בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת האמריקאית ג'ואן ויקרשם ניסתה לפענח למה אביה התאבד

הוא קם בבוקר, התלבש, הכין קפה, נכנס לחדר העבודה וירה לעצמו בראש. הסופרת האמריקאית ג'ואן ויקרשם ניסתה לפענח למה אביה התאבד, ומצאה שהלא-ידוע הוא הכי ודאי

תגובות

בשבוע הבא, לפני 20 שנה, התעורר פול, ואז התקלח, התגלח, התלבש, הכניס למטבח את העיתון שחיכה בחוץ והכין קפה לאשתו הישנה. אחר כך ניגש לחדר העבודה וירה בראשו. בלי הסבר, בלי רמזים קודמים גלויים לעין, בצעד שלעולם לא ייוודע אם היה ספונטני או מתוכנן. "זה השבוע האחרון בחייו. האם הוא יודע זאת? ברגע מסוים, כן", כותבת בתו ג'ואן ויקרשם בפתח ספרה "מפתח לאבא". "כשאצבעו המורה נכרכת על ההדק של האקדח הוא יודע זאת בוודאות. אבל לפני כן? אפילו רגע אחד לפני כן, כשהתיישב על הכיסא ואחז באקדח - האם ידע בבטחה?"

"מפתח לאבא" פורסם בארצות הברית ב-2008 והפך לאחד המועמדים הסופיים לפרס "נשיונל בוק" ולבן המועדף במדורי הספרות של "וושינגטון פוסט", "לוס אנג'לס טיימס" ו"ניו יורק מגזין". החודש הוא ראה אור בעברית בהוצאת אחוזת בית, בתרגומה הקולח של דנה אלעזר-הלוי. ויקרשם סקרנית ונלהבת מתרגום הספר לעברית. ככל שהספר מתורגם ומופץ בקרב קהלים גדולים יותר, כך הולך ומצטמצם הכאוס שהתחיל ביריית אקדח לפני 20 שנה. כך גם מתבהר כוח האקט של הכתיבה, שהוא בשבילה אחד הכוחות המשמעותיים נגד השרירותיות והמסתורין של אקט ההתאבדות.

למפתח יש שתי משמעויות בספרה של ויקרשם. אל המפתח הזה, עצם שהוא גם דימוי, התנקזה משאלתה. היא חיפשה מפתח לשתי השאלות הגדולות שהשאיר אביה אחרי התאבדותו: למה התאבד? ואחרי שהתאבד, כשהוא בוחר לא להשאיר אחריו מכתב פרידה אלא מסך ערפל, רצתה גם לשאול: אז בעצם מי הוא היה? למפתח יש משמעות שנייה, והיא הצורה שבה בחרה ויקרשם לכתוב את הספר: לקסיקון אלפביתי המנסה למפות את הסיבות להתאבדותו של אביה; את השפעת ההתאבדות עליה, על אמה, על אחותה, על בנה הבכור; את ההיסטוריה המשפחתית, הזוגית והעסקית של האב, שקיפלה בתוכה את הרמזים לדיכאון וכישלון, אך גם את הרמזים הסותרים על אושר והצלחה.

מפתח לקסיקלי הוא אינדקס באנגלית. index finger, האצבע המורה, היא הלוחצת על הדק האקדח.

לתת לקולות לדבר

אביה של ויקרשם, פול (ויקרשם אינה מציינת בספר ובראיונות עמה את שמם המלא של בני משפחתה), נולד בגרמניה בסוף שנות ה-20. אמו היתה רקדנית בלט גרמנייה מבית עשיר. אביו היה רקדן יהודי רוסי עני, שנדד ברחבי מזרח אירופה ומדי פעם התפרנס כג'יגולו. השניים החליטו לטפח קריירת מחול בארצות הברית, והשאירו את פול ואחיו ללבלב במשך כמה שנים פסטורליות אצל שתי דודות בחווה חקלאית בגרמניה. כמו בסיפור סינדרלה, אבל הפוך, הצטרפו שני הילדים להוריהם בניו יורק כעבור כמה שנים ונאלצו להתמודד עם התעללות והזנחה. אחר כך, כמבוגר, ניסה פול להצליח כאיש עסקים ונכשל. במקביל סבל ממחלות רבות ואושפז לא מעט. היחסים עם אשתו היו עכורים.

אבל, וזה כוחו של "מפתח לאבא", שום דבר מזה לא מצליח להסתמן כתשובה חד משמעית לשאלה מדוע החליט פול, ב-8 בפברואר 91', לעלות לחדר העבודה ולירות בראשו. לחוסר התשובה מצטרפים גם סימני נגד, והם זרועים לאורך הספר כולו.

"אבי היה אדם שמסוגל לחוות אושר והנאה אדירים", אומרת ויקרשם בראיון טלפוני מביתה במסצ'וסטס. "הוא אהב להיות עם המשפחה, אהב לצאת לחופש ולטיולים, אהב אוכל טוב. הוא היה מרותק מהיסטוריה וספרות, אהב את שייקספיר. ועדיין, לקראת סוף חייו, אני לא יודעת מתי החוויה הזאת התחילה להשתלט עליו, הוא חש כאב בלתי פוסק והרגיש חסר תקווה".

כל הסימנים והסימנים הסותרים מופיעים בסדר אלפביתי קפדני, ובכל זאת מצליחים להפוך להודאה בחוסר סדר. "עבדתי על הספר לאורך עשר שנים, החל בניסיון כושל לספר על ההתאבדות בצורה של רומן קונבנציונלי", מספרת ויקרשם. "במשך שמונה שנים פשוט נאבקתי. ניסיתי לכתוב רומן על משפחה שבה האב מתאבד ולתאר את חייהם לפני ההתאבדות ואחריה. כמובן, המשפחה היתה המשפחה שלי, אבל התייחסתי אליה בגוף שלישי ונתתי לדמויות שמות אחרים. אבל הסיפור, בדרך הזאת, לא הצליח לחיות ולהתפתח. הניסיון לקחת מרחק מאירוע שאירע לי אישית לא היה נכון.

"ואז קיבלתי מלגת כתיבה שזיכתה אותי בהזמנה להסתגר בבקתה בכפר אמנים. זרקתי את הטיוטה והתחלתי מחדש, בלי להסתכל על הרומן שנזרק. מאותו רגע התחלתי לתת לקולות רבים להישמע. דברים יצאו באורכים ובנפחים שונים. חלקם קצרים, חלקם ארוכים, חלקם באו מנקודת המבט שלי, חלקם מנקודת מבט של אחרים. התחלתי לקבל את העובדה שצריך לאפשר לצורות שונות ולקולות שונים לבוא לידי ביטוי בתוך הכתיבה, להבין שיש פה לא סיפור אחד אלא סיפורים שונים. כך נבחרה צורת הלקסיקון".

כותרת המשנה של הספר בשמו המקורי היא "Putting my father's death into order". ויקרשם חיפשה מפתח כדי לעשות סדר במוות שיצר כאוס. כישלונה המודע והמהדהד למצוא מפתח, לכתוב מפתח, הופכים את "מפתח לאבא" לספר שהוא יותר מתיאור אלפביתי של סיפור טרגי. זה סיפור על הקיום, על חיפוש מפתחות בחיים שבהם אין מפתחות, ועל היכולת האנושית להבין שוויתור על מפתחות עשוי להביא לפיוס מסוים עם הכאוס.

"בשלב הראשון, באופן כמעט מיידי, חשבתי שאוכל לצמצם את הכאוס אם אנסה להבין מדוע האדם הקרוב התאבד, אם אנסה לארגן את ההתאבדות במסגרת הגיונית", היא אומרת. "כיום, אחרי כתיבת הספר ופרסומו, השלווה באה מתוך הידיעה שההתאבדות של אבי לעולם לא תהיה הגיונית. הדרך היחידה להפוך את הסיפור הזה להגיוני היא להבין שהוא לעולם לא יהיה הגיוני. הפרסום הביא לקבלה עמוקה יותר של המציאות, של מה שאירע. קבלה עמוקה יותר של העובדה שלעולם לא אבין באמת למה אבי התאבד. לעולם לא תהיה לי תשובה אפשרית אחת להתאבדותו".

שימור הזיכרון

היא נולדה בניו יורק, והתגוררה בה ובקונטיקט בילדותה ונעוריה, אז נהנתה מיחסים אוהבים עם אביה. "בספר אני מנסה להראות איזה איש מקסים היה אבי. הוא היה אב אוהב, היה לו חוש הומור נהדר, הוא היה אדם אלגנטי מאוד, והוא היה איש שידע להקשיב".

היא היתה בתחילת שנות ה-30 לחייה כשהתאבד. בשנים שלאחר מכן, בהן ניסתה להשיב לעצמה תשובה ברורה ומקיפה על מותו, כתבה סיפורים קצרים ואת הרומן "The Paper Anniversary". היום, בגיל 53, היא חיה בקיימברידג', מסצ'וסטס, עם בעלה ושני בניהם, ובמקביל לכתיבת פרוזה היא כותבת ומפרסמת מסות ומאמרים בעיתונים שונים, בהם "הראלד טריביון" ו"בוסטון גלוב".

פרסום הספר צימצם את הכאוס, ובמקביל הרחיב את המעגלים החברתיים של אנשים שעברו חוויה דומה. "יש בדידות נוראה בחוויה מסוג כזה, וכתיבת הספר חילצה אותי ממנה", היא אומרת. "קוראים רבים הודו לי על הכנות שבה נכתב הספר, על העובדה שציירתי תמונה מורכבת כפי שהיתה במציאות. להרבה כותבים יש נטייה לפשט דברים אבל אני ממש נלחמתי בנטייה הזאת. רציתי שהספר ישקף כמה מצב כזה הוא מבולגן ומורכב וחסר תשובות.

"מתגובות של קוראים שבני משפחתם התאבדו למדתי שיש רמה אדירה של הכחשה. הכחשה קולקטיבית. מישהו כתב לי מכתב וסיפר על הורה שהתאבד, ועל כך שהיום איש מבני המשפחה לא מוכן להודות שמה שאירע הוא התאבדות. כקבוצה, הם פשוט המציאו גרסה נוחה יותר של המציאות. היו עוד מאפיינים שחזרו על עצמם אצל קוראים שבני משפחתם התאבדו. הראשון הוא האהבה הגדולה לבן המשפחה המתאבד. אנשים מסביב מניחים שהקרובים יחושו כלפיו כעס נורא, אבל במציאות זה לא בהכרח כך. כבת משפחה את רוצה לגונן על האדם המתאבד כי בחייו הוא כבר חווה סבל רב כל כך.

"והיה דבר נוסף: יש תחושה חזקה של גרסאות שונות וסותרות, תחושה שהגרסאות של בני המשפחה להתאבדות יכולות להימצא בעימות מתמיד".

בספר זה ברור מאוד. תגובתן של אמך ואחותך שונות מאוד משלך.

"כן. וזה מציב שאלה גדולה כשכותבים ספר זיכרונות: איך לכלול נקודת מבט של אדם אחר יחד עם גרסתך האישית לדברים שקרו, ועדיין לשמור שהספר יהיה אמירה פרטית שלך. אחד הדברים שמאפיינים משפחה אחרי טרגדיה הוא ריבוי הגרסאות. אני ראיתי את הדברים אחרת מאמי ומאחותי. בניגוד לאמי, שאיתה יכולתי לדבר הרבה על ההתאבדות, אחותי העדיפה לדבר פחות. אני חושבת שהגרסה שלה היתה פסימית יותר. היא חשבה שההתאבדות היתה בלתי נמנעת, בזמן שאני חשבתי שאולי היה אפשר לעשות משהו כדי למנוע אותה".

יש הבדלים גם בתחושת האשמה, בחלוקת האשמה?

"במקרה שלי לא היתה תחושת אשמה קשה מנשוא. אשתו של אדם שהתאבד תרגיש אשמה. הורה לילד שהתאבד ירגיש אשם. אבל ילדו של מתאבד לא בהכרח ירגיש שהיה לו תפקיד של אחראי או מטפל. אם הרגשתי אשמה כלשהי, זה היה על כך שלא שמתי לב עד כמה אבי היה מדוכא ומיואש.

"מי שהרגישה אשמה יותר מכולם היתה אמי, על שהחמיצה סימנים רבים לחוסר האושר של אבי. שניהם היו מאוד שאפתנים ביחס לעתידו העסקי, אבל הוא נכשל והיחסים בבית היו מתוחים. לאורך זמן רב אמי הרגישה אשמה על שכעסה על אבי בשל חוסר ההצלחות הכלכליות שלו".

אמך נפטרה בשנה שעברה. האם שוחחתן בשנים האחרונות על מות אביך?

"לא הרבה. גם היא הגיעה לסוג של פתרון בשביל עצמה. האירוע עלה שוב כשהספר פורסם, אבל אמי התייחסה בעיקר לספר ולא בהכרח פתחה את האירוע מחדש".

יש רגעים בהם את מתארת אותה בספר בכעס רב. את כותבת גם על הדיכאון של בנך כשהיה נער, על השימוש שלו בתרופות נוגדות דיכאון ועל הפחד שלך שהוא יתאבד. איך הם הגיבו לחשיפה?

"הם היו תומכים ומבינים. אמי הכירה בכך שכתיבת הספר היתה חשובה בשבילי. בני היה תינוק כשאבי התאבד, ומעולם לא הכיר אותו. ובכל זאת תמיד פחדתי ש'הדבר הזה' נמצא בתוכו. אחת התוצאות הישירות של התאבדות בן משפחה היא החשש התמידי מהאפשרות שבני משפחה אחרים יתאבדו. כולם בחזקת חשודים במקרה הזה. כתבתי על הדיכאון של בני כי רציתי להבהיר את הנקודה הזאת, שהיא אחת ההשלכות המובהקות שיש להתאבדות של בן משפחה: לעולם אהיה מודאגת מהאפשרות של התאבדות. אולי לא אהיה מודאגת בעוצמה חריפה כפי שהייתי בעבר, אבל הפחד הזה יקנן בי תמיד".

את כותבת בהרחבה על הדיכאון שלך, שבמובן מסוים היה מסתורי ואטום לא פחות מההתאבדות.

"הוא בא בצורה של קהות חושים. זאת היתה התגובה שלי להתאבדות של אבי. כשאמי מתה לאחרונה, היתה לי תגובה ישירה של אבל. אני מתגעגעת אליה, אני יודעת מי היא היתה, אני עצובה. אלה תגובות ישירות. לעומת זאת, כשאדם קרוב מתאבד לא רק שמאבדים אותו, אלא מאבדים גם את ההבנה על היחסים שהיו לך איתו. לא רק שאיבדתי את אבי, אלא גם איבדתי את ההבנה של מי אבי היה. הבלבול והמסתורין שלטו בי זמן רב, והם היו ערוץ אחד שממנו צמח הדיכאון. ערוץ שני היה קשור לעובדה שרציתי להבין מה קרה ולא יכולתי, אבל ממש באותו זמן גם לא יכולתי להתרחק מהניסיון להבין. זה היה הכוח השני של הדיכאון.

"עברו תשע שנים מאז התאבדותו של אבי ועד שפניתי לטיפול. הדיבור בטיפול, שגרם לסיפור להתנסח ולהיות מובן יותר, איפשר לי לזוז מהדיכאון ולהתחיל לכתוב. כתבתי לפני כן, אבל רק אחרי שהתחלתי להגיע למקום שבו יכולתי לדבר על מה שקרה, יכולתי לכתוב באמת.

"כמו שהזכרתי בצורה קצת אחרת, אחד הדברים שקוראים שעברו חוויה דומה מתייחסים אליו הוא הניסיון לגונן על המתאבד אחרי מותו. אנשים מצפים שבני משפחה יכעסו מאוד על האדם שהתאבד, אבל אני לא כעסתי. הרגשתי שהוא עצמו כעס והעניש את עצמו ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי לכעוס עליו. במשך זמן רב לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הזאת ולהתחיל לדווח לעצמי בכנות על רגשותי שלי. הייתי עסוקה מאוד בלגונן על אבי ועל הזיכרון שלו, עד שלא יכולתי להרשות לעצמי להרגיש מה קרה לי בעקבות מה שהוא עשה. כל זה התאפשר רק אחרי שהגעתי לטיפול".

למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לטיפול?

"במשך זמן רב לא הבנתי שאני בדיכאון. פשוט הרגשתי קהה. למעשה, זאת לא היתה שאלה של מה הרגשתי, אלא מה לא הרגשתי. חייתי את חיי ולא הרגשתי. מאחר שבעלי תמך בי מאוד לאורך השנים לא חשבתי שאני זקוקה לעזרה נוספת. ידעתי שיש עצבות, אבל לא חשבתי שאני צריכה להיעזר במישהו".

האם פחדת שהתאבדות תהיה אפשרית גם בשבילך? אמרת לעצמך: אני הבת של אבי, זה בתוכי?

"לא באמת. אחד הדברים שלמדתי אחרי התאבדותו של אבי הוא על הנזק התמידי והבלתי-הפיך שהתאבדות גורמת למשפחה. אני מודעת לנזק הזה במידה כזאת, לפרטי פרטים, שלא היה עולה בדעתי לעשות מה שהוא עשה. כמובן שמחשבה כזאת מזדחלת מדי פעם, אבל אני לא מרגישה שאיזה כוח מסתורי ישתלט עלי פתאום ויחטוף אותי. אני הרבה יותר מודעת לסכנות של דיכאון, אני יודעת מה לעשות כדי לבקש עזרה. בעניין הזה, יש לי הבנה עמוקה בהרבה מזו שהיתה לאבי".

זה מה שזה היה עבור אביך? כוח מסתורי בא וחטף אותו?

"אני לא יודעת. זאת אחת הדילמות המרכזיות שאני כותבת עליהן בספר, שאופיינית לאדם שבן משפחתו התאבד. אף פעם לא תדעי אם זו היתה בחירה רציונלית או שהוא פשוט נחטף בידי כוח מסתורי. אני לא יודעת ואני מניחה שלעולם לא אדע".

ועכשיו, אחרי שהבנת שלעולם לא תביני, מה נשאר?

"ההתאבדות עדיין מעוררת בי עצב גדול מאוד. אני עדיין תוהה אם אפשר היה למנוע אותה, אם דברים היו יכולים להתרחש אחרת. לא אוכל להפסיק לשאול את עצמי את השאלות האלה. אני לא אוהבת לדבר על סיבות, אבל בספר אני כן כותבת על גורמים אפשריים שהביאו לשבירה שלו - עסקיו הכושלים, הילדות האיומה שעבר, המתח ביחסים עם אמי. הלחצים האלה ישבו עליו במשך שנים, והם הכריעו בסופו של דבר גם את היכולת שלו להיות מאושר. הוא היה איש מקסים וקשוב ונהנתן, ובה בעת היה בו ייאוש עמוק וחבוי, ואנחנו לא הבנו כמה גדול היה הייאוש הזה ועד כמה הוא קבר אותו עמוק בתוכו עד מותו".

סכנת החשאיות

ויקרשם מקווה שספרה יוכל לסייע לקוראים שעברו חוויה דומה, וגם לתרום לכאלה שמבקשים להבין טוב יותר את החיים ואת העולם באמצעות ספרות. "למרבה הצער, התאבדויות קורות בתדירות גבוהה בהרבה ממה שאנחנו מוכנים להודות", היא אומרת. "יש סביבן תחושת בושה קשה, ובעקבותיה גם חוסר רצון לדבר על האירוע או להודות בו. הבושה מבודדת עוד יותר אנשים שממילא נמצאים בסיטואציה מבודדת מאוד. אבל חשוב לדבר. ככל שנבין יותר את החוויה, כך נוכל להגיב עליה בחמלה רבה יותר".

האם אי פעם התגנבה המחשבה שההתאבדות אולי היתה פתרון טוב עבור אביך?

"הדרך הטובה ביותר לענות על השאלה הזאת היא להשוות את נקודת המבט שלי לפני ואחרי ההתאבדות של אבי. לפניה, חשבתי שאדם הוא זה שמחליט אם הוא רוצה לחיות או למות. חייו שייכים לו והוא יכול לעשות איתם הכל. עכשיו, אחרי שעברתי את מה שעברתי, קשה לי לדבר בצורה הזאת.

"אם הייתי יושבת בשיעור פילוסופיה והנושא היה עולה, לא הייתי מתנגדת להנחה שאנחנו יכולים לעשות הכל עם חיינו, גם להפסיקם. אבל בתור בתו של אדם שהתאבד קשה לי לקבל את העמדה הזאת. כל מה שאני יכולה לומר הוא שזאת היתה ירושה נוראה לכל מי שאהב אותו. לכן אני לא באמת יכולה לענות על השאלה".

אולי אפשר לנסח אותה אחרת: האם ב-20 השנים אחרי מותו, הצלחת את להרגיש סוג של השלמה או קבלה?

"לא, אבל הצלחתי לקבל את העובדה שלעולם לא ארגיש השלמה וקבלה, ובמידה מסוימת אלה היו ההשלמה והקבלה. כשאבי התאבד ההלם היה כה גדול, עד שבמשך זמן רב ניסיתי לבנות תרחישים אחרים. מדי פעם הייתי מספרת לעצמי שמישהו פרץ לבית של הורי ורצח את אבי, או שהוא היה קשור לאיזו מזימה עסקית אפלה וסודית שבגללה הוא נרצח. לקח לי הרבה מאוד זמן, והרבה בזכות הכתיבה, להבין שזה היה הוא. הוא בחר, הוא עשה. רק כשמקבלים את האמת הזאת יש סיכוי להגיע לאיזושהי שלווה".

מה למדת על החיים בעקבות ההתאבדות של אביך?

"במובן מסוים ההתאבדות הגדילה את מרחב התרחישים האפשריים לחיים, ובאופן מוזר הפכה אותי לאופטימית יותר ביחס אליהם. אני כבר לא מבודדת מהכאב שהחיים מביאים, ולכן מסוגלת להעריך את הרבדים הרבים שיש בהם".

אחד הפחדים הגדולים ביותר של ויקרשם הוא שאביה ייזכר לא כמי שהיה, אלא על פי האופן שבו מת. "באנגלית, אדם שמבצע התאבדות מכונה 'a suicide'. מותך הופך להגדרה של מי שאתה", היא אומרת. "אבל אבי היה איש מורכב ונפלא. לא אוכל לשאת או להסכים אם הרעיון שמותו מחק את חייו".

חלמת עליו אחרי מותו?

"היו לי חלומות בהם הוא חי, אבל בו בזמן אני יודעת בחלום שהוא התאבד. העניין הלא מדובר בחלום היה אם להעלות בפניו את ההתאבדות או לא. כי אבי היה אדם פרטי מאוד והמעשה שלו היה במידה מסוימת כל כך פרטי, עד שאפילו בחלומות לא הייתי מסוגלת להעלות את השאלה בפניו".

ואף פעם לא שאלת?

"לא אז, אבל לאחרונה היה לי חלום שבו שאלתי אותו למה הוא התאבד והוא פשוט לא ענה לי. כך בעצם גם מסתיים הספר שלי, עם הידיעה שלעולם לא אקבל ממנו תשובה".

זה בכל זאת חלום שונה מאוד מהקודמים. הפעם העזת לשאול.

"נכון".

ומה הוא עשה בחלום?

"הוא פשוט הפנה את המבט. הוא לא רצה לענות. זה היה אופייני למי שהוא היה בחיים. אדם פרטי מאוד. רק אחרי מותו הבנתי שלא רק פרטיות היתה שם. היתה שם גם חשאיות שלא איפשרה לו לדבר על עצמו ועל מצוקותיו. רק אחרי מותו הבנתי עד כמה הפרטיות הזאת, החשאיות הזאת, היתה מסוכנת".*

לחצות את מחסום הבושה

בכל שנה מתאבדים כמיליון בני אדם בעולם. בין 20 ל-50 מיליון בני אדם מנסים להתאבד. בישראל היו בשנים האחרונות בין 350 ל-400 התאבדויות בשנה, וכ-3,600 ניסיונות התאבדות. מספר המתאבדים במדינה דומה למספר ההרוגים בתאונות דרכים. לעומת זאת, השיח על ההתאבדות מוצנע.

"בשביל החיים" היא עמותה למניעת התאבדות ותמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו. יו"ר העמותה, איתן גולדברג, הקים אותה בשנת 2000 יחד עם בני משפחה שיקיריהם התאבדו ועם אנשי מקצוע. בתו גליה התאבדה לפני 16 שנה, בגיל 17. הוא פנה לטיפול קבוצתי ושם החליט שיש למסד את פעילות הקבוצה.

"בעשר שנות פעילות העמותה חל שינוי משמעותי במודעות לנושא ההתאבדות", אומר גולדברג. "התחלנו כקומץ חברים שפעל בסביבה שבה משפחות לא דיברו על התאבדות והתקשורת לא התייחסה לנושא. ואז, לראשונה, התגבשה קבוצת אנשים שהיתה מוכנה להסביר ולהתראיין.

"היינו צריכים להתגבר על מחסומים קשים: סטיגמות חברתיות, משפחה משתיקה, חשיפה ובושה. אלה דברים שאיני חסין אליהם גם היום. השאלה השנייה ששואלים בישראל היא כמה ילדים יש לך ומה הם עושים. לפני שבוע שאלה אותי מישהי בעבודה מה עושה הבת הגדולה. לא רציתי להיחשף ועניתי שהיא לומדת. אחרי זה ייסרתי את עצמי על כך".

ב-2010 הגיע מספר קבוצות התמיכה החדשות שנפתחו לעשר. "זה מספר שיא", אומר גולדברג. "לעומת ההתחלה, שבה היתה היענות מעטה, כי ההתמודדות עם הכאב היא קשה וכי אנשים לא ידעו לאן לפנות".

כל קבוצה מונה עד 15 חברים שנפגשים בבתי המשתתפים או במבנה שעיריית הרצליה הקצתה לעמותה. במקביל, בעקבות פעילותה, החלו משרדי הממשלה להקצות תקציבים לתוכנית לאומית למניעת התאבדות.

גליה, בתו של גולדברג, סבלה מאנורקסיה כשהתאבדה. "היא רק התחילה טיפול בשניידר, עוד לא הספקנו לעשות דבר. יכול להיות שהיא הרגישה שהמחלה משתלטת עליה", הוא מספר. "הייתי בהלם מוחלט. בתחילת הדרך הרגשתי כמו ארכיאולוג שאוסף שברים קטנים. גם היום השאלות והאשמה המציקה יכולות להטריף את הדעת, ובכל יום צריך להחליט שלא להשתגע. בליבת העניין העוצמות לא פחתו, אבל לומדים, כמו בפציעה קשה, איך להתמודד עם הפציעה הקשה שתישאר איתך תמיד".

הקו החם של עמותת "בשביל החיים": 9640222-03



ג'ואן ויקרשם על כתפי אביה פול. כשאדם קרוב מתאבד לא רק שמאבדים אותו, אלא מאבדים גם את ההבנה על היחסים שהיו לך איתו


ג'ואן ויקרשם. לא היה עולה בדעתי לעשות מה שהוא עשה. אני הרבה יותר מודעת לסכנות של דיכאון, אני יודעת מה לעשות כדי לבקש עזרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו