בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצרים, סיפור אהבה

מהנסיעה הראשונה, אחרי הסכם השלום ב-1977, ועד להמונים המוחים בכיכר תחריר ב-2011; מהג'ין-טוניק בבר היוקרתי של המינה האוס לביקור בשוק הגמלים ההמוני והמהמם. זיכרונות ממצרים שהיתה ואולי לא תשוב עוד

תגובות

גם אז היו כוחות צבא שכיתרו את בניין הטלוויזיה. המבנה הגדול, החצי עגול, כקשת כחלחלה על גדות היאור, היה מכותר בעמדות החיילים, מבוצרים מאחורי שקי החול שנערמו לגובה, רוביהם המכודנים בידיהם ומדי הצמר הגס והשחור לגופם. עדיין בשלהי עידן ההפיכות הקודם בעולם הערבי, הפיכה לפחות בכל עשור, הסבירו לנו אז שאם זו תתרחש במצרים, היא תתחיל כאן, באולפנים הללו.

השבוע שוב כותר הבניין, שחזיתו לא שופצה מאז. את שקי החול החליפו הטנקים בצבע החול. אז גוננו עליו החיילים ממתנגדי השלום עם ישראל שעמד בפתח, 34 שנים אחר כך והם מגוננים עליו מפני המהפכה שעלולה להביא (גם) לקץ השלום ההוא. צ"ג, חבר ילדות, כתב לי השבוע בדואר אלקטרוני: "אתה נוסע למצרים, לסגור מעגל? היית הראשון, עכשיו תהיה זה שסוגר את השאלטר. סתאאם".

סתם זה לא, אבל השבוע לא יכלו עיתונאים ישראלים שאינם בעלי דרכון זר לרדת מצריימה, לשבור בה שבר עיתונאי של מי שמתאווה להיות שם, דווקא עכשיו. נותרתי עם הצפייה הרצופה כמעט, יום ולילה, בשידורי אל ג'זירה באנגלית, הרשת הבינלאומית הכי טובה לכגון אלו (עד שהוצרו צעדיה בידי השלטונות), עם דיווחים ישירים, בלי מקהלת הפרשנים הביטחוניסטים שלנו, ועם הזיכרונות המופלאים, האישיים והמקצועיים, ששוב עלו וצפו השבוע במלוא עוזם.

מצרים, סיפור אהבה; סיפור על אהבה וחושך, כשם ספרו של עמוס עוז, שבביקורי האחרון במצרים, בדיוק לפני שנה, הבחנתי שעותק שלו הושאל בידי קורא מצרי, בספרייה הציבורית המעוצבת והחדשה של אלכסנדריה. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. כמו המשורר מחמוד דרוויש, שהתפעם בראשית שנות ה-70 מקהיר, העיר הראשונה שבה ביקר בחייו שבה כל השלטים (והשליטים) הם בערבית, התפעמתי ממנה גם אני הקטון, ישראלי-יהודי שגדל על האמונה שמצרים נמצאת בשבילנו, ככל מדינות ערב אז, מעבר להרי החושך; את בובת הסמרטוטים של רודנה , כך קראנו לו אז, גמאל עבד אל-נאצר, שרפנו במדורות ל"ג בעומר.

כמה שבועות לפני הביקור הראשון ההוא, עוד פגשתי עיתונאי גרמני שבא הישר מקהיר, ואמרתי לו אז בקנאה גלויה: "לעולם לא אוכל לבקר במצרים"; זמן קצר אחר כך נחתתי באישון ליל בקהיר.

הביקור הראשון, עם הישראלים הראשונים שביקרו אי פעם במצרים, בדצמבר 1977, היה לבטח השליחות העיתונאית המסעירה בחיי. שום דבר כבר לא יידמה לה. שום דבר לא יידמה לביקור ראשון במדינה ערבית, אחרי כל שנות החושך ההן; שום דבר כבר לא יידמה לבוקר הערפילי ההוא במלון המינה האוס, עת פתחתי את הווילון בחדרי ולנגד עיני המשתאות התנשאו הפירמידות, במלוא הדרן.

שום דבר לא יידמה ללילה שבו התגנבנו מהמלון, מאימת המאבטחים שלנו, ונסענו העירה לחזות בפלאי הלילה שלה. שום דבר לא יידמה לניתוץ כל המיתוסים והדיסאינפורמציה שבהם נשטפו מוחותינו הזעירים, נוכח המפגש הבלתי אמצעי עם מצרים ותושביה. זה קורה רק פעם בחיים, זה קרה אז, בחורף של 1977, שבו האמנו, לרגע, שהקץ לנשק, שנו מור וור, נו מור בלאד-שד. מאז ביקרתי אינספור פעמים במצרים, מקפיד תמיד לקנח ביקור בג'ין-טוניק בבר של המינה האוס, לזכר הג'ין-טוניק הערבי הראשון שלי במלון הססגוני.

פעם אחת ביקרתי שם בלוויית כוכבת טלוויזיה ישראלית, ולתדהמתי זיהה אותה מנהל המלון המצרי, שצפה אז בערוץ 2, כמונו. לרגע מצרים הפכה לשכנה הטובה מעבר לדלת. לרגע, בגל התיירים הישראלים ההמוני שפקד את שוק חאן אל חלילי בקהיר - מקטורן עור לגבר בזיל הזול, בושם לאשה בפרוטות והמו"מ המתיש על המחיר בעברית - נדמה היה שהחלום הגדול היה למציאות. מאז הלך החלום ונפרם, אולי עכשיו ייקרע חלילה סופית. רומנטיקה בגרוש? אוריינטליזם בפרוטה? לא רק.

אני מתבונן עכשיו בתעודת העיתונאי המצרית שלי מ-1977. עד היום היא תלויה על קיר חדר העבודה שלי, כמזכרת נצח לימים ההם. גם קומץ התצלומים מאז, הנה אני הפעוט, כתב צעיר בגלי צה"ל, פוסע ברחובות איסמעיליה בלוויית ראש ממשלת מצרים אז, ממדוח סאלם; הנה מעטפת היום הראשון החגיגית שהנפיק משרד הדואר המצרי לרגל שיחות השלום, שקנינו אז בסניף הדואר בפתח מלוננו; הנה התמונה עם אנשי הביטחון המצרים בשערי המינה האוס, בימי השיחות שנערכו שם, מתחבקים לנצח. אבל הנצח הזה היה קצר, קצר מדי, ובכל זאת האהבה הפרטית שלי נמשכת עד היום. לא אגיפטולוג כאהוד יערי, לא עכבר ברים וחנויות ספרים מצריות כבני ציפר, אבל אוהב מצרים, נרגש ונסער בכל ביקור מחדש, קצת קשה להסביר ממה, למי שלא היה במצרים.

מהיבשה, מהאוויר ומהים הגעתי אליה. נסיעות מרתקות באוטובוס שנהג לצאת בשעת בוקר מסוכנות הנסיעות ברחוב אבן גבירול פינת רחוב בזל בתל אביב, חוצה בצהריים את תעלת סואץ ומוריד אותי אחר הצהריים ב"נייל הילטון" בכיכר תחריר המדוברת, שסגור עכשיו לשיפוצים, רגע לפני שיהפוך ל"נייל ריץ קרלטון", אולי בשש אחרי המהפכה. טיסות לילה ישירות לקהיר, טיסות דרך עמאן ואתונה, ואפילו הפלגה אחת, בספינת קזינו מכל הספינות, שעשתה דרכה עם עשרות מהמרים ישראלים מאשדוד לאילת, דרך התעלה, כולל עגינת ביניים בפורט סעיד ועוד ביקור בקהיר. כנסי שלום בשרתון ובהילטון, ועידות מו"מ בהליופוליס ובגאזירה, באל-מעדי ובזמאלק; שליחויות עיתונאיות בימי השנה לשלום ולמלחמה, שיחות ליליות עם פוליטיקאים מצרים ודיפלומטים ערבים, פגישות אסורות עם פלסטינים ואפילו ביקור במופע האימים של פיפי עבדו, גדולת רקדניות הבטן בכל הזמנים, שהיתה עולה על הבמה בסביבות ארבע לפנות בוקר במועדון הלילה של ההילטון ונותנת בראש לכולם. השבוע נזכרתי בכל אלו.

נזכרתי, למשל, בביקורי בלשכת תת שר החוץ המצרי, הד"ר אוסמה אל-בז, בדיוק לפני 20 שנה, בארמונו הזעיר בשולי כיכר התחריר, בסיום מלחמת המפרץ הראשונה. אל-בז התחנן, כמו כל בני שיחי המצרים אז, שישראל תמצא סוף סוף פתרון לבעיה הפלסטינית; כאז כן עתה, לא קרה דבר. בסיומה של הפגישה יצאנו שלושה אל הכיכר החשוכה וההומה: השגריר הנצחי של אש"ף בקהיר, סעד כמאל, אל-בז ואנוכי. לכמאל חיכתה מרצדס שחורה ואימתנית עם נהג, אל-בז נכנס לפיאט זעירה מתוצרת מצרים, ללא נהג, מציע לקחת אותי למלוני במכוניתו.

את המרצדס 500 שהעניק לו סדאם חוסיין, שי קטן מידיד גדול, העביר אל-בז לשירות משרד החוץ, כך סיפר לי אז. וכך כתבתי אז, במארס 1991 מכיכר התחריר: "מהמסגד שממול נשמעה בדיוק קריאת המואזין ברעש מחריש אוזניים: ?אללה הוא אכבר'. החיילים עם הרובים המכודנים מלמלו בחזית הארמון: ?אללה הוא אכבר'. המון אדם היה באותה עת בכיכר. מוכרי תפוחי האדמה הצלויים בפרוטה עשו הון במונחים שלהם. למעטים בכיכר הענקית היה אכפת מה נעשה בהיכל שבפינת הכיכר...".

שני עשורי שנים אחר כך, ומנהרת הזמן עשתה את שלה: מנהרת הרכבת התחתית של קהיר נחצבה מזמן מתחת לכיכר, והשבוע בה עמדו ההמונים, ולהם כבר אכפת מאוד ממה שנעשה בארמון בפינת הכיכר, כמו בהיכלות השלטון כולם.

באותו ביקור של 1991 פגשתי בקהיר את השגריר המצרי בוושינגטון בדימוס, תחסין באשיר, שהיה לימים גם דוברו של אנואר סאדאת, שסיפר לי על שיחותיו עם מרטין בובר, אלברט איינשטיין, חנה ארנדט ונחום גולדמן, ידידו. קל היה אז לעיתונאי ישראלי להיפגש עם האליטה המצרית. נשיא בית המשפט העליון של קהיר, השופט סעיד אל-עישמאווי, פתח לי את דלת ביתו שבשכונת זאמלק בפיג'מה מוסתרת מאחורי חלוק משי. עד שהתלבש השופט, ספרתי 20 כדים עתיקים, כ-30 פסלוני פורצלן, בעיקר של חיות, 50 תמונות וקערות על הקירות וחמישה אורלוגינים עתיקים, והכל בסלון קטן אחד, דחוס ורעשני.

יועץ התקשורת של הנשיא חוסני מובארק, מוחמד עבד אל-מנעים, אמר לי אז בלשכתו, מיטת שדה ניצבה בפינתו: "במשבר הזה (מלחמת המפרץ) אנשים למדו איזה מנהיג הוא מובארק. כמה הוא נחוש, כמה מוסרי, כמה אמיץ, כמה אתי וכמה עקרוני. זה הדימוי עכשיו, אחרי המלחמה, של הנשיא בעיני בני העם המצרי". ככה אמר אז יועץ התקשורת. אלו היו הימים, שלא ישובו עוד.

לא ישובו אולי עוד גם הימים שבהם "הארץ" ניסה להחזיק כתב קבוע בקהיר. יורם המזרחי, שהלך לעולמו לאחרונה הרחק מעיני כל, בוויניפג בקנדה, עשה חודשים גלמוד במלון, מתרוצץ לשווא במבוכי הבירוקרטיה המצרית בניסיון נואש להשיג לעצמו תעודת עיתונאי ודירה לשכור. ליוויתי אותו אז. לילה אחד נפגשנו בקפיטריה של ההילטון, על צלוחיות של אום-עלי, הקינוח המצרי הפשוט והטעים, עם אחד מיועציו הבכירים של יאסר ערפאת. הימים היו ימי איסור המפגשים עם אנשי אש"ף והמזרחי ואני הכרזנו חגיגית על הפגישה, שנמשכה עד אור הבוקר, כעל "מסיבת עיתונאים בינלאומית", המסגרת היחידה שבה מותר היה לישראלי להיפגש עם המחבלים מאש"ף בלי לעבור חלילה על החוק הישראלי הנאור.

המזרחי גם לקח אותי בפעם הראשונה לשוק הגמלים של קהיר. אלפי בהמות על רוכביהן, שעשו דרכם ברגל כל הדרך ממדבריות סודאן ולוב, בבזאר רועש ומהמם. לפני שנה, בביקורי האחרון במצרים, שוב נסעתי לשוק הגמלים המדהים הזה, שהועבר בינתיים לכפר הנידח בירקאש. וכך כתבתי כאן בפברואר בשנה שעברה, אחרי ביקורי האחרון: "ההמלצה היא חד משמעית: קהיר. עזבו אתכם מביקור נוסף בפאריס, שכחו מעוד מסע שופינג בניו יורק, גם התרמילאות במצרים מרתקת לא פחות מאשר בארץ האש או בחופי גואה. רדו מצריימה".

גם פאלפלה וגרופי כמעט ולא השתנו. ואולי בעצם כן. בגרופי, בית הקפה הישן של קהיר, מלצרים קשישים עדיין מגישים תה וקפה, על אותם כסאות ושולחנות מרופטים, כמו בימים שבהם עזר ויצמן שירת בצבא הבריטי וביקר בבית הקפה הזה, ושב אליו פעם עם בוא השלום. לפני שנה ראיתי בו נשים רעולות בשחור, שהורידו את רעלותיהן וכפפותיהן כדי ללקק גלידה וללהג. השבוע הצטופפו ההמונים בכיכר של גרופי ושערי בית הקפה נסגרו, אולי לראשונה בעשרות שנות קיומו.

מסעדת פאלפלה השתנתה יותר, מהפעם הראשונה שלי. באתי אליה בעקבות המלצה של אהוד יערי במדריך התיירים הנושן שלו למצרים. המסעדה המקומית הדלה הפכה בנקוף השנים למסעדת תיירים הומה, עדיין טעימה וזולה, אבל ספק אם השבוע הגישו בה את מטעמי הבית, יונים ממולאות, פול או כבד עוף על הגריל.

כך צפיתי וצפיתי השבוע בשידורים מקהיר ולבי יצא אליה, כל כיכר נושאת מזכרת, כל קרן רחובות מעלה זיכרון מתוק. על גשר השישה באוקטובר, גשר המאבק העממי הגדול של השבוע, פסעתי בדיוק לפני שנה בדרך ללגום כוס מיץ מנגו, סחוט טרי, בגינת מלון המאריוט בשכונת זמאלק, בשבת אחר הצהריים שטופת שמש, בנינוחות מצרית, בורגנית ויאפית, שחשבתי אז שתימשך לנצח. *



גדעון לוי בביקור ראשון במצרים, בחורף 1977



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו