בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חקר הגמגום התפתח במהלך השנים. אבל היחס לאדם מגמגם לא באמת השתנה

כ-70 מיליון מגמגמים חיים בעולם וקולם אינו נשמע. כך זה עובר עליהם

2תגובות

לרגע היה נדמה שתופעת הגמגום עברה-חלפה מן העולם, ואחרוני המגמגמים שייכים לענף העתיקות באבולוציה האנושית. עד שבא סרט על מלך מגמגם אחד - "נאום המלך", על המלך הבריטי ג'ורג' השישי - והחזיר לגמגום את כבודו הראוי. עכשיו מתברר שלא רק שהגמגום חי וקיים, אלא שהוא מעולם לא עזב אותנו. בכל עת יש בינינו שיעור קבוע ויציב של מגמגמים - אחוז אחד מכלל האנושות, וחמישה אחוזים בקרב הילדים. כ-70 מיליון מגמגמים חיים בעולם, וקולם אינו נשמע. "אם יש משהו אחד שמאפיין את המגמגמים", אומר בני רביד, יו"ר ארגון המגמגמים בישראל, "זה שכולם רוצים להסתיר את הגמגום שלהם, ויעשו הכל כדי שלא יראו וישמעו אותם".

אדם מגמגם בתוך עצמו הוא חי. הוא יכול להיות מדען אטום, פרופסור מוערך, עורך דין ממולח, זמר צמרת או מלך. בעיני עצמו, לפני הכל הוא מגמגם, ולפחות חלק מחייו - תלוי בטיפולים לעיצוב האישיות שעבר - הוא סבל מתמשך והתמודדות מתמדת עם מציאות עגומה. סרט אחד עשה את מה שלא עשו עשרות שנים של חיפוש הגן, שאף אחד לא באמת חיפש. פרופ' יאיר למפל, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים וולפסון, שמטפל במגמגמים ופרופ' אהוד יאירי, מומחה עולמי לגמגום שחי בארצות הברית, מסכימים שאין שום דבר מושך או סקסי בגמגום; שהוא נטול לובי ומפורסמים שמוכנים להירתם לטובתו.

מגמגמים אינם מהווים קבוצת לחץ, לא מצטלמים טוב וקשה אפילו לראיין אותם באמצעי התקשורת או להריץ איתם קמפיינים למודעות. כרגע אין תרופות נגד גמגום ואי אפשר להבריא ממנו. טיפולים של קלינאי תקשורת עוזרים רק לכשליש מהמגמגמים. המחקר מדשדש במקום ומלבד כמה מרכזים בעולם, וכמה משוגעים לדבר, רק תקציבים מעטים מושקעים בחקר סיבות הגמגום.

מדבר אל עצמו

גמגום זו הפרעה בשטף הדיבור שמתרחשת רק בשיחה בין בני אדם. המגמגם, כשהוא מדבר עם עצמו, אל החתול או אל התינוק שלו, אינו מגמגם. "מה שבטוח, שבתנאים מסוימים כל מי שמגמגם יכול לדבר באופן שוטף", אומר פרופ' יאירי. "מזה יוצא שהגורם לגמגום הוא מי שמקשיב לך".

זוהי תופעה מולדת, קרוב לוודאי גנטית, שסיבותיה ומקומה המדויק במוח אינם ידועים עדיין. קיימות השערות בלבד והרבה פולקלור. הגמגום אינו מתרחש כתוצאה מבעיה נפשית, כפי שהאמינו פעם, חוץ ממקרים קיצוניים שבהם הגמגום צץ אחרי טראומה קשה או אירוע מוחי. הסיבה גם אינה בעיה מכנית כלשהי במיתרי הקול. "בינתיים הצטברו נתונים על הרבה הבדלים במבנה האנטומי והפיזיולוגי של המוח בין מגמגמים ולא מגמגמים", אומר יאירי. "אצל מגמגמים רואים הבדלים בחומר האפור ורואים מחסור בחומר הלבן (מקשר בין חלקי החומר האפור) ונמצאה פעילות מוגברת של גלים בחלק הימני של המוח".

הגמגום מופיע בגיל צעיר מאוד, קצת אחרי שהילדים לומדים לדבר, אצל יותר בנים מבנות ביחס של 1:2. בתקופה מוקדמת זו קוראים לתופעה אי שטף בדיבור. אצל 80 אחוז מהמגמגמים הצעירים הגמגום ייעלם מעצמו באופן טבעי, כארבע שנים לאחר שהתחיל. השאר, יותר גברים מנשים ביחס של 1:5, ימשיכו לגמגם. "חוסר שטף זה חיפוש אחר מילה וארגון השפה", אומרת ד"ר רות עזרתי מהחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת תל אביב וקלינאית תקשורת בתל השומר, אחת החוקרות המובילות בתחום הגמגום בישראל. "גמגום זה כשילד יודע בדיוק את המילה שהוא רוצה לומר, אבל היא לא יוצאת לו מהפה. הגמגום מתרחש בין המגמגם לבין השומע, שהרבה פעמים הוא דמות סמכותית מלחיצה. אבל יש כאלה שיגמגמו יותר דווקא עם המשפחה שלהם, בגלל שהם מרגישים בנוח ויש כאלה שדווקא ירצו לעשות נחת להורים ולהראות שהם בסדר, ואז יתרגשו ויגמגמו יותר".

מה ההורים צריכים לעשות כשהילד שלהם נתקע בדיבור?

"פעם היינו אומרים לא לעשות כלום והיום אנחנו מתערבים, אבל דרך ההורים. יוצרים לילד סביבה שהכי מתאימה לצרכים התקשורתיים שלו: הם צריכים לדבר לאט, לא לשאול אותם שאלות מורכבות, כדי שהתשובות יהיו פשוטות".

לעזור לו להשלים משפטים או לא?

"אני, בשונה מאחרים, בדעה שצריך להתנהג כמו בכל סיטואציה אחרת ולהשלים, אם אתה יודע בדיוק מה הילד רצה לומר. כשהילד שלך מתקשה בפאזל, אתה נותן לו לנסות כמה שניות ואחר כך עוזר לו, אז אותו דבר כאן, לא להשאיר אותו לבד במצוקה שלו. זה לא צריך להיות סוד שלא מדברים עליו. הילד יכול לשאול את עצמו למה כשיש לי חום אמא מיד מתייחסת אלי וכשאני כל כך מתקשה בדיבור היא מתעלמת, זה מיד הופך למשהו מסתורי, מעצים ומכביד. צריך להתייחס לבעיה יותר בטבעיות. אפשר ליצור סביבה אינטראקטיבית עוקפת שפה, כמו ציור או נגינה ביחד. אין מספיק מחקרים בעולם כדי לדעת באופן ברור כיצד לנהוג, אולי קצת באוסטרליה, שיותר חוקרים שם, ורואים שהתערבות טיפולית בגיל הרך תורמת לצמצום התופעה וקיצורה".

פרופ' אהוד יאירי נחשב לאחד המומחים המובילים בחקר הגמגום בעולם. הוא מלמד באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין ובאוניברסיטת תל אביב, בחוג להפרעות בתקשורת, וזכה בפרסים רבים על מחקריו. ההתמחות שלו היא הגמגום אצל ילדים, שמתחיל, בדרך כלל, בין גיל שנתיים לארבע. אין כלי מדעי שיכול לנבא מי מהילדים ימשיך לגמגם כמבוגר, אבל יש כמה השערות.

"הסיכוי שבן ימשיך לגמגם הוא יותר גבוה", אומר יאירי. "אם יש היסטוריה במשפחה להחלמה טבעית מגמגום, אז הסיכוי של הילד להחלמה טבעית יותר גדול, ואם יש במשפחה היסטוריה של גמגום כרוני, אז הסיכוי של הילד לגמגום כרוני, גבוה יותר. אם מתחילה ירידה בגמגום בתוך חודשיים מתחילתו, זה סימן די טוב, אם אין שינוי, הסימן פחות טוב. אם לא רואים שינוי ניכר בין תשעה חודשים לשנה, אז יש סיכוי יותר גדול לגמגום. כל גורם בנפרד לא מספיק, אבל כשמחברים את הגורמים ביחד אפשר לקבל תמונה יותר מדויקת".

עבודת אלילים

בעבר ייחסו משקל גדול לבעיות נפשיות כסיבה לגמגום. עכשיו ההתייחסות מורכבת ומתוחכמת יותר. "היום התיאוריה הזאת לא מאוד מקובלת", אומרת עזרתי. "היום מאמינים יותר בתיאוריות האורגניות, שאתה נולד עם הנטייה וזה לא קשור ליחסים שלך עם ההורים". גם יאירי תומך בתיאוריה האורגנית.

השינוי הגדול בתפיסת הגמגום התרחש במחצית השנייה של המאה הקודמת. "עד אז רווחה הדעה שגורם הגמגום הוא התגובות השליליות של ההורים שגורמות לילד למתח, ומה שהיה חולף בצורה טבעית, מתפתח בגלל ההורים לגמגום", אומר יאירי. "היום ברור שהתיאוריה הזאת פשטה את הרגל. המחקרים שלנו הוכיחו שמההתחלה אפשר לראות הבדלים ניכרים בין חוסר שטף, שיחלוף, לבין חוסר שטף של התחלת גמגום. אין ספק שקיים גורם גנטי בגמגום. היום שיטות הטיפול הרבה יותר ישירות מאשר פעם, היום הילד הוא מרכז הטיפול, ולא ההורים כמו פעם".

אם היה קיים ספק ביחס למקור הגנטי של הגמגום, מביא יאירי הוכחות חותכות ממעבדתו הפרטית. במשפחתו הקרובה, אביו, סבו, כל דודיו, חצי מבני דודיו, ואחד הבנים שלו (לזמן קצר בלבד) - כולם מגמגמים. לילדותו רוויית הגמגום והסבל בישראל, יאירי לא מתגעגע. "הגמגום שלי היה מאוד קשה, בעיקר בבית הספר, ששם צריך לדבר ולקרוא בקול ואתה מנסה להתחמק מכל מיני אינטראקציות. גם אם אתה היחיד בכיתה שיודע את התשובה, אתה לא עונה, וגם כאשר המורה פונה אליך, אתה אומר 'לא יודע'. בחנות אתה לא מבקש, אתה מצביע, כשהייתי מבוגר הייתי בא לפגישות מאוחר כדי שלא אצטרך להציג את עצמי. לא דיברתי בטלפון עד אחרי גיל 20. במסדר בוקר בצבא, כשהמפקד היה קורא את השמות, ביקשתי מהחבר שלי שיענה במקומי 'כן המפקד'".

יאירי נרשם ללימודים בפקולטה לחקלאות אבל לא עבר את ראיון הקבלה. "אמרתי להם שלא תהיה לי בעיה לדבר עם התירס, אבל זה לא עזר. הם אמרו בפירוש שלא מקבלים אותי בגלל הגמגום". הוא התקבל למחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואחרי שסיים את התואר הראשון נסע לאוניברסיטת איובה, שם השלים תואר שני ודוקטורט. לטיפולים נגד גמגום, שקיבל כאן כנער בשנות ה-50, הוא מתייחס כאל עבודת אלילים.

"היה אז מספר קטן של רופאים שהיה להם עניין בגמגום", הוא אומר, "ולא היו בכלל קלינאי תקשורת. רופא אחד אמר לי לשים את הרגליים בדלי מים קרים כל ערב לרבע שעה. אחר הציע לשבת על יד החלון, להסתכל על העץ הירוק, לנשום את הרוח הטובה פנימה ולהוציא את הרוח הרעה החוצה. אמרו לי לקרוא בקול רם קטעים בעיתון ולסמן בעיגול כל מילה. לדבר לפי קצב של מטרונום. קיבלתי זרמים חשמליים לשרירי הפנים והצוואר, הזריקו לי סודיום פנתותל שהיה אמור לעזור לי להגיע לתת מודע, הזזתי את אגודל יד ימין מצד לצד, תירגלתי נשימות, מישהו אחר נתן לי זריקה בתחת שהיתה אמורה להרגיע אותי, עבדו עלי בהיפנוזה, שנתיים הייתי בפסיכואנליזה, הכל היה כמו כוסות רוח למת".

סמל מסחרי

על אף ההנחה הרווחת שהנטייה לגמגם מולדת, כנראה שגם לסביבה ולאישיות יש השפעה על האופן שבו מתמודד האדם עם התופעה. "יש כאלה שיסתגרו ויעדיפו לא לדבר", אומרת עזרתי, "או לדבר בשפה פשוטה ולהשתמש במילים קלות להגייה, ויש כאלה שיפטפטו בלי שום בעיה. נעשו כמה מחקרים על הקשר בין תאומים זהים לגמגום. במקרים שבהם האב הביולוגי היה מגמגם והתאומים הזהים הופרדו וגדלו אצל משפחות מאמצות, הם היו דומים יותר לאב המוליד ולא לאב שגידל אותם. זה מדגיש את חשיבותה של הגנטיקה כגורם משפיע על הגמגום".

אבל במחקרים אחרים מצאו תאומים זהים שגדלו באותו בית, ורק אחד מהם היה מגמגם. "זה מראה שלא רק לגנטיקה, אלא גם לאישיות יש השפעה על הגמגום", אומרת רות עזרתי, "כלומר, הגנטיקה לבדה לא מסבירה את הגמגום".

בני רביד, יו"ר ומייסד אמב"י, ארגון המגמגמים בישראל, התחיל לגמגם בגיל תשע בערך, אחרי שעלה לארץ עם הוריו מפולין ב-57'. שנה קודם לכן נולד אחיו הקטן. "הגמגום אצלי פשוט הופיע וזהו", הוא אומר, "ועכשיו זה כבר סמל מסחרי. בגלל הפעילות שלי באמב"י אני מוכרח לגמגם, ואז אני מגמגם פחות. אצלי יש יחס הפוך בין הרצון שלי לגמגם לבין התוצאה בפועל. הבעיות הכי קשות הן כשרוצים להרשים, בראיונות לעבודה, בפגישות עם בחורות. אחת הבעיות הגדולות של המגמגמים היא שהם חיים בחברה של לא מגמגמים והילדים מרגישים בגלל זה מקופחים והרבה פחות שווים. כל הדימוי העצמי שלהם מתמצה לתוך הגמגום. זה הדבר הכי נורא בחיים, תירוץ לכל הכישלונות. בגלל הגמגום הוא לא מוצא עבודה, אשה, ובאו לו כל הצרות בעולם; אם הוא רק יפסיק לגמגם, כל הבעיות ייפתרו. מניסיוני האישי אני יודע שזה לא כך. אפשר לחיות עם גמגום ולהתמודד עם בעיות".

רביד, מהנדס אווירונאוטיקה, עובד בתעשייה האווירית. הוא נשוי, יש לו משפחה, הוא מרצה לפני אנשים ומשתדל, עד כמה שאפשר, להתעלם מהעובדה שלפעמים המילים פשוט נתקעות לו בפה. כשהיה קטן, זה היה אחרת. "היו לי בבית הספר בעיות עם ילדים שלעגו לי וצחקו ממני, אבל הייתי שמן וחזק אז הכוח שלי פתר את זה. בכיתה לא הייתי מדבר כי לא רציתי לחשוף את הגמגום".

המורים היו אמפתיים?

"כל מורה זה משהו אחר. אני זוכר את הבעייתיים. בתיכון הולץ, המורה למתמטיקה שהיה גם המחנך, ביקש שאנשים יתנו הרצאה על איזשהו נושא ואני התגברתי על הפחד ואמרתי שאני רוצה לדבר, אבל הוא אמר: 'אין לנו זמן לזה'".

חנן ומרים ורביצ'ק, הוריו של רביד, מספרים על התקופה הקשה שהם עברו. "טראומה די רצינית", אומר חנן ורביצ'ק. "היינו עולים חדשים, לא ידענו עברית, לא היה לנו כסף ולא ידענו איך לטפל בזה. כשהיה לו בר מצווה וקיבלנו קצת כסף, הלכנו איתו למטפל הראשון".

רביד היה מאז בעשרות טיפולים פסיכולוגיים, שבמקום בתוצאה ניסו לטפל בסיבה. אז חשב שזה לגמרי מיותר ולא מועיל. היום הוא מבין שגם אם לא למד לדבר טוב יותר, למד איך להשכין שלום בנפשו. את הקשרים הרומנטיים התחיל בגיל מאוחר. בדייט הראשון, כשכבר היה סטודנט בטכניון, סיפר שהוא שותק בגלל שהוא עולה חדש שלא מבין עברית. "אבל כמובן שזה לא הצליח, כי אי אפשר לבסס קשר על שקר ועל שתיקות. היום אני יכול להגיד מתוך ניסיון שיש בחורות שאוהבות מגמגמים".

יש היום פחות מגמגמים?

"לא, יש הרבה מגמגמים שמצליחים לא לגלות את זה. הם משתדלים שלא תראי אותם. מי שמבין בזה, כמוני, ישר מזהה מגמגם".

איך?

"בתחושה, יש לי נשמה של מגמגם".

חוכמת המגמגם

ואם לא די בגמגום, אז הפולקלור העממי העתיק הדביק למגמגמים גם סטיגמות של חוסר אינטליגנציה ומוגבלות שכלית. "זאת אחת הבעיות שלנו", אומר רביד, "שהתרבות הדביקה לגמגום כל מיני שטויות כאילו המגמגם טיפש, לא יוצלח ולא מסוגל לכל מיני דברים. פה ושם יש אפילו התייחסות אליו כאל חולה נפש. שמעתי על כל מיני שדכנים ששידכו מגמגמים עם חולי נפש. אלה דברים שאנחנו מנסים להתמודד איתם לא רק בארץ אלא בכל העולם".

"כאילו חובת ההוכחה על המגמגם להוכיח שהוא בסדר", אומרת עזרתי. "כשאתה פוגש אדם כזה אתה ישר תוהה על האינטליגנציה שלו ושואל מה עוד אצלו לא בסדר, ובזה אשמים הרבה פעמים המגמגמים בעצמם. כי כדי לא לגמגם הם משבשים את השפה, מחליפים מילים במילים קלות יותר, או שותקים ולא מדברים בכלל. ההיסטוריה מלאה באנשים חכמים שגימגמו, כמו משה רבנו, ניוטון, דרווין, צ'רצ'יל ואומרים שגם מרילין מונרו גימגמה".

שי שורק, בן 52 מכפר האורנים ליד מודיעין, התפנה לטפל בגמגום שלו רק לפני שלוש שנים, כשפרש מעבודתו בבזק שם עבד 30 שנה, ובתפקידו האחרון ניהל את כל המרכזיות הספרתיות מירושלים עד אילת. "טיפול זה משהו שלא עשיתי מעולם", הוא אומר. "היום אני לא מנסה להכניס את הגמגום מתחת לשולחן". שורק נולד בירושלים לאב מגמגם וניסה להסתיר את הגמגום שלו ככל יכולתו. "לא העזתי לדבר בכיתה, הייתי משקשק שהמורה לא תשאל אותי כי חששתי שלא אדבר שוטף והילדים יתחילו לצחוק ממני. לא הייתי מישיר עיניים לאנשים כשדיברתי איתם כי פחדתי שעוד רגע אני נתקע. אני לא זוכר אם באמת לעגו לי, אבל זאת היתה התחושה הפנימית שלי".

כתגובת נגד פיתח שורק דפוסי התנהגות של ליצן. הוא היה אחד מהחבר'ה המצחיקים והציניים וקיווה שזה ישכיח את הגמגום. "לא יכולתי לדבר ברצף, אבל לזרוק מילה פה מילה שם יכולתי, וזה הצחיק את הילדים וליווה אותי שנים". לפני שלוש שנים החל שורק טיפול אצל קלינאית תקשורת בהדסה בירושלים והיום הוא מגדיר את עצמו מגמגם-לייט. הוא רוקד בלהקת "מחולות מודיעין" ופעיל באמב"י. אפילו מרצה לפעמים, מה שלא היה עולה על דעתו לעשות קודם לכן.

"השלמתי עם זה שאני מגמגם לפעמים", הוא אומר. "למדתי איך לדבר. עכשיו, למשל, אני מוריד מהירות ומדבר לאט ואז אני שולט בדיבור ולא מגמגם בכלל. את זה למדתי בטיפול, אבל צריך גם לעבוד יום-יום קשה ולתרגל". לפני כמה חודשים התחיל, עם עוד חברים באמב"י, לעבוד בפסיכודרמה בקבוצת תיאטרון שתעלה בחודש הבא הצגה בעיר נשר, במסגרת פרויקט תיאטרון קהילתי. כל המשתתפים מגמגמים.

שורק, באופן מפתיע, חושב שהגמגום הוא מתנה שקיבל כדי להוכיח לעצמו כל מיני דברים. "אם לא הייתי מגמגם הייתי אולי עושה משהו אחר, אבל בזכות הגמגום יש לי היום את האנרגיות להוכיח שאני יכול להצליח".

בני רביד מסכים עם הקביעה, אבל בה בעת היה שמח להיוולד מחדש לא-מגמגם. "הייתי המאושר באדם", הוא אומר. "אם היית שואלת אותי לפני 20 שנה מה הייתי יכול לעשות בלי הגמגום, הייתי אומר ישר - להיות ראש ממשלה. היום אני לא בטוח. מצד שני, אני מודה לגמגום על מה שהוא נתן לי בחיים. על הנחישות וההתמדה. היום אני גא להיות אדם מגמגם. מאמין שלאנשים מגמגמים יש איזו חוכמה מיוחדת שפיתחו בזכות הגמגום, חוכמה שאין לאנשים לא מגמגמים".

איזו מין חוכמה זאת?

"צריך להיות מגמגם כדי להבין את מה שאני אומר".

רובי בלינקו, בן 49 מנתניה, מבין על מה רביד מדבר. "לא פעם השתמשתי בגמגום בצורה מניפולטיבית", הוא אומר. "כשהמורה ביקש לקרוא מהמחברת, ולא הכנתי שיעורים באותו יום, הייתי מתחיל לגמגם חזק עד שהמורה היה נשבר ומוותר. הוא לא ידע שבעצם המחברת שלי ריקה. מי שמגמגם הוא לא בהכרח טיפש. יכול להיות ילד חכם ומניפולטיבי".

בלינקו, מאמן נבחרת הקדטים של ישראל בכדורסל, מגמגם מגיל צעיר. הוא גדל בקיבוץ נחשולים ומגיל צעיר לא נתן לגמגום להפריע לו. "הספורט והכדורסל עזרו לי", הוא אומר. "הייתי ילד גדול וחזק פיזית, אז במעט הפעמים שניסו לצחוק עלי, הרבצתי קצת מכות וזה נגמר. ספורט בגיל צעיר הוא הרבה יותר חזק מגמגום. נותן המון ביטחון עצמי, בעיקר כשאתה ברמה גבוהה. אני הדרכתי בכדורסל ובתנועת נוער, למרות הגמגום. בצבא הייתי קצין, מ"פ בצנחנים. כשהשתחררתי הלכתי ללמוד הוראה, הייתי 17 שנים מורה לחינוך גופני ומחנך. בצורה פרדוקסלית הלכתי לתחומים שבהם כל הזמן הייתי צריך לעמוד מול אנשים ולדבר עד שהפכתי למאמן כדורסל, שזה לא סתם לדבר אלא לדבר מהר ובלחץ".

היום בלינקו הוא גם מאמן ראשי בפנימייה למחוננים של האקדמיה לכדורסל במכון וינגייט.

לוליין על חבל

טובה ארצי, קלינאית ראשית של שירותי בריאות כללית, אומרת שהטיפול בגמגום דומה לטיפול בהשמנת יתר. "צריכים כל הזמן להיות עם היד על הדופק", היא אומרת, "והמגמגמים צריכים ללא הרף לתרגל, כי הם מדברים לפי הטכניקה שלמדו ולא באופן ספונטני". לדבריה, במחקרים שנעשו על הפעילות המוחית בזמן שאנשים עושים פעולות שונות, כקריאה, דיבור, מחשבה, זיכרון, מתברר שיש הבדל ברור בין מגמגמים ולא מגמגמים. "גילו שאנשים מגמגמים, בזמן שהם מדברים, במרכז הדיבור שלהם יש פיזור לא ממוקד, בניגוד לאנשים רגילים, שכשהם מדברים הפעילות במרכז הדיבור שלהם ממוקדת. עשו אותה בדיקה אצל מגמגמים שחל שיפור בדיבור שלהם, והיה מיקוד יותר טוב במרכז הדיבור".

האמנות גויסה גם היא לטיפול בגמגום. "אפשר לטפל באמנות רק אחרי גיל חמש", אומרת ברכה אופיר, קלינאית תקשורת בבית חולים קפלן. "בילדים ממש קטנים אפשר לטפל דרך משחק. זה עוקף את צוואר הבקבוק של המילים ופותח ערוץ אלטרנטיבי לדיבור".

זה עוזר לדבר בשטף?

"לא, אבל זה פותח למגמגמים ספקטרום רחב יותר של התבוננות על עצמם. מגמגם, כל מה שהוא עושה זה לחפש אסטרטגיות ודרכים אלטרנטיביות להתבטאות, וזה עובד כמו מכונית שנתקעת בחול שאנחנו מנסים להוציא אותה ונותנים עוד גז ואז היא מתחפרת עוד יותר עמוק. לכן, ברגע שיש אפשרות להתבטאות ספונטנית ולפחד פחות לדבר, זה עוזר לא לגמגם. גמגום זאת תופעה שאין עליה שליטה וזה משפיע על כל ההתנהלות של המגמגם בעולם. הוא חייב כל הזמן להיות בשליטה וככל שהוא יותר בשליטה הוא מתחפר יותר. יודעים שהרבה מהם אובססיביים. דרך האמנות מנסים לשחרר אותם ולחבר את הגוף שלהם לנפש".

ואכן, יש מגמגמים שזקוקים לטיפול נפשי. ד"ר צופי מרום, ראש תחום טיפול התנהגותי קוגניטיבי במרכז בריאות גהה, מטפלת באנשים עם חרדה חברתית, בהם גם מגמגמים. "בחרדה חברתית אנשים מתלוננים על שורה של תסמינים חיצוניים", אומרת מרום, "כמו רעד, הסמקה וגם גמגום. בעיקר כאשר הם נלחצים. הרבה פעמים קורה שיש פער בין הגמגום האובייקטיבי לסובייקטיבי. יש כאלה שיגידו שהם נתקעים בכל מילה, והאחרים יגידו עליהם שהם לא מגמגמים. אנחנו עובדים על החלקים החשיבתיים ועושים הרבה שיעורי בית בנוגע לשינויי התפיסה העצמית של מה חושבים עלי, שינוי בהערכות, 'אם אני אצטרך להרצות בטח כולם ילעגו לי'.

"אנחנו מלמדים אותם לדבר באופן אוטומטי ולא להיות קשובים כל הזמן לקול שיוצא להם מהפה, כי אז ברור שהם יגמגמו. מגמגמים הם כמו לוליין שהולך על חבל בין שני בניינים. הוא צריך להיות קשוב רק לחבל ולרגליים שלו ולא לקהל מסביב, כי אחרת ייפול; זאת אומרת, לא להסתכל על עצמו מבחוץ. בטיפול קצר יחסית אפשר להגיע לתוצאות מרשימות. אבל כמו שאי אפשר ללמוד לשחות או לרקוד בהתכתבות, כך חייבים המגמגמים כל הזמן לתרגל בבית".

בנוסף למקור הגנטי של הגמגום, יש לתופעה גם מרכיב פסיכוסומטי. "יש קבוצה גדולה של מחלות שיש לה אלמנט פסיכולוגי מאוד דומיננטי", אומרת ד"ר יוכי בן נון, פסיכולוגית ראשית של בית חולים מאיר, מומחית לילדים ופסיכולוגיה רפואית. "מדברים על איזושהי נקודת תורפה במערכת, אצל כל אחד מסיבה שונה, שברגע שקיים לחץ והמערכת נחלשת, תופעות כמו אסתמה, גמגום או פסוריאזיס, יחריפו". בן נון מאמינה שהטיפול הנכון יהיה משולב: טיפול נפשי והתערבות של קלינאי תקשורת.

וישנם גם אנשים שהחלו לגמגם בגיל מבוגר, כתוצאה מפגיעות מוחיות, ובהם מטפל בעיקר פרופ' יאיר למפל, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים וולפסון. "בגמגום הנרכש יש תמונה מאוד ספציפית במוח, במקום אופייני", הוא אומר. "לעומת זאת אין שום ממצא ברור בנבדקים שיש להם גמגום מולד, ואנחנו לא יכולים לדעת באופן ברור, באמצעות הדמיה, מי באמת מגמגם ומי עובד עלינו. עדיין לא בודדו את הגן הספציפי שגורם לגמגום. מבחינה טיפולית, קלינאי תקשורת הם הדבר המומלץ ביותר".

ילדים זה עם אכזר

שוש אברהמוב, בת 29, התחילה לגמגם ברגע שהתחילה לדבר. היא נולדה בקווקז ועלתה עם משפחתה לישראל כשהיתה בת עשר. אבל איכשהו הגמגום בברית המועצות היה נסבל יותר, או כך לפחות נדמה לה. "בבית הספר היה צריך שם ללמוד דברים בעל פה, להקריא אותם, ולהשתתף בכיתה, ואני זוכרת את עצמי עומדת לפני הכיתה ועושה את מה שאני צריכה לעשות, ולא זוכרת שליגלגו עלי. רוב הטראומות בקשר לגמגום שלי התחילו בארץ, בכיתה ו', בנתניה, כשהילדים התחילו ללעוג לי. אני זוכרת שהילדות היתה מלווה בירידות עלי".

את יכולה לתת דוגמאות?

"אני זוכרת שבהתחלה הצבעתי בכיתה, רציתי להקריא ולהשתתף ולא התביישתי, הרבה החמיאו לי על רמת העברית שלי, עד ששני ערסים היו באים ואומרים לי כל בוקר: 'בוקר טוב ש...ש...שו...שנה', והיום אני רואה את שני הפסיכים האלה, שהרסו לי את הביטחון העצמי ואת האישיות, מוכרים עגבניות בשוק. ילדים זה עם אכזר. מאמצע כיתה ו' הפסקתי להצביע ולא הייתי מוכנה לעשות כלום, לא שיעורי בית ולא כלום. אמא שלי דיברה עם כמה מורים והם באו לקראתי והסכימו שאני לא אשתתף. בתיכון כבר הפנמתי את העובדה שאסור לי להצביע ולא להשתתף, הייתי שקטה ולא דומיננטית, אף פעם לא חשבתי שאני יכולה להנהיג אלא להיות רק אחת מקבוצה".

הגמגום שלה לא היה קשה במיוחד, אבל ככל שלעגו לה יותר כך התגבר הגמגום. "הרגש הבסיסי בגמגום זה הבושה", היא אומרת, "ואם את מתביישת בעצמך, את לא יוצרת קשרים חברתיים וזה כמו כדור שלג, זה הופך לחרדה חברתית ואת מתביישת יותר, ולא מרוצה מעצמך ומסתגרת בבדידות שלך, בתוך הגמגום. אנשים אומרים: 'את בסך הכל מגמגמת', אבל זה הרבה יותר מורכב. יש בזה המון דברים רגשיים ונפשיים".

אברהמוב שירתה בצבא כפקידה ואחר כך כמתכנתת מחשבים. אחרי הצבא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "עבדתי על הפחדים שלי", היא אומרת, "זה המוטו שלי, הלימודים עצמם לא קלים אבל את לומדת על עצמך המון". בעקבות התהליך הפנימי שעברה החליטה שהגיע הזמן ללכת לטיפול. "החלטתי שאני לא רוצה לזרום עם הגמגום שלי בכיף, כי לא כיף לי איתו, כי עדיין נמנעתי מהרצאות ומנאומים ארוכים. הרבה זמן הייתי בקטע של 'אז מה, אני מגמגמת' ולא נתתי לעצמי את האופציה לטפל בזה".

והיום?

"היום אני עדיין מגמגמת, אבל כבר לא מתלווה לזה כל התהליך הרגשי. עכשיו אני רק מגמגמת. זה לא יושב אצלי על דברים אחרים. עכשיו זה רק טכני".

אברהמוב עברה לחיפה בעקבות בעלה שלומד בטכניון הנדסת חשמל. היא פתחה במרכז הכרמל חנות יד שנייה ("הגשמתי את חלומותי") ומעסיקה חמש עובדות. לפני עשר שנים באה בפעם הראשונה לפגישה באמב"י. "הייתי בשוק. לא האמנתי שיש עוד אנשים מגמגמים. עד אז כמעט לא פגשתי אנשים כאלה ולא היה מישהו שיכולתי לחלוק איתו את רגשות הבושה והתסכול שלי, את העובדה שהפנמתי שאני אפס. שם פגשתי אנשים שאמרו לי: 'אז מה אם את מגמגמת, הנה אני מגמגם ואני מנהל חברה', וזה עזר לי המון. הבנתי שאפשר להגשים חלומות ולהתפתח. שהכל אפשרי עם עבודה עצמית ומודעות".*

יש ארגון כאלף חברים רשומים בעמותת המגמגמים בישראל

ארגון המגמגמים בישראל נוסד כעמותה ב-99'. היום רשומים בעמותה כ-1,000 חברים. לפי הסטטיסטיקה המקובלת בעולם, יש בישראל בין 70 ל-100 אלף מגמגמים. רובם הגדול מעדיף לא להיחשף בציבור ולא להיות רשום ומזוהה כחריג. לעמותה יש אתר באינטרנט ועיקר פעילותה הסברתית ותודעתית: קו פתוח, מידע על טיפולים וסוגי טיפול, עזרה ראשונה להורים, הכוונה, כנסים פעם בשנה, ערבים מדעיים שאליהם מוזמנים אנשי מקצוע, פעילויות שבועיות של תרגול הדיבור בעקבות טיפולים, ועכשיו גם תיאטרון קבוצתי.

גורמי סיכון מה אפשר ללמוד מצבא שווייץ על הסיבות לגמגום

בשנה שעברה פורסמו בכתב עת מדעי של פסיכולוגים באירופה ממצאי מחקר שנעשה על פני שש שנים בצבא השווייצרי. במחקר השתתפו 9,814 מתגייסים לצבא, בלי בעיות פסיכיאטריות. החוקרים חיפשו גורמי סיכון ראשוניים ומשניים לגמגום. 408 מהמשתתפים (4.1 אחוזים) דיווחו על בעיות גמגום בילדות.

הגורמים שנשארו רלוונטיים, לדעת החוקרים, אחרי אנליזה סטטיסטית רבת משתנים היו: לידה מוקדמת ושהייה באינקובטור; בעיות קשב וריכוז; אלכוהוליזם של אחד מההורים או שניהם (נמצא קשר בין צריכת אלכוהול לגמגום); O.C.D (הפרעה אובססיבית כפייתית) במשפחה מלמד על קשרים ביולוגיים גנטיים משותפים; אחד מההורים אינו יליד הארץ. גורם סיכון אחרון זה לגמגום אפשר להסביר בקושי שגורם השימוש בשתי שפות. מחקרים מצאו שדו-לשוניות מהווה גורם סיכון להופעת גמגום אצל ילדים, בהשוואה לילדים המדברים רק בשפה אחת.

בחברה טובה מגמגמים מפורסמים בעבר ובהווה

אנשי ציבור: הקיסר הרומי קלאודיוס, המלך הבריטי ג'ורג' השישי, סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ווינסטון צ'רצ'יל

סופרים: ג'ון אפדייק, לואיס קארול, סומרסט מוהאם

שחקנים: ג'יימס ארל ג'ונס, רואן אטקינסון, ג'וליה רוברטס, הרווי קייטל, אנתוני קווין, יו גרנט

זמרים: קרלי סיימון, אלביס פרסלי, יהודה פוליקר, קיילי מינוג

ספורטאים: הכדורסלן ביל וולטון (היום שדרן ספורט), שחקן הגולף טייגר וודס, הקופץ למים גרג לוגניס, האצן בן ג'ונסון



איור: אבי עופר


שוש אברהמוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו