בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך מינו כאן רמטכ"לים לפני וילה גלנט ולפני אהוד ברק

פתאום שכחנו איך פעם התחלפו רמטכ"לים בישראל. תזכורת לששת הראשונים

תגובות

"בצהריים השבעתי את ראשי האגפים והמפקדים", כך, בלשון לקונית, תיאר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ביומנו, ב-27 ביוני 48', את שבועת האמונים לצה"ל של קציני המטכ"ל. כולם היו שם, רק אחד נעדר. הרמטכ"ל יעקב דורי. אחרי ההשבעה, שנערכה בגן שהקיף את בית ההבראה "גבעת החלמה" ברמת גן, הם נאספו לצילום קיבוצי בגן של חווילה סמוכה, שבה שכנה לשכתו של שר הביטחון. היה זה מעונם של סופיה ויוסף בז'רנו, איל תעשיית מיצים וסיגריות, שהופקע יחד עם חווילות ובניינים נוספים כדי לשכן את המטכ"ל הראשון. במרכז ישבו בן גוריון ורעייתו פולה, וסביבם, לפניהם ומאחוריהם, הפיקוד העליון בהרכבו המלא. דורי נעדר מצילום היסטורי זה.

דורי נעדר, כי היה חולה. את פקודת היום ליום ההשבעה, "נפתח פרק ראשון לדברי הימים של צבא ההגנה לישראל", כתב מעל מיטת חוליו. בבוקר יום ההשבעה נועד עמו נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של שר הביטחון, ורשם מפיו את הצעותיו למינוייהם של מפקדי חזיתות. צה"ל ניצל את חודש יוני, שבו שררה הפסקת האש הראשונה בקרבות מלחמת העצמאות, לרענון פנימי מקיף. דורי היה מעורה בנעשה, אך בשלט רחוק.

המפקד החולה, שנשא בתואר הרמטכ"ל הראשון של ההגנה (1939), פרש כעבור שש שנים מכהונתו זו בשל חילוקי דעות עם ראש המפקדה הארצית, משה סנה, על הגדרת תפקידים וסמכויות. ב-45' שיגר אותו בן גוריון לארצות הברית, להפעיל את קרן הביטחון להגנת היישוב. הוא נותר עם התואר רמטכ"ל, ומחליפו, מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, היה רמטכ"ל בפועל.

ב-47', עם התקרב מועד הפינוי הבריטי ומשמעויותיו מבחינת היישוב היהודי, התלבט בן גוריון לגבי בחירת רמטכ"ל. הרקע הביטחוני של דורי היה מן הטובים. שירות בגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, מדריך ראשי בקורס הראשון של מפקדי מחלקות בהגנה, מקימה של היחידה לפעולות מיוחדות (שעליה הוטל, בין השאר, לבצע פעולות תגמול נגד טרוריסטים ערבים), ראש לשכת ההדרכה של ההגנה. דורי מצדו החליט בתום 17 חודשי שליחותו בארצות הברית לשוב לארץ ישראל. פעילותו מעבר לאוקיינוס הניבה פרי הן באיסוף ממון והן בהקמת תשתית לייצור תעשיית נשק.

בדיוק אז היה בן גוריון עסוק באיתור מועמד לכהונת הרמטכ"ל. אלא שדורי חלה בארצות הברית, וסבל קשות מכיב קיבה, שאותו תיאר כך במכתב לידידו נחמיה ברוש, אל"מ בעתיד: "מצב רוחי משתנה חליפות והקדחת אוכלת אותי מקפיצה של רום לשקיעה של תהום". דורי מיאן לחזור לתפקידו הקודם, אבל בן גוריון, שבדק ושאל מועמדים אפשריים אחרים, שב אל דורי. "ידעתי שאין אתה רוצה לשוב למקומך הקודם, אבל מן ההכרח להשתתף בפעולה עכשיו; אעשה הכל שיהיו בשבילך התנאים המתאימים ביותר לעבודתך", כתב אליו.

רמטכ"ל מס' 1: האיש החולה

דורי נכנע. ב-16 ביוני 47' פירסם בן גוריון את החלטתו שדורי ימשיך בתפקיד הרמטכ"ל. אבל מחלתו מנעה בעדו להתנהל כהלכה. על פי יומני העבודה (המלחמה) של בן גוריון, הוא התאשפז לעתים קרובות וחלק מתפקידו מילא ממיטתו. "יעקב מצבו עוד לא טוב - סובל", כתב ב-28 בינואר 48'. בן גוריון חיפש ממלא מקום ובגלריית המחוזרים התארחו דן אבן ושלמה שמיר, יוצאי הצבא הבריטי, ויגאל ידין, תוצר ארצישראלי, שהיה עדיף בעיניו מכל החברים האחרים במטכ"ל.

לו התעקש היה מסוגל בן גוריון לשכנע את ידין, אלא שאז "היה מוצא את עצמו בעימות חריף עם האיש הבכיר ביותר שבצבא; (ש)לא אחת ולא שתיים התייצב מולו ונאבק עמו בנושאים אסטרטגיים וטקטיים", כתב הביוגרף של בן גוריון, ד"ר מיכאל בר-זהר. אז הוא פנה אל יוחנן רטנר, ראש המפקדה הארצית הראשון של ההגנה, שטביעות אצבעותיו היו בבניין ההגנה והפלמ"ח. קודם לכן רכש ניסיון צבאי מעשי בצבא רוסיה הצארית ואחרי המהפכה, בצבא האדום. בשיחה ליד מיטתו של דורי קיבל בן גוריון את הסכמתו להציע לרטנר לכהן כממלא מקומו.

דורי הסכים, רטנר לא. מענהו של רטנר ניתן לאחר שבמשך עשרה ימים היה שותף לכל המהלכים הצבאיים של ההגנה לצדו של בן גוריון, והגיע למסקנה שבן גוריון רוצה להפוך אותו לתליין של בעלי תפקידים שאינו רוצה בהם. בד בבד איתר המועמד, שהיה אדריכל בהכשרתו, פגמים בתהליכי קבלת ההחלטות, בכללם התערבות אישית של בן גוריון בהחלטות צבאיות מקצועיות.

רמטכ"ל מס' 2: התפטר במחאה

עם הקמת המדינה, ובעיצומה של מערכה מול צבאות ערב, התנהל אפוא צה"ל בפיקודו של רמטכ"ל פעיל באופן חלקי. את המלחמה ניהלו למעשה שר הביטחון בן גוריון וידין. ב-1 בספטמבר 49', אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב, ביקש דורי במכתב רשמי להשתחרר מתפקידו. הוא לא נקב במועד הפרישה ובן גוריון הותיר בידיו את ההחלטה על תאריך הפרידה מהמדים.

לבן גוריון לא היה ספק כי המועמד הראוי לרמטכ"ל הוא יגאל ידין, אשר למעשה ניהל בפועל ולצדו את מלחמת העצמאות. ידין היה קצר רוח וביקש לוח זמן לחילופים, כתב ד"ר מרדכי נאור בספר ביוגרפי על דורי "הרמטכ"ל הראשון", שיראה אור בקרוב. "אף יום אחד לפני צאתו מרצונו הטוב לא אוציא את יעקב", אמר בן גוריון לידין ב-23 בספטמבר. אך ידין חשש שבתקופת הביניים "יסודרו כל העניינים בלי ידיעתו".

בן גוריון כעס על ידין. ביומנו כתב: "אמרתי שגם בהיותו רמטכ"ל יהיה רק יועץ, והממשלה היא שתחליט". ידין ביקש להפקיד בידיו את מתן "הוראות הביצוע" בתקופת הביניים. אך גם משאלתו זו נדחתה. בן גוריון ביקש ממנו לא להיחפז, ולמחרת, ב-24 בספטמבר, הסיר ידין את שתי תביעותיו: מינויו המיידי לרמטכ"ל ולחלופין - נותן ההוראות לביצוע.

דורי, שכיהן בתפקיד 29 חודשים, פרש ב-1 בנובמבר 49' וידין נעשה רמטכ"ל כעבור שמונה ימים. דומה כי לא היה זוג ביטחוני כבן גוריון וידין, שהכירו היטב זה את זה ורחשו זה לזה כבוד והערכה חרף שניים-שלושה משברים שפקדו את יחסיהם.

ב-52' התעורר ביניהם ויכוח חריף על תקציב הביטחון. בן גוריון הציע לפטר 6,000 אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל, וידין התנגד. ב-3 בספטמבר 52' כתב לשר הביטחון כי אם הסבריו לא מתקבלים על דעתו, "אל תהסס אפילו לרגע קט לבקשני שאשתחרר מתפקידי". ב-20 בנובמבר הורה בן גוריון לידין להוציא לפועל את הפיטורים וידין, נאמן לעצמו, ביקש ללכת הביתה.

רמטכ"ל מס' 3: מינוי לשנה אחת

ידין פרש בתום 37 חודשי כהונה כרמטכ"ל. בראשונה בתולדות ישראל הביא ראש הממשלה ושר הביטחון לדיון בישיבת ממשלה את חילופי הרמטכ"לים. ב-3 בדצמבר הסביר למליאת הממשלה, שמנתה 13 חברים, את הסיבות לחילוקי הדעות עם ידין. "יש גבולות כמה יכולים להוציא לביטחון, כי הביטחון אינו רק אנשים, אלא זה ציוד לאנשים, נשק ומבנים", אבל ידין "אמר לי שהוא לא יוכל לעשות זאת, הוא בנה כך את הצבא ולא יוכל לבנות אותו אחרת".

וכאן הטיל בן גוריון פצצה. אחרי ארבע שנים בתפקידו הכפול הגיע למסקנה, סיפר לשרים, "שהעול של ראש ממשלה ושל שר הביטחון, שניהם יחד, הם למעלה מכוח אנוש... זה למעלה מכוחותי. טוב היה אילו יכולתי להסתלק מאחד מהם, היה טוב אילו יכולתי להסתלק גם מזה וגם מזה, חיפשתי ממלא מקום". כאן גילה לשרים ברמז, כי הציע את כהונת שר הביטחון לידין (מבלי לנקוב בשמו), אך הוא לא נענה. הפרידה הכאיבה לבן גוריון. הוא העניק לידין שי, מהדורה עתיקה של כתבי יוספוס פלביוס ביוונית מאוספו הפרטי, ושירבט בתוכה הקדשה מרגשת: "ליגאל ידין, מזכרת לאחוות נשק נאמנה במלחמת הקוממיות ובכינון צה"ל. בצער פרידה ובאהבת אח".

עתה התפנה לדווח על היורש, מרדכי מקלף, ראש אג"ם (שמעמדו היה כשל סגן הרמטכ"ל). בן גוריון סיפר לשרים איך סיכל שנה קודם לכן את החלטתו של מקלף לפרוש מצה"ל. הוא אישר לו להשתלם בלונדון במכון מחקר בענייני ניהול, אך מקלף הוזעק לחזור בעיצומה של ההשתלמות, לבקשת ידין, כדי לכהן כסגנו של הרמטכ"ל. עם התפטרותו של ידין הציע בן גוריון למקלף את תפקיד הרמטכ"ל, אך "הוא התחלחל, הוא אינו רוצה להישאר בצבא". בן גוריון וידין בדקו שלושה מועמדים חלופיים, "שלושתם מוכשרים", אך שלושתם סירבו. מקלף נכנע, אך התנה את הסכמתו בכך שישרת שנה אחת ולא יותר. בן גוריון הצביע על שלוש סכנות אפשריות הניצבות בפתח, ו"אם השמים יתקדרו חלילה, אין שנה, אז יגאל (ידין) ישוב, הוא (מקלף) יישאר", ולכן "כעבור שנה נראה".

22 שנים לפני מינויו ניצל הילד מוטק'ה מקלף מטבח שעשו בביתו ובמשפחתו במוצא שכניהם הערבים. הוריו ואחיו נרצחו. מקלף הילד גדל בבית אחיו הגדול בחיפה, ואחר כך עבר את המסלול שרבים עשו - ההגנה, הצבא הבריטי. במלחמת העצמאות הוא היה ראש מטה חזית הצפון. לוחם ואיש ביצוע, הילל אותו שר החוץ משה שרת. "העבודה של יגאל (ידין, כרמטכ"ל) היתה כבירה", סיכם בן גוריון, "אבל בלי מקלף הוא לא היה עושה אותה". השניים באמת פעלו יד ביד. ידין השתית את צה"ל שלאחר המלחמה על יסודות של צבא מודרני לעתות שלום, אבל גם לימי מלחמה.

דורי נבחר לתפקידו עוד בטרם קמה ישראל. ידין היה למעשה הרמטכ"ל הראשון שנבחר במדינת ישראל. מינויו לא הובא לאישור הממשלה, אבל ועדת החוץ והביטחון ביקשה לדעת פרטים על תהליך בחירתו של רמטכ"ל. אחרי התפטרות ידין, שעוררה סימני שאלה רבים והתקשורת שוטטה באפלה, ועם הטלת התפקיד על מקלף לזמן קצוב, תבעו חברים בוועדת החוץ והביטחון לערב את הוועדה בתהליכי מינוי רמטכ"ל בטרם היו לעובדות. בן גוריון, אשר הופיע לפני הוועדה, טען כי בארצות דמוקרטיות אחרות מינוי רמטכ"ל "עובר בלי כלום", אבל הסכים כי בישראל המצב שונה. "הצבא צעיר, הארץ קטנה והאנשים המעורבים ידועים היטב", ועל כן "זה מאורע לא רגיל וטבעי שהוא מכה גלים".

לפי החוקה בישראל, הוא הסביר, הממשלה היא המפקדת על צה"ל ואחראית לפני הכנסת. הרמטכ"ל, ממלא הוראות הממשלה לצבא, אינו אלא "המנהל הכללי של משרד הביטחון ולא יותר"; אינו קובע או מבצע דבר על דעתו, גם אם מעמדו האישי עולה על זה של ראש ממשלה או של שר. על הצבא להמשיך לשמש רק כוח מבצע. נשארה פתוחה השאלה מי ממנה את הרמטכ"ל, שר הביטחון או הממשלה, אך עובדה היא שהממשלה אישרה הפעם, בראשונה, את המינוי, וכך צריך להיות להבא. בן גוריון דחה את דרישת חברי הוועדה להיוועץ בהם בעתיד על מועמדותו של רמטכ"ל טרם מינויו.

חברים בוועדה התעקשו לדעת מה המניעים להתפטרות ידין, אך בן גוריון מיאן למסור את סיבותיה. הוא אף דחה בקשות לאפשר לידין וליורשו מקלף להופיע יחד או בנפרד לפני הוועדה. בתום הדיון, שבחלקו התנהל ויכוח סרק בשאלה אם לפרסם הבעת צער על הפרישה ותודה על שירותו של הרמטכ"ל וברכה לרמטכ"ל הנכנס, התפזרה הוועדה בהתנצלותו של בן גוריון. "נמצאתי במצב כזה שלא יכולתי לענות. אני מצטער צער רב".

רמטכ"ל מס' 4: זקוק לריסון

השנה של מרדכי מקלף כרמטכ"ל התקרבה לסיומה, ובמכתב לבן גוריון ב-11 באוקטובר 53' ביקש לפרוש מהשירות. בן גוריון ניסה לדבר על לבו, לשווא. כדי לשכנעו הוא אף גילה למקלף שבכוונתו לצאת לחופשה לחודשים אחדים, אך "כל הפצרותי לא הועילו".

בן גוריון נפרד ממקלף בהתרגשות רבה בישיבת הממשלה ב-29 בנובמבר 53'. "צנוע, אינו איש לראווה, אין לו סגולות דוקרות עיניים", אמר. הוא פירט את עברו הצבאי העשיר של מקלף. בהמשכה של אותה ישיבה הציג את יורשו, הרמטכ"ל החדש, הרביעי, משה דיין, שהיה מס' 2 במטכ"ל של מקלף.

למעשה, יחסי השניים עלו על מוקשים, ומקלף אף דרש את החלפתו של דיין. בספרו הביוגרפי על מקלף כתב המחבר עמוס גורן, כי כשהוטל על דיין לשמש ראש אג"ם הזהירו רבים את מקלף כי "סגנו הפיקח אינו אדם נאמן". על כך הגיב: "בצמרת אין ידידים".

הפעם קיימה הממשלה דיון נרחב. בן גוריון הפליג בשבחי דיין. לוחם נועז ביותר במלחמה, כובש רמלה, רוכש את אמון אנשיו, בזכותו - כנציג ישראל בשיחות שביתת הנשק - המשולש הקטן (אזור ואדי ערה) נמצא בידינו, בעל חשיבה צבאית חשובה, מתקרב לטיפוס של ידין, מחשבה מקיפה וחודרת מאוד וכישרון מנהיגות רב.

לפתע התברר לבן גוריון, שעמד לפני פרישה מהממשלה, כי הוא ניצב בפני מרד של עמיתיו לקואליציה הממשלתית נגד המינוי. ראשון השרים המקשים, שר המשפטים פנחס רוזן (המפלגה הפרוגרסיבית), שאל אם יש מקום לחשש שדיין יעמיד את הממשלה בפני עובדות בתחום הצבאי. בן גוריון השיב בלאו ארוך ופרטני. אחר כך דיבר משה שפירא, שר הסעד והדתות, שנתן בדיין סימנים מרשיעים: אינו אדם שקול, אינו קר רוח, אינו יודע לרסן את עצמו בעת הצורך. יתרה מכך, לדעת רבים מהקצינים מינוי זה אינו כל כך טוב לצה"ל ולקציניו. אני תמה מאוד, הוסיף, על מועמדות זו.

"לא טוב שחברי ממשלה מדברים עם קצינים על דברים אלה", העיר בן גוריון לשפירא. חבר ממשלה, הגיב שפירא, נציג הציונות הדתית, רשאי לסמוך לא רק על המידע שהוא מקבל, אלא מחויב גם לדעת, למשל בעניין בחירת רמטכ"ל, מהי עמדת הציבור ויחסם של קצינים אליו. הוא אישר בעקיפין כי דיבר עם שניים-שלושה קצינים היודעים את רחשי הלב בקרב עמיתיהם. "איני סבור שהמצב היום... מצדיק שיתמנה רמטכ"ל שאין ביטחון מלא שהוא רואה לנגד עיניו רק ענייני הצבא", אמר. שפירא, המנהיג הדתי, אף האשים את דיין בחבלה בהחלטות המטכ"ל העוסקות בענייני הדת בצבא, והדגיש כי חשוב לו שיהודי דתי ירגיש עצמו טוב בשירותו הצבאי.

ועוד השגה היתה בפי שפירא: חילוף ארבעה רמטכ"לים במשך חמש שנים עלול לעורר רושם שיש משהו לא יציב בצמרת הצבאית. אני מעז לחשוב, אמר, שבתנאים מסוימים מקלף היה ממשיך בתפקידו. על כן הציע לבן גוריון להקים ועדת שלושה אשר תזמין את מקלף ותנסה להשפיע עליו להמשיך בתפקידו, כדי שחילופי ראש ממשלה ורמטכ"ל לא יתבצעו בעת ובעונה אחת. שר הפנים, ישראל רוקח (ציונים כלליים), הוסיף להשגות קודמו עובדה מרשיעה נוספת: היותו של דיין איש פוליטי מובהק, שבהיותו סגן-אלוף בצה"ל נבחר לכנסת מטעם מפא"י בבחירות לכנסת הראשונה והתפטר. רמטכ"ל צריך להיות מי שלא היה לו קשר מפלגתי במשך עשר שנים, אמר. לכן הצטרף להצעת שפירא, להקים ועדה שתאתר מועמד מתאים לרמטכ"ל.

למרבה התימהון, גם מס' 2 בהנהגת מפא"י, שר החוץ משה שרת, ועוד מעט-קט מחליפו בראשות הממשלה של בן גוריון היוצא לחופשה, הצטרף למסתייגים מדיין. הוא עשה זאת בלשון המעטה: כישרונותיו מזהירים, שהבולט בהם הוא "יוזמה במחשבה, יוזמה בפעולה... גם מחייבת ריסון". הוא פנה אל השר בלי תיק פנחס לבון, עוד מעט-קט מחליפו של בן גוריון במשרד הביטחון, ואמר לו כי בעצם תפקידו ובאחריות שלו, אחריות מרסנת, עליו לגרום לכך "שמה שמחייב ריסון בסגולותיו (של דיין) ירוסן והצבא והמדינה ייהנו מהצד החיובי של כישרון זה".

ואז הצטרף לתוקפי דיין שר התחבורה יוסף ספיר (ציונים כלליים). על פי מה ששמע מקודמיו התרשם כי "המועמד המוצע לנו אינו הולם את התפקיד... טוב שהרמטכ"ל יתמנה מתוך ידיעה מראש, מתוך עמידה בטוחה, ולא מתוך היסוסים ובמידה ידועה של ספקות". הוא העלה רעיון מקורי למנוע את פרישת מקלף: הממשלה תחליט שאינה מקבלת את התפטרותו. האם יוכל לומר שאינו מקבל את מרות הממשלה?

בן גוריון הרים את הכפפה. בתחילת תשובתו הזהיר את חברי הממשלה "שלא יפתחו פתח לקצינים לרוץ לחברי הממשלה". אתם לא יודעים, הטיף באוזניהם, "הסכנה שבדבר. ההתחלה היא דקה כשערה אבל אני יודע סופה. למען השם אל תחנכו את הקצינים שיש להם איזה מקום פוליטי לבוא ולדבר. זוהי סכנה!" אם בא קצין לדבר בעניינים אלה "צריך לגרש אותו". חד וחלק.

לגופו של עניין דחה בן גוריון את ההסתייגויות מדיין ודיבר בשבחו. ב-6 בדצמבר 53' החל דיין לכהן כרמטכ"ל הרביעי. בד בבד יצא בן גוריון לחופשתו; משה שרת החליפו בראשות הממשלה ופנחס לבון במשרד הביטחון. היחסים בתוך הממשלה, ובינה לבין דיין ושמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, היו גיהנום עלי אדמות. בן גוריון הוזעק לחזור, קטע את חופשתו וב-55' שב בהדרגה לשני תפקידיו.

רמטכ"ל מס' 5: בעיות עם הסגן

ב-21 בינואר 58', בשיחת עבודה עם בן גוריון, אמר דיין: "יש לנו סעיף 'ישראלי' בישיבה זו: חילוף הרמטכ"ל. קביעת המועד". בן גוריון השיב ביידיש: "ס'ברענט נישט", כלומר זה אינו בוער. דיין: "זה בוער". בן גוריון: "מדוע?" דיין נימק, כי לאחר תקופה כה ארוכה בתפקיד, כ-50 חודשים שבתוכם אף פיקד על מלחמה, מבצע קדש/סיני, הוא חש כי אינו יעיל עוד. מלבד זאת הוא מבקש ללמוד באוניברסיטה. בן גוריון נענה, לא בקלות.

ישיבת הממשלה לאישור החילופים נקבעה ל-26 בינואר. שר התחבורה משה כרמל, בעצמו אלוף במלחמת העצמאות, מצא לנכון להדגיש כי תרומתו של דיין לצה"ל היא בלתי נשכחת, בעיקר בהעלאת רוח הלוחמים וכושר הלחימה שלהם. שר המשפטים פנחס רוזן, שהיה ראשון להביע ספקות ביחס לאישיותו של דיין בעת הדיון על מינויו בישיבת הממשלה ב-53', נתלה עתה בדבריו החמים של כרמל כדי לציין ש"כל חברי הממשלה מעריכים מאוד את שירותו של דיין". שפירא, שהיה חריף ממנו באותה ישיבה, לא צייץ. שאר המסתייגים מאז כבר לא היו חברי ממשלה. אבל לדיין יקרו יותר מכל דברי בן גוריון במכתב ארוך אליו ב-27 בינואר: "ארבע שנותיך יעמדו לאורך ימים כמפנה רב משמעות ועשיר תוצאות בצה"ל".

עוד לפני כן הודיע בן גוריון לסגן הרמטכ"ל חיים לסקוב, על קידומו. "יש אור בצבא בזכותו של משה - לא אור אלא ברק", אמר לסקוב לבן גוריון. בכך הבהיר גם כי הוא יודע היטב מי קדם לו. אבל כשנכנס לתפקידו ב-29 בינואר זכה לקבלת פנים תקשורתית חמה. כך למשל דיווח "דבר השבוע": "רמטכ"ל גדול עזב, רמטכ"ל גדול נכנס".

בישיבת הממשלה פרש בן גוריון את תעודת הזהות של לסקוב: צבא בריטי, ראש ההדרכה במטכ"ל ההגנה, מפקד גדוד ומפקד חזית במלחמת הקוממיות, ראש אגף המבצעים וסגן הרמטכ"ל, מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום. בן גוריון איפיין אותו כך: "בדרך כלל משה דיין עולה עליו, אבל ללסקוב יש כמה תכונות חיוביות שאין לדיין. בתוך הפיקוד הנוכחי לא ראיתי איש יותר מתאים. הוא החייל בה"א הידיעה בצה"ל". אם דיין עולה עליו, שאל שר הבריאות ישראל ברזילי (מפ"ם), מדוע לא להעניק שנת חופשה לדיין, שאחריה יחזור לתפקידו הצבאי? אבל שר הפנים ישראל בר-יהודה (אף הוא ממפ"ם) חישב, על פי נוסחת בן גוריון על החסרונות והמעלות של המועמד, שלסקוב יהיה ראוי לתפקידו.

תקופת כהונתו של לסקוב היתה רצופה ניגודים ומחלוקות על תפיסה ועל ראורגניזציה עם סגנו, צבי צור, ובן גוריון ניסה, לשווא, לפשר ביניהם. לסקוב הודיע כי לא יוכל להמשיך לשתף פעולה עם סגנו, ובן גוריון שיחרר את צור מתפקידו ושיגרו לתקופת לימודים בפאריס. משבר פרץ גם בין לסקוב לקצינים אחרים ובינו לסגן שר הביטחון שמעון פרס. בן גוריון נועד עם צור והודיע לו כי ייעד אותו לתפקיד הרמטכ"ל הבא, וב-28 בספטמבר 60' כתב ללסקוב כי כהונתו תסתיים בסוף השנה.

רמטכ"ל מס' 6: נחוץ איש אחר

ב-27 בנובמבר כינס בן גוריון את הממשלה מבלי להודיע על כך ללסקוב, והודיע לה כי בסוף השנה מסתיימת כהונתו של הרמטכ"ל. מה הסיבה שמחליפים את הרמטכ"ל חרף רצונו, שאל שר הפנים שפירא. "דעתי עליו לא השתנתה, הצבא השתנה, עלו עוד כוחות", השיב בן גוריון. "לקראת התפקידים העומדים בפני הצבא חשבתי שנחוץ למנות איש אחר". שר התחבורה יצחק בן-אהרון (אחדות העבודה), שנחשף לחומר חשאי בתוקף חברותו בוועדה סודית, העיר: "נתקלנו בבעיה שהביאה להתפטרותו של הרמטכ"ל". הוא ביקש להזמין את לסקוב לממשלה כדי לדווח על טעמי פרישתו.

אבל הממשלה החליטה, למעט ארבעה נמנעים, לאשר את מינויו של אלוף צבי צור לרמטכ"ל. בן-אהרון לא היה מרוצה; על פי השקפתו, ראש אג"ם אז, יצחק רבין, היה ראוי יותר לתפקיד. ואכן, עם מינויו של צור שאל בן גוריון את רבין, אם נפגע ממינויו של צור. "אני לא מחזיק בקרנות המזבח", השיב רבין. "אני רוצה שתישאר בצבא", הגיב בן גוריון. "אם אתה רוצה לתת ביטוי לכך, מנה אותי לסגן רמטכ"ל", הציע רבין.

רבין התמנה לסגן הרמטכ"ל. ב-26 בפברואר 63' הודיע לו בן גוריון כי יהיה הרמטכ"ל הבא.

ב-16 ביוני 63' פרש בן גוריון מראשות הממשלה. הוא לא שכח את הבטחתו לרבין. ב-25 בנובמבר, בשיחה עם יורשו בראשות הממשלה, לוי אשכול, ביקשו למנות את רבין לרמטכ"ל. אשכול קיים את הבטחתו של בן גוריון, וב-15 בדצמבר 63' כינס את הממשלה כדי לאשר את מינויו של רבין.

הרמטכ"ל היוצא צבי צור, דיווח אשכול, הביע את רצונו כבר לפני שבועות אחדים לפרוש בתום 36 חודשים לכהונתו. אשכול חלק שבחים לפעילותו כרמטכ"ל וחיזוק עוצמתו של צה"ל. הוא הסביר כי מתחיל להסתדר נוהג של חילופי רמטכ"ל מדי שלוש שנים, אף שהדבר אינו מקובע בחוק.

עתה ביקש לאשר את מועמדותו של רבין המוכר לשרים. שר העבודה יגאל אלון (אחדות העבודה), מפקדו של רבין בתקופת הפלמ"ח ואחר כך בצה"ל, השתפך באמפתיה. "בעל שיקול דעת, בעל כושר הכרעה, בעל ניסיון גדול בעבודת המטה ובעיקר בשדה", אמר על רבין. אבל שר הדתות זרח ורהפטיג (מפד"ל) שאל, מה בכל אופן הסיבות לפרישתו של צור?

אשכול: "אמרתי, דיברתי עברית".

ורהפטיג: "הסתום היה יותר מאשר המפורש".

אשכול: "בשבועות האחרונים דיבר איתי כבר ברורות וסיכמתי".

המינוי אושר פה אחד.*

בא בחשבון דוד בן גוריון שקל את מינויו של אריאל שרון לרמטכ"ל

עם פרישתו של דוד בן גוריון מהממשלה ביוני 63', הוא המשיך לקיים קשר הדוק עם אל"מ אריאל שרון. מערכת יחסיהם היא סיפור מדהים בין מייסד המדינה הקשיש לבין קצין לוחם צעיר ששבה את לבו, וגם סלח לו כשתפס אותו באמירות אי-אמת. כבר באוקטובר 57', כששרון היה רק סגן-אלוף, שאל בן גוריון את הרמטכ"ל משה דיין "אם הוא סבור שאריק בא בחשבון בעתיד להיות רמטכ"ל". דיין השיב "שמבחינות שיקולים צבאיים יתאים, חסרונו - אמביציה והתבלטות ומפני זה הוא שנוא על ידי עוזריו הקרובים בחטיבת הצנחנים... משגה זה ייתכן יתוקן".

בן גוריון שקל את כשירותו של שרון לתפקיד הרמטכ"ל גם באוגוסט 58'. צבי צור, סגנו של הרמטכ"ל חיים לסקוב, בא אז לבן גוריון כדי להתאונן על מערכת היחסים הקלוקלת השוררת בינו לבין לסקוב. בשיחה שאל בן גוריון את צור, אם שרון ראוי לתפקיד הרמטכ"ל. "אולי גם אריק פעם", אמר צור, "אבל רק כעבור חמש שנים".

אחרי פרישתו מהממשלה המשיך בן גוריון לעקוב אחרי התקדמותו של שרון בצבא. ב-11 באוקטובר 63' בא הרמטכ"ל יצחק רבין לברך את בן גוריון ליום הולדתו ולהודות לו על פעילותו לקידום מינויו לרמטכ"ל. בשיחתם העיר בן גוריון: "שים לב לאריק". רבין הבטיח ובן גוריון רשם מפיו: "יחסו לאריק חיובי וימצא לו משרה מתאימה".

ואכן, רבין מינה את שרון לראש מטה אלוף פיקוד צפון, והמשיך לקדם אותו. ב-67' העניק לו דרגת אלוף. עם הקידום כתב לו בן גוריון: "אריק יקר ודגול, בעיני היית אלוף כבר לפני כמה שנים... עוד נתכנו לך עלילות!"



מימין: הרמטכ''ל משה דיין, מנכ''ל משרד הביטחון שמעון פרס, מאחור. ושר הביטחון פנחס לבון בטקס סיום קורס קצינים, 54'. נבחר לכנסת מטעם מפא''י ב-49', והתפטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו