בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | גם ביום בהיר לא רואים את קהיר

מחנה הפליטים ג'נין, פעם אזור לחימה ותמיד אזור מצוקה, נהפך לכמה שעות לארץ הפלאות של עליסה. על במת התיאטרון

תגובות

אדם אחד נראה תלוי השבוע במחנה הפליטים ג'נין. חבל כרוך לגופו, האיש התנדנד מצד אל צד דקות ארוכות, תלוי ומתנדנד, ומראהו לא יכול היה שלא להזכיר את בובת נשיא מצרים, שהיתה תלויה באותו הזמן במרחק מאות רבות של קילומטרים משם, בכיכר א-תחריר בקהיר. ההמון הריע, שם וכאן, לנוכח הדמות התלויה. במחנה ג'נין היה זה משרתה הרע של המלכה האדומה והרעה שנתלה, בגילום בן המחנה, השחקן החובב אמג'ד מלחם.

"תיאטרון החופש" של מחנה ג'נין מציג: עליסה בארץ הפלאות, על פי לואיס קרול. בימוי: ג'וליאנו מר-חמיס וזאו לאפרי; דרמטורג: התושב הארעי החדש של המחנה, האמן אודי אלוני, שבתוכנייה כתוב שהוא מארה"ב; מנהל ההצגה בא מבריטניה, מעצבי התלבושות באו מפורטוגל ומגרמניה, עיצוב הבמה נעשה בידי שני אמנים שוודים, היח"צנית וכל להקת השחקנים הנפלאה - ממחנה ג'נין.

אל האולם הצנוע והמטופח בשיפולי המחנה, שקירותיו צבועים שחור, עם ספסלי עץ פשוטים ורצפת מרבד זולה, נקבצו השבוע בשעת אחר צהריים מוקדמת עשרות ילדים ובני נוער נרגשים, שכמה מהם טיאטאו במסירות את רחבת התיאטרון שעה קלה לפני תחילת ההצגה, בזמן שהבמאי, ג'וליאנו מר, סבב בסמטאות המחנה וחילק עלונים שקראו לילדים לבוא לתיאטרון החינם הזה, לתיאטרון הפלאים הזה, לתיאטרון החופש הזה.

מסירותם של מר ואלוני לתיאטרון הזה מרשימה. הצגת הילדים שהעלו, בעיתויה הנוכחי, טעונה מסרים פוליטיים, אקטואליים ורלוונטיים מאין כמותם. לא בכדי פנה מר לקהל, ספק בחיוך, לפני תחילת ההצגה: "זאת הצגה מסוכנת עם מסרים חתרניים ולכן מי שידבר - נזרוק אותו מהאולם". אבל איש לא דיבר, אף ילד לא הפריע, פרט לפעוט אחד שפרץ בבכי, בזמן שעליסה מג'נין אמורה היתה להינשא לאחמד בנישואי השידוך שאירגנו הורי בני הזוג.

מעשה קסמים: ארנבת פלאים חילצה את עליסה מחתונתה הכפויה והובילה אותה לארץ הפלאות, שאותה היה עליה לשחרר באמצעות טבעת האירוסין שלה. המשרת טווידל דאם מרד במלכה הרעה והכל ציפו שעליסה מג'נין תנהיג את מהפכת השחרור של ארץ הפלאות מעול המלכה הרעה, ותמשח תחתיה את המלכה הלבנה והטובה שנמה בירכתי הבמה.

אבל עליסה סירבה למלא את התפקיד שיועד לה וקראה לתושבים לשחרר את עצמם מעול השלטון העריץ. ואמנם, יצורי ארץ הפלאות השתחררו מעול מלכתם הרעה, אבל נותרו בלא מלכה - המלכה הלבנה הרי נמצאת רק בדמיונם, כסמל לחירות.

מצרים, אמרנו? הכיבוש הישראלי, הזכרנו? שיר הנושא אמר הכל: "I Want To Break Free" ("אני רוצה להשתחרר"), של להקת קווין, בביצוע תזמורת הבצורת של המחנה, שלא היתה מביישת שום להקת כיסוי.

בחופשה הבאה, קחו את ילדיכם ל"תיאטרון החופש" הזה בג'נין: עם במה מסתובבת, פעלולים, אקרובטיקה ופירוטכניקה, מוסיקה, תלבושות ססגוניות, העמדות ושירים, מדובר בהצגה מרהיבה וסוחפת, מקצועית לעילא, לא לילדים בלבד, שקהל הילדים גמל לה בסיומה, כראוי לה, בתשואות רמות ובשריקות מחרישות אוזניים.

אחר כך הם יצאו מהאולם החשוך אל חשכת יומם: אל בתי הדלות והצפיפות של המחנה, אל הצעירים המובטלים שמשחקים קלפים בקפה המקומי, הילדים שמשחקים בגרוטאות ברחובות, המבוגרים שיושבים בפתח חנויותיהם השוממות ובוהים בחוסר ישע במתרחש, אל חוסר הכל, חוסר המעש והעדר התקווה, אל הייאוש. לפני שנים רבות הקימה כאן אמו של ג'וליאנו, ארנה מר, את תיאטרון החופש הזה; הילדים שהשתתפו אז בהצגה היו ללוחמי האינתיפאדה השנייה, חלקם הגדול כבר אינם בין החיים, והשבוע אי אפשר היה להימנע מהמחשבה הטורדת, מה יהיה עכשיו על הילדים הללו, מה יהיה גורל הדור הבא הזה ואיזה עתיד צפון לו.

ארץ הפלאות של ג'נין היתה השבוע למצרים. מחנה הפליטים שלה צפה במתרחש בארץ הנילוס בערגה מפורשת ובקנאה גלויה, מתכנס יומם ולילה אל בתיו לצפות בשידורי הטלוויזיה מתחריר, אבל מצרים לא באה אליו, ומחנה ג'נין נותר בייאושו. לא הפגנת תמיכה אחת, אפילו לא כרזת רחוב. מהכמיהה לחופש נותר רק תיאטרון החופש. במחנה ראו מה עשו כמה ימים של מאבק עממי להפלת רודנות בת עשרות שנים, וכאן במחנה, מאבק בן עשרות שנים, עממי, חמוש ואלים לעתים, לא העלה ולא הוריד.

ייאוש. בסוף השבוע שעבר שוב פלש צה"ל למחנה ושלף באישון ליל ארבעה צעירים ממיטותיהם, איש במחנה לא יודע למה ולאן. עולם כמנהגו.

רוכלי הדלות עמדו השבוע מאחורי שערי הברזל של מחסום ג'למה, מנסים למכור סחורה בפרוטה לערביי ישראל שמורשים, בטובה של ישראל, לשוב ולהיכנס לעיר. אבל החנויות לאורך הכביש שמוביל העירה, שנעשות בו עתה עבודות שיפוץ והרחבה מרשימות, נותרו מוגפות ברובן מהעדר קונים. גם כ-500 עובדי עיריית ג'נין פתחו השבוע בשביתה במחאה על גל פיטורים, ועובדי קבלן מילאו את מקום השובתים.

אחד מעובדי העירייה, ג'מאל זביידי, שמלווה אותנו במחנה הפליטים הזה עשר שנים כמעט, אמר לנו השבוע בביתו: "כל העולם משתנה, רק דבר אחד לא משתנה: משכורתו של הפועל הפלסטיני. הזהב עולה ויורד, השקל והדולר עולים ויורדים - רק דבר אחד לא עולה ולא יורד, משכורתו של הפועל. 20 שנה: 50-60 שקלים ביום. קילו סוכר עלה שקל, עכשיו הוא עולה חמישה - והשכר נותר כשהיה. בלון גז היה 20 שקל, היום 70 שקל - והמשכורת של הפועל נשארת 50-60 שקלים. המשכורת של הפועל הפלסטיני היא כמו אלוהים: לא משתנה לעולם".

מאז החלו ההפגנות במצרים, גם זביידי צמוד יומם וליל לשידורי אל-ג'זירה. מהפכת פברואר המצרית, שהציתה בו זיק תקווה, לא מטשטשת את ייאושו המר. "גם אצלנו היו הפגנות: נגד פרסום המסמכים של אל-ג'זירה. יש לנו דמוקרטיה יותר מכל העולם. לנו קוראים ברמקולים לבוא להפגנות, הרשות אפילו שולחת לנו אוטובוסים להסיע אותנו להפגנות. במצרים אסור להפגין ואצלנו שולחים אוטובוסים. אבל אלו לא ההפגנות הנכונות.

"אני צופה כל היום באל-ג'זירה, יודע למה להאמין ולמה לא. כל האנשים במחנה הם עם המפגינים במצרים. אומרים: הלוואי בכל העולם הערבי. אבל יש הבדל גדול בין שלטון לבין כיבוש. מאבק בכיבוש לוקח הרבה יותר זמן. במצרים זה מאבק פנימי. אם תהיה לנו מדינה, היא תהיה יותר דמוקרטית ממצרים. יש לנו ניסיון הרבה יותר גדול בהתקוממות. אחת הסיבות לכישלון שלנו היא המשטרים הערביים, שלא עזרו לנו. אנחנו לא כועסים על העם הערבי, אלא על השלטונות שלו. הם מעולם לא עזרו לנו. הם רק דוחפים את אבו מאזן לעוד מו"מ עם ישראל. נותנים לו כסף, לא כדי להילחם בכיבוש אלא כדי לבנות כבישים. זה לא יוביל אותנו לשום מקום.

"עכשיו, אחרי תוניסיה ומצרים, יש לנו תקווה מהעולם הערבי. תמיד אמרו: אין מלחמה בלי מצרים ואין שלום בלי מצרים. אולי עכשיו מצרים תתחזק והעולם הערבי יתחזק, ויתחיל לעזור לנו. איראן התחזקה וטורקיה התחזקה, סין והודו גם, ורק העולם הערבי לא התחזק. אם הוא יתחזק, אם יהיה יותר דמוקרטי, הוא יעזור לנו".

דיוקנו של מזכ"ל הליגה הערבית, עמרו מוסא, מרצד על המסך ללא קול. סלון הבית שבו אנו יושבים עכשיו, ביתו של ג'מאל זביידי, בעבר חבר ועד המחנה ופעיל החזית העממית, נהרס בחלקו במבצע "חומת מגן", והחדר נפער לרחוב. הוא שופץ מאז. באוקטובר האחרון היינו כאן בחתונת בנו הבכור של ג'מאל, אנטון. חמודי, הבן הצעיר שהיה פעוט באינתיפאדה, הוא כבר נער שמגיש לנו מיץ, קפה ותה, לפני ארוחת הצהריים. מג'יפ חולף בסמטה נשמעת שוב, וברעש גדול, שירת "I Want To Break Free" של קווין, אולי הימנונו החדש של המחנה.

"המצב פה ובעזה דומה למצב במצרים. לאנשים אין עבודה ואין אוכל ואסור להם לדבר", אומר זביידי. "אבל אצלנו, כל פעם שרוצים להתקומם נגד שלטון הפתח בגדה ונגד שלטון החמאס בעזה, אומרים: יש כיבוש. תילחמו נגדו. אתה זוכר איך לפני האינתיפאדה השנייה היה רצון להתקומם נגד הרשות, שרפו ג'יפים ותחנות משטרה, אבל אחרי ביקור שרון בהר הבית, כוונה ההתקוממות נגד ישראל. עכשיו הכיבוש קצת רחוק, אבל אם תפרוץ ההתקוממות נגד השלטון הפלסטיני, היא שוב תופנה נגד ישראל.

"לא היו פה הפגנות למען העם המצרי, כי השלטון שלנו מקורב להנהגה המצרית והוא לא מאפשר הפגנות. אבל בכל רגע יכולה לפרוץ כאן אינתיפאדה חדשה. בגדה משתיקים קולות ובעזה משתיקים קולות ורוב העם הפלסטיני, הרוב השקט, יודע שמה שקורה במצרים ובתוניסיה יכול לקרות גם כאן. גם כאן יש צעירים שלמדו באוניברסיטה ואין להם עבודה. הרבה אנשים רעבים - יש גם כאן; אנשים שלא נותנים להם לדבר - יש גם כאן; פוליטיקאים מושחתים - יש גם כאן. ומי עומד מולם? בג'נין יש 200 אלף תושבים ו-500 שוטרים וחיילים. עוד 200 במוחבראת (משטרה חשאית). והם עובדים שבוע שבוע, אז יש רק 350 ביחד. ככה בחברון, בשכם וברמאללה. מה הם יעשו אם מאות אלפים יקומו נגדם? אל תחשוב שהשלטון כאן חזק. השאלה היחידה מתי זה יפרוץ. זה מתבשל.

"הבעיה היא שמאז 2006 העם הפלסטיני מפולג. אתה זוכר איך ב-2002 לחמנו כאן כולנו יחד, פתח, חמאס והחזית. זה נגמר. העם מפולג. אני כבר בן 55 ואני לא אצא לעוד התקוממות, אבל הילדים שלי - אתה זוכר שהבן שלי היה בן שש כשפרצה האינתיפאדה השנייה - לא ישאלו אותי. אני חושב שבתוניסיה ובמצרים לקחו מהניסיון שלנו. באינתיפאדה הראשונה היו לנו ועדות עממיות ובמצרים התארגנו ככה התושבים בשכונות.

"יש אצלנו הרבה לחץ. אני לא נמצא בעזה, אבל שם יש הרבה לחץ, וגם כאן, בגדה. אני מכיר הרבה אנשים שכבר מסתכלים אחרת על ההנהגה שלנו, חמאס ופתח. לכל אחד במועצה המחוקקת יש ג'יפ, חליפה ועניבה, כל אחד בנה ארמון. בסוף זה יתפוצץ גם כאן. הכי מסוכן במחנות. המצב קשה מאוד. אבל במצרים ובתוניסיה היתה להם מטרה אחת, לסלק את השלטון, ואותה אפשר להשיג בזמן קצר. אצלנו המטרה תושג בהרבה שנים, עשרות שנים. כל פלסטין זו שכונה אחת בקהיר, אבל אנחנו עומדים לא רק מול השלטון שלנו, אלא גם מול ישראל.

"הייתי מקווה שהרעבים הם אלו שיתקוממו במצרים, אבל זה לא קרה. כשאנחנו היינו צעירים בחזית העממית האמנו במהפכה, אבל מאז כל אחד מאתנו הפך למורה, לרופא, לסוחר - ואף אחד לא זוכר שהיה בחזית. רק העניים והרעבים נשארים באותו מקום, חיים בצד החיים. לכן קיוויתי שהם ינהיגו את המהפכה במצרים. זה לא קרה. וזה אולי לא יקרה גם אצלנו".

יצאנו לקפה סעדי שמשקיף מהקומה השנייה של בניין מרופט על התחנה המרכזית של העיר. מסך הטלוויזיה הגדול היה מכוון כמובן לאל-ג'זירה, ששידרה תמונות ירי מרחובות אלכסנדריה. אבל איש מבאי בית הקפה לא שלח מבטו עוד. קבוצת צעירים, אנשי ביטחון בחופשה, שיחקה קלפים, ושאר הגברים בהו במתרחש למטה ברחוב, מסיטים מבטם ממצרים. נהגה של מכונית גולף חדשה, שחלפה על פנינו ביעף, נופף לעברנו: היה זה זכריה זביידי, מנהיג ההתקוממות הקודמת, שנסע לתדלק את מכוניתו.



''עליסה בארץ הפלאות'', בתיאטרון ''החופש'' בג'נין


קפה סעדי בג'נין. הטלוויזיה משדרת אל-ג'זירה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו