בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשבנימין נתניהו חש במצור

המחירים ממשיכים לעלות, והתסכול מהמדיניות הכלכלית של הממשלה הולך וגובר. האם כיכר רבין תיהפך לכיכר תחריר? סביר יותר שנתניהו, כרגיל, יתקפל וייתן לשר האוצר לספוג את הנזק

תגובות

בנימין נתניהו היה הראשון להרגיש שמשהו לא בסדר עם שר האוצר שלו. ביום שלישי בערב הם נועדו בלשכת ראש הממשלה, יחד עם הפקידים משני המשרדים, לחפש מוצא מהברוך. שטייניץ נראה רע: חיוור, חלש, לא מרוכז ולא ממוקד. נתניהו נחלץ לעזרתו. הוא שיגר אותו לחדר סמוך, פקד עליו לשכב על הספה, לחלוץ נעליים ולנוח. הוא גם זימן את הפרמדיק הצמוד שלו, וביקש שיבדוק את שטייניץ. אחר כך הזמין לו כוס תה, מהל בה סוכר בנדיבות והתעקש שישתה אותה. עד תומה (לא, אין כאן רמיזה מרושעת. להיפך).

כמה שעות מאוחר יותר, באישון לילה, בביתו, חש שטייניץ ברע והובהל לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. כבר שבועות שהוא גורר שפעת. בתקופה הזו הוא הספיק לשרוף ימים ולילות במשרד, להרצות ולהופיע, לטוס לארצות הברית ולחזור בשלום. בכל התלאות הללו הוא שרד. ההתמוטטות פקדה אותו יממה וחצי לאחר התופת שחווה בסיעת הליכוד. הוא הרגיש שם כבובת קרטון שהוצבה בטבורו של האולם העגול, חשופה לחצי הביקורת הקטלנית של חבריו. עוד מעט הם היו מתנפלים עליו ועושים בו שפטים. הוא יצא משם בתחושה שדמו הותר. שהוא הושלך לכלבים. אולי חשב לעצמו, שנתניהו הפקיר אותו לציפורני הח"כים.

מהומות הדלק

בין לבין גדל מעגל הרוקדים על דמו: יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שכוחו ניטל ממנו באחת לאחר פרישת העבודה מן הממשלה, מארגן לו שביתה כללית במשק. עיני מתבונן בעין אחת על שטייניץ ובעין שנייה על האויב הגדול, קודמו בהסתדרות עמיר פרץ, שמתכנן להשתלט מחדש על מפלגת העבודה.

שלמה בוחבוט, ראש מרכז השלטון המקומי, מתכנן לו "יום זעם". גם לבוחבוט יש סדר יום פוליטי. הוא היה פעם במפלגת העבודה, עזב לקדימה, שקל להקים מפלגה עצמאית, עכשיו הוא רוצה לחזור לעבודה ואולי אפילו להתמודד על הנהגתה. הדרך ללשכת יו"ר העבודה עוברת בכיכרות. רק תזכירו לנו לעזאזל, מי זה בוחבוט? וישנו אריה דרעי, מיודענו, שרוקם בתבונה את שובו לזירה הפוליטית, כראש מפלגה "חברתית". הסאגה של השבוע החולף סיפקה גם לו את שתי דקות התהילה שלו.

ישנו גם אלי ישי, יו"ר ש"ס, שחושש מדרעי ולא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מיליטנטי ממנו. וישנה "ישראל ביתנו" בראשותו של אביגדור ליברמן, שמתכננת גם היא שורה של חוקים "חברתיים", בעיקר בענייני המים. וישנם כמובן, האופוזיציה הפרלמנטרית והארגונים החברתיים והתעשיינים. גם בחור פחות רגיש משטייניץ היה מתקשה להישאר חסין לנוכח חזית רחבה שכזו, מה גם שברור לו שהוא רק התירוץ, שכולם בעצם מחפשים את ראשו של נתניהו. אבל הכי כואבת, הכי בוגדנית, הכי סכין בגב, היתה ההתקוממות של חברי סיעת הליכוד ביום שני.

שטייניץ הוא ח"כ ותיק. הוא מכיר את הפרוצדורה. הוא יודע שכשביבי אינו מעוניין שהסיעה תדון בנושא כלשהו, הדיון אינו מתקיים. יש לנתניהו אין ספור דרכים משלו למנוע דיון: הוא מאחר, הוא מבטל, הוא בא לחצי שעה וטוען שצץ משהו חשוב. פעמים רבות בעבר ביקשו ח"כים לקיים דיון בהתנהלותו של שר הביטחון כלפי ההתנחלויות בשטחים. פעם אחר פעם נתניהו מנע זאת, וברק אפילו אינו חבר ליכוד (אבל הוא חבר מהסיירת).

הפעם נתניהו אישר את הדיון על העלאות המחירים. הח"כים והשרים קלטו את המסר. הם טבחו בשטייניץ ללא רחם. פה ושם התעופפו כמה חצים גם לעבר נתניהו; כשהבוץ מכה במאוורר, לא רק המאוורר מתלכלך.

כאילו לא היה די בישיבת הסיעה, למחרת בערב, לאחר הישיבה במשרד ראש הממשלה, קיבל שטייניץ דיווחים מכנס מפלגתי שערך חבר סיעתו, דני דנון, באריאל. היו שם כ-200 פעילים, השרים ישראל כץ, משה כחלון וח"כ אופיר אקוניס. שלושתם נמנים עם האנשים הקרובים ביותר לנתניהו. בעיקר כץ ואקוניס.

שני האחרונים הלמו קשות בשטייניץ. כץ הודיע שרק הורדת מחירי הדלק תאפשר את המשך קיום הממשלה - כלומר שרק השפלתו של שר האוצר, שיומיים קודם לכן הצהיר בכנס הרצליה שאסור להוריד את המחירים - תאפשר לממשלת נתניהו להמשיך בכהונתה. עם המחשבות הנוגות והמטרידות הללו הלך שטייניץ לישון.

על מה חלם שר האוצר בלילה? אולי על הח"כים שהולכים מדי ערב מסניף לסניף, משמיצים אותו, תולים בו את הפסדו של הליכוד בבחירות הבאות ומכנים אותו בבוז "הדוקטור" ו"הפרופסור". אולי על ישראל כץ, שכתבים טוענים שהוא כבר מתקין עצמו לתפקיד "שר האוצר הבא", בעוד הנוכחי עדיין אתנו. אולי על יקיריו-אהוביו, ביבי ושרה, שהלשונות הרעות טוענות שהוא, וגם היא, רואים בו נטל אלקטורלי. אולי חלם על המשנה לראש הממשלה סילבן שלום, לשעבר שר האוצר, שהוביל את הזובור נגדו בישיבת הסיעה, במסווה של מתן עצות ידידותיות ותומכות.

"אני ידעתי איך לקצץ. אחרי הגזירות שלי קיבלנו 38 מנדטים", התפאר שלום בסיעה. שטייניץ הופתע: הוא לא זכר שבחירות 2003 היו משאל עם על מדיניותו הכלכלית של שר האוצר אז. הוא דווקא זכר שהיה עוד אחד בסביבה באותם ימים שתרם במשהו לתוצאת הבחירות. נו, איך קראו לו? אה כן, אריאל שרון. מה חבל ששרון כבר אינו במצב לתבוע את עלבונו, או את קרדיטו. עם חלומות כאלה, חברים כאלה ועצות תומכות שכאלה, לא פלא ששר האוצר נזקק לאמבולנס בשתיים לפנות בוקר.

המשפחה הלוחמת

דני דנון הוא טראבל-מייקר ידוע בליכוד. הוא מראשי האגף הנצי בסיעה. עד היום הוא נהג לארגן לנתניהו אינתיפאדות על רקע הקפאות בנייה וכדומה. השבוע הוא גם הפך ל"חברתי". כמו חבריו לסיעה הוא הצביע, רק לפני חודש וחצי, בעד תקציב המדינה, על הגזירות שבו. אבל דנון, כמו חבריו לסיעה, צופה אלי הפריימריס בליכוד. השיטה שם אכזרית: ברשימה הארצית, שבה מחויבים כל הח"כים והשרים להתמודד, יש מקום רק ל-18 חברים. המקום ה-19 ואילך מיועד לחברים חדשים, מהמחוזות. המשמעות מטילת אימה: כשליש מחברי הסיעה הנוכחית, כשבעה-שמונה אנשים, לא יהיו בכנסת ה-19.

אבוי, איזה אובדן. לשרים, לסגני השרים וליו"ר הכנסת יש יתרון מובנה בהתמודדות. לח"כים זוהי לוחמה בשדה מוקשים, בעיניים מכוסות, ללא אמצעי מיגון ואיתור. רק קומץ ישרוד. לכן הם חייבים לבלוט. בכל מחיר. לעשות רוח. לקרוץ לחברי המפלגה. להתבטל בפניהם. לבטא את הלכי הרוח שהם שומעים מדי ערב בסניפים, בחוגי הבית, בשמחות ובביקורי התנחומים. שם הם סופגים קיתונות של טינה, זעם יוקד ונאצות מהולות באיומים: לא נצביע יותר לליכוד.

"השינוי שאני עברתי", סיפר השבוע דנון, "היה לפני כמה שבועות. הייתי בחוג בית בחדרה וחבר מרכז סיפר לי שאמא שלו הפסיקה להתקלח פעם ביום. היא קיבלה חשבון מים גדול ונבהלה. עוד חברי מרכז סיפרו סיפורים דומים. אחר כך הגיע סיפור הדלק, והלחם. היום, הפעילים הכי מרכזיים שלנו, ראשי סניפים, אפילו המשפחה שלי, אומרים לי שלא יצביעו ליכוד בפעם הבאה. אנשים שלנו בעכו רצו להפגין ביום שישי בצמתים. ביקשתי מהם להמתין עם זה. חברי מרכז שביבי הוא אלוהים בשבילם מתקשרים אלי ואומרים לי שהם אתו גמרו".

דנון הודיע שלשום כי אסף את מספר החתימות הדרוש לכינוס מרכז הליכוד לדיון על הנושא החברתי. זה יקרה, אם בכלל, רק בעוד כמה שבועות, לאחר שנתניהו ייטיב עם העם, וכשסדר יום שונה כבר ישתלט על הכותרות. "נכון", מודה דנון, "אבל אצלנו לא שוכחים. גם אם מחירי הדלק והמים והלחם יורדו, חברי המרכז והפעילים יזכרו את מה שהיה קודם. בתקציב הקודם, לפני שנתיים, האוצר הכניס עז: גבייה של 50 שקלים על ביקור בחדר מיון. זה הוצא החוצה, אבל אצלנו זוכרים את זה עד היום. אנשים אומרים לי: ?תתביישו, רציתם לגבות מס על ביקור בחדר מיון'".

אתם, הח"כים בליכוד, נזכרים במצוקותיו של העם רק כשהכיסאות שלכם בסכנה.

"תראה, לפני כחודש, כשהדלק עוד לא היה בכותרות, ביבי דיבר אתי ושאל עד כמה זה מהותי. אמרתי לו שזה מאוד מהותי, אבל אז דיברו רק על המים. הוא עשה טעות, שנזכר רק עכשיו".

שיר אחר

אתמול לפני שנתיים, שעות ספורות לאחר סגירת הקלפיות בבחירות לכנסת ה-18, עמדו נתניהו וציפי לבני על במות נפרדות וחגגו ניצחון. שניהם צדקו. קדימה גברה על הליכוד במנדט אחד, אך נפלה קורבן לשיטת הגוש הפרלמנטרי ונותרה באופוזיציה. נתניהו, בראש סיעת של 27 מנדטים, הקים ממשלה, אך ללא גרעין שליטה אמיתי. ראש הממשלה שבוי בידי שותפיו לקואליציה. הם, ולא הוא, יחליטו מתי נצעד שוב לקלפיות.

והנה, בתזמון מופלא, בדיוק ב"יארצייט" לבחירות 2009, הודיע שלשום השותף הבכיר של נתניהו, שר החוץ אביגדור ליברמן, כי הגיע זמן בחירות. לא בדיוק באותן מלים, אבל מאוד קרוב. "החקיקה בנושא הגיור הצבאי עלולה להביא לבחירות מוקדמות. צריך להתחיל ולהיערך לבחירות", אמר ליברמן לחברי סיעתו בדיון שהתקיים לפני שבועיים במלון בים המלח. קטע מדבריו שודר שלשום ב"חדשות 10".

אצל ליברמן לא רק המלים מדברות, גם המנגינה קובעת. שנתיים תמימות הוא הסניגור המובהק ביותר של הממשלה. הארכיונים האינטרנטיים מלאים בקביעותיו הנחרצות, כי ישראל ביתנו לעולם לא תפרוש מהקואליציה וכי הממשלה הזו עומדת להיות הראשונה מזה שנים רבות, שתמלא את ימיה ותכהן עד סוף אוקטובר 2013. בקטע ששודר שלשום בטלוויזיה, הוא נשמע כמי שהממשלה הזו מאחוריו.

במלאות שנתיים לבחירות, הפך השבוע ליברמן את שעון החול. אם יעמוד בדיבורו ויתעקש לקדם את חוק הגיור הצבאי עד תום מושב החורף בסוף מארס, הקואליציה לא תשרוד. שבעת השבועות שנותרו עד לפגרת החורף מסתמנים כפרק הזמן הקריטי ביותר מבחינתה של ממשלת נתניהו השנייה. היום כבר ברור שממשלת נתניהו לא תיפול על העניין המדיני. כי אין עניין, ואין מדיני. היא יכולה ליפול רק על ענייני דת ומדינה, שהם כפצצת זמן מתקתקת מתחת לכיסאו של נתניהו מיום הקמת הממשלה.

לנפילת הממשלה על רקע המחלוקת בין חילונים לדתיים תהיה השפעה דרמטית על הרכב הממשלה הבאה: אם נתניהו יהיה זה שיקים אותה, הוא לא יוכל לבנות שוב קואליציה מהסוג הזה. הממשלה הבאה תהיה, קרוב לוודאי, בלי חרדים. בוודאי אם קדימה תהיה זו שתעמוד בראשה. קשה להגזים בעוצמת האפקט שהיה לדברי ליברמן על לשכת נתניהו ביום רביעי בערב. הלשכה נכנסה לתזזית של התייעצויות, שיחות טלפון בהולות ואווירת פאניקה כללית.

במלאות שנתיים לבחירות, נתניהו חש כי הוכרז עליו מצור, מכל עבר. הפלסטינים עומדים מנגד, מונעים ממנו כל הישג מדיני; על הכלכלה כבר דיברנו בהרחבה; בגלל מלחמת דרעי בישי, נתניהו יהיה זה שישלם את המחיר. וכעת נוסף ליברמן. מקורבים לראש הממשלה משוכנעים כי דברי שר החוץ מלמדים על מזימה גדולה שמתרקמת לה אי שם. למזימה הזו, מאמינים בסביבת נתניהו, שותפים מלבד ליברמן גם החבר הטוב אריה דרעי והחבר הטוב חיים רמון, האיש של לבני.

תסריט שבו ציפי לבני מקימה ממשלה עם הג'נטלמנים האלה, דרעי וליברמן, אינו דמיוני כלל ועיקר. מלבד השגת 20 מנדטים בבחירות הבאות, לליברמן יש עוד מטרה אחת: להביא להדחתו של נתניהו מהליכוד, כדי שהוא יוכל להפוך למנהיג הימני הבולט במדינה. הדרך להשגת היעד הזה עוברת, בהכרח, בבחירות חדשות.

בית אבי

ישיבת הממשלה ביום ראשון, שבה דנו השרים בפרשת גלנט, היתה מתוחה עד לקצות העצבים המרוטים של משתתפיה; שר הביטחון אהוד ברק והשר שכמעט היה שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, התקוטטו כמו שני תרנגולים מרוטי כרבולת. נתניהו, בתפקיד הגננת, ניסה להשליט סדר. שרים אחרים, שלא היו קשורים לפארסה, אבל חטפו על הראש באופן קולקטיבי מהתקשורת כ"ממשלה", שפכו גם הם את מררתם על ברק ועל המצב.

בהגיע תורו של השר שלום שמחון, הוא פנה ליועץ המשפטי לממשלה: "רוצה לשמוע קצת היסטוריה?" שאל. "אני אוהב היסטוריה", השיב יהודה וינשטיין. וכה סיפר שמחון: לפני כ-60 שנים, בתחילת שנות ה-50, הוקמו ממזרח לבנימינה שלושה מושבים זנוחים ושכוחי אל: אביאל, גבעת ניל"י ועמיקם. הם השתייכו פוליטית למשקי חרות-בית"ר, תנועה שהיתה אז, בשיא ימי שלטון מפא"י, מנודה ומוקצית. הסיסמה ששלטה במדינה הרכה בשנים היתה זו שטבע בן גוריון: בלי חרות ומק"י.

כשקמה המועצה האזורית מנשה, שנשלטה על ידי קיבוצי מפ"ם, סירבו חבריה לאמץ לחיקם את שלושת המושבים החרותניקים. למוקצים לא נותרה ברירה אלא להקים מועצה אזורית נפרדת: "אלונה". באותן שנים, סיפר המושבניק שמחון, תנועת המושבים היתה רבת עוצמה. תנועה שהיתה לה מדינה. ראשיה קבעו, בלעדית, אילו מושבים יקבלו אמצעי ייצור - בעלי חיים, מכסות ומשאבים. מי שלא היה חלק מהשלטון קיבל, במקרה הטוב, אצבע משולשת.

שלושת מושבי אלונה: אביאל, גבעת ניל"י ועמיקם - לימים המושב שבו נסתם הגולל על מינויו של גלנט לרמטכ"ל - נותרו חסרי כל. עשרות שנים הם בוססו בעוני נורא. על טירה ענקית, מרובת צריחים, בעלת דונמים רבים ושבילי מילוט, איש לא חלם אז.

היועץ המשפטי והשרים הקשיבו רוב קשב לשמחון, מנסים לנחש להיכן הוא חותר. "אתם יודעים מי היה אז מספר שתיים בתנועת המושבים וראש המוסדות הכלכליים בתנועה? מי היה האיש שהתעמר בשלושת מושבי חרות, שלא נתן להם אגורה ולא הקצה להם ולו חבילת ביצים אחת?" חד שמחון. "נו מי?" שאלו השרים. "נחום גנץ". אמר שמחון, "אבא של בני". *



נתניהו בכנסת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו