בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | עלילות בית ברוגזה

עוד פרק ב"שעה היסטורית". והפעם: על התככים, הקנוניות והמזימות האפלות במדינת קסרקטיניה

תגובות

מנחה: ערב טוב, פרופסור יקר. הפעם אתה נראה נלהב במיוחד.

פרופסור: אכן כן. הפרק שלפנינו הוא אחד מהמרתקים ומסמרי השיער ביותר בהיסטוריה של האיוולת האנושית. אין אדם שיכול להישאר אדיש נוכח עלילות בית ברוגזה.

מנחה: אני מעז לתקן אותך פרופסור: אולי התכוונת למשפחת בורגזה? שושלת האצולה והאפיפיורות שהשאירה ברומא את הווילה הנהדרת, עם הגלריה והגנים המעטירים?

פרופסור: לא. למרות שגם במרכז העלילה שלנו עומדת וילה נ-ח-ד-רת, שכמוה לא ראתה שפחה על הים - לא מדובר בבורגזה, אלא בעלילות אצולת ברוגזה. ואני רוצה להגיד לך שהשם רומז על אופיה: כולם שם - בעיקר האחים לנשק - היו כל הזמן במצב של ברוגז הדדי.

מנחה: בכל זאת תרשה לי, פרופסור. אולי כוונתך למשפחת בורג'יה - השושלת הנודעת לשמצה מהמאה ה-15, שהוציאה מקרבה דורות של רוצחים, מרעילים, אפיפיורים, קרדינלים, נסיכים...

פרופסור: ממש לא. עם כל הכבוד למשפחת בורג'יה, אני מתכוון למשהו הרבה יותר אפל, הרבה יותר מטורף. עלילות ברוגזה הן סיפור על אנשים חסרי מעצורים, עם יצרים כמעט חייתיים, שהיו מוכנים לטרוף אחד את השני, לזרוע הרס ולעשות הכל כדי להגשים את האמביציות האישיות שלהם. לפנינו אנשים שדיברו על הלבן שבעיניים ועל צעידה בין נחשים. אבל זה לא היה דבר נדיר, במדינת קסרקטיניה. מדובר בצבא ובמלחמה שהיתה להם מדינה קטנה בצד, מדינונת ששימשה בעיקר לצורכי גיוס אנשים, מימון, אספקת טובין ומסירת ד"שים לחיילים. אם בכל זאת יש דמיון כלשהו בין קסרקטיניה ובין איטליה, רומא והוותיקן - הוא מתבטא בעיקר בכך שהצבא תפס בה את המקום שתפסה הכנסייה באיטליה.

מנחה: כלומר, מה שהיוו החשמנים, הקרדינלים והאפיפיורים ברומא של ימי הביניים - היוו שרי הצבא, הגנרלים, אלופי הלגיונות וראש המטה בקסרקטיניה.

פרופסור: בדיוק. הם זכו למעמד מיוחד, שבדרך כלל הבטיח להם, בבוא הזמן, גם דריסת רגל בשלטון. הם זכו להערצה עממית. כל אחד מהם היה מוקף באנשי חצר, במשרתים ובעדת חנפנים, שעסקו בקידומם. כמה מהם זכו להילה כמעט משיחית. הם נהנו ממשכורות שמנות, גרו ברבעים משלהם, למעשה בארמונות מגודרים ושמורים היטב, שלא אחת הפכו לנחלאות ואחוזות. וכאן צריך להבין משהו: ברומא קידשו וצברו זהב. בקסרקטיניה, הזעירה בממדיה, המחצב הנדיר, החשוב והיקר מפז היה "שטח".

מנחה: פשוט שטח, כשלעצמו?

פרופסור: פשוט כך. כשם שהמדינה היתה מוכנה לשפוך דם רב לצורך החזקת שטחים רק לשם עצם החזקתם - כך גם טובת ההנאה הפרטית הנחשקת מכולן היתה בעלות או התרחבות על שטחי קרקע. אפשר להגיד שהיתה כמעט קורלציה בין עוצמתו, שאפתנותו וכוחו הפוליטי של שר-הצבא בקסרקטיניה ובין השטחים שהוא ראה כרכושו. מספרים ששר-צבא בשם אריקטוס הגיע לשלטון כשהוא חולש על חווה שלמה בגודל עצום. ואני רוצה להגיד לך, שבדומה לקרדינלים ולאפיפיורים ברומא - גם בקסרקטיניה אף אחד לא העז לשאול מאיפה צברו כל כך הרבה כסף ורכוש.

מנחה: בטח היה להם מהבית. או אולי ההורים שלה עזרו.

פרופסור: זה מה שהעדיפו לחשוב שם. אבל אסור היה לשאול באמת. זה היה חילול קודש. היתה מקובלת שם הסיסמה: "עד עכשיו אני הגנתי על המדינה - עכשיו הגיע הזמן שהיא תגן עלי".

מנחה: כלומר...

פרופסור: כלומר, היו בין חשמני-הצבא כאלה שהתרגלו לחשוב על עצמם כעומדים מעל לחוק. מספרים על אחד, גלאנטיקוס, ממצביאי מדינת קסרקטיניה, שנלחם בשיניים ובציפורניים, בנחישות שאין דומה לה, להיות שר-הצבא. שלוש פעמים הופיע מול העם כשהוא עוטה על חולצתו ארבע שורות של אותות ומדליות, כדי להשמיע את אימרתו: "אני סבור שאני לא מועמד לתפקיד, אלא מיועד לו". וזה מזכיר לי את אימרתו של צ'זארה בורג'יה, בנו של האפיפיור הנורא אלכסנדר השישי: "או קיסר - או כלום!"

מנחה: חתיכת שאפתנות!

פרופסור: צריך להבין, שחייה של מדינת קסרקטיניה סבבו כל השנה סביב ענייני הצבא. החיים האזרחיים היו רק נספח עלוב, סרח עודף. אבל שום דבר לא ישווה למה שהתרחש שם כאשר התקרבו מועדי החילופים של המצביא הראשי. בהשוואה לכך, בחירת האפיפיור או הכתרת מלך אנגליה היו משחק כיסאות מוסיקליים בגנון. בקסרקטיניה זה נחשב יום גדול, יום גורלי. "יום גנוסיא של מלכים", כמאמר חז"ל, "יום שמעמידין בו את המלך ברבים".

מנחה: במה זה התבטא?

פרופסור: קודם כל, צריך להבין איזו חשיבות ייחסו שם לאירוע: כיוון שהמדינה חיה בפחד מתמיד, התייחסו שם לבחירת ראש הצבא בחרדת קודש ממש. שנות המדינה נספרו לפי תקופות ומספר ראשי הצבא, כאילו היו מלכים או אפיפיורים. המדינה כולה התגייסה שנתיים לפני המועד כדי לדון בסיכוייו של המצביא הנוכחי להארכה, לנחש את זהותו של יורשו, לשקול את סיכוייהם של המועמדים האחרים. וכאשר התקרב מועד החילופין - התחילה שם התרוצצות שאי אפשר לתאר במילים. לשיא הגיעו הדברים בתקופת בית ברוגזה: אי אפשר לתאר את התככים! השנאות! המסמכים המזויפים! הבחישות מאחורי הקלעים, הבטחות השווא, גילויי שיגעון הגדלות!

מנחה: עד כדי כך?

פרופסור: אני רוצה להגיד לך. אם רודריגו דה בורג'יה, הלא הוא האפיפיור אלכסנדר השישי, מינה בגחמה אחת שלושים קרדינלים ממקורביו המסובים סביב שולחנו, ותלה, שרף, קיצץ ופיזר את אפרו של יריבו סבונרולה בנהר הארנו - הרי היריבים לבית ברוגזה עשו זה מזה קציצות במטחנת יד והוציאו אחד לשני את הנשמה לאט-לאט, במשך שנים. אומרים שבמרכז הכל עמדה דמות אחת, שזכתה לכינוי "הברקודה".

מנחה: ?

פרופסור: זה היה חשמן-צבא גוץ ונמרץ, חסר מעצורים, עם ברק אפל בעיניים ותנועות ידיים חותכות, שנודע גם בכינוי "מידאס המהופך": כל ידיד שלו הפך ליריב, כל מה ומי שנגע בו - הפך לאפר. הוא היה חשדן ומתוחכם כל כך, שפעם תפס את עצמו בעבירה אתית אבל לא הצליח להוציא מעצמו מה היא היתה. הוא הגיע לשיא השפעתו בתקופת שלטונו הרשמית של מנהיג רופס, שנודע בכינויו "הסמרטוט". ההיסטוריונים מחלקים את מעמדו של "הברקודה" לשלוש תקופות: התקופה שבה אנשים ישנו בשקט בידיעה שהוא שם, והתקופה שבה אנשים לא ישנו בשקט בידיעה שהוא שם.

מנחה: והתקופה השלישית?

פרופסור: זו התקופה שבה הוא עצמו ישן בשקט בידיעה שהוא שם. אבל זה סיפור ארוך.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו