוונתי.

ניצלתי את נסיעתו של אביה של אמה לחו"ל השבוע לצורכי עבודה, כדי להדק קשרי עם הילדה. מדי ערב התנדבתי, חרף מחאותיה העדינות של האם, להופיע בביתה ולקחת חלק בטקס האמבטיה היומי, וכמוני כמה מחבריו הטובים של האב שגם הרחם שלהם התחיל לזמר.

בביתה של אמה, ממש כמו בתוניס, הוכרזה הפיכה.

"אני לא מרשה לכם יותר לדבר על זיונים ליד הילדה", אמרה אמא של אמה, לנוכח השיחה הספונטנית שהתהוותה מסביב לשולחן, "אם אתם חייבים לדבר, תגידו שעשיתם אהבה".

"אמא טאליבן", אני פונה אליה בטוב, "אני לא רוצה לקלקל לך את החינוך חלילה, אבל דווקא ממישהי שמוקפת בכל כך הרבה הומואים, הייתי מצפה שתבין ש'להזדיין' ו'לעשות אהבה' אלה שני דברים שונים".

נו מילא. כולי כאמור אנרגיה טובה. אין לי כוח להתווכח עם האחמדינג'אד הזאת. כל הערב אמרנו אחד לשני "עשית אהבה כשיצאת בשישי האחרון?" או "הוא נשמע רציני, הוא בטח רוצה יותר מסתם לעשות אהבה", וגם: "שנים שהם לא עושים אהבה, רק אוספים כל מיני בחורים ומזמינים אותם לשלישיות".

הצנזור הראשי זקפה את ראשה.

"שלשות", תיקנתי, "הם מסתדרים בשלשות. כמו בצופים, אמה. את חייבת ללכת לצופים. את נראית מעולה בחאקי".

המוכנות שלי לאבהות, כפי שאתם מבינים, עדיין אינה מושלמת, וזה לא משנה בכמה תמונות של אמה אמלא את האייפון. אמא שלי, אשה שעד לרגע הזה רמת המוכנות שלה לתפקיד מוטלת בספק, חושבת דווקא אחרת.

"אצלנו בבית תמיד אמרו 'להזדיין'", היא מוחה, כשהיא מופיעה לארוחת שישי אצלי בדירה, לבושה בחצאית ג'ינס קצרה ומגפיים עד הברך, וחזייה מנומרת מציצה מתוך חולצתה, "ויצאתם בסדר גמור. לדעתי אתה חייב לעשות ילד".

"אני אעשה", אני מבטיח, "ואם לא יהיה לי בן זוג להקים איתו משפחה עד גיל 40, אני אעשה את זה לבד".

"40?" היא נחרדת, "אתה יודע בת כמה אני אהיה?"

"אמרתי 'אם'. אולי תהיה לי זוגיות קודם. אולי נקים משפחה". היא מתקשה להאמין. היא כבר רואה עצמה סבתא קשישה שגוררת עגלה עם ירך מפורקת.

"אל תעשה את זה!" מצווה אמא של אמה, ומעירה אותה מהרהורי, "כשאתה עומד איתה מול המראה, היא מרגישה שאתה מסתכל על עצמך ולא עליה". אני נותן נשיקה ארוכה לפלומה הבלונדינית שעל ראשה הזעיר, ומביט בבבואתנו. אני מוכן להישבע שהיא נהיית דומה לי.

aviad.kissos@gmail.com



צ'רלטון הסטון ובנו פרייז'ר בצילומי 'עשרת הדיברות', 1956



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו