בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרדוקס המצרי

החברה המצרית פתוחה מתמיד לעולם, אך חווה משבר זהות עמוק ומתקשה לעכל את השינויים שחלו בה בחצי המאה האחרונה. העיתונאי הצרפתי יליד מצרים, רובר סולה, מסביר מדוע התפוצץ הזעם כעת

תגובות

מעט פנים מחייכות נראו בקהל שהתקבץ על רציף הרכבת התחתית. מבטים עייפים. האם זו רק התרשמות? מצרים זו, שמצטופפת בקרונות, נראית חולנית, רבים מבניה סובלים מעודף משקל. הכרטיס עולה לירה, כלומר כ-60 אגורות. זה יקר. יקר מאוד, אם חושבים על כך ששכר המינימום במגזר הפרטי עלה באחרונה ל-400 לירות בחודש (250 שקל). גם הפקידים הזוטרים, שעובדים בשתי משרות כדי לשרוד - מה שמסביר את העדרותם התכופה מהמשרד - מהססים לפני קניית כרטיס למטרו.

מעלינו, כיכר תחריר הומה כרגיל. כדי לחצות, הולכי הרגל מזנקים אל בין המכוניות. לא, אין עזרה לנשים שרוצות לעבור למדרכה ממול, בניגוד למה שתיאר אלבר קוסרי בספרו Les Couleurs de l'Infamie ("צבעי הקלון"). אבל כולם מסתדרים. כדי לעבור את הכביש, וכדי לאכול. ביום חמישי, 20 בינואר, כשתוניסיה רתחה, קהיר נראתה חיה בדוחק על פי דרכה, רוחשת פעילות וכאילו שוות נפש. היא התפוצצה ביום חמישי שאחר כך. כל התנאים הדרושים לפיצוץ היו שם חודשים, אם לא שנים. המדינה הזאת ספגה, בתוך פחות מ-50 שנה, שינויים משמעותיים שהתקשתה לעכל. אפשר לומר שמצרים עברה מסוציאליזם ממסדי לכלכלה מופרטת, מהאח הגדול הסובייטי לדוד סם, ממלחמה לשלום ומפאן-ערביות לאיסלאם. ברור שאף לא אחד מהשינויים המטלטלים האלה לא התרחש ביום. אבל שום שינוי גם לא הועמד לבחירת הציבור או נדון בשיח לאומי, מה שמסביר את הפער הגדל בין רוב המצרים לבין מנהיגיהם.

כשגמאל עבד אל-נאצר וקציניו הפילו את המלוכה ב-1952, היו במדינה 20 מיליון תושבים. כיום גדול מספרם פי ארבעה. הערים הגדולות התרחבו משמעותית. החוף לאורך הים התיכון בנוי כמעט כולו, מאלכסנדריה ועד מרסה-מטרוח. האוכלוסייה מקובצת לאורך פס ירוק וצר באמצע המדבר, באחד האזורים הצפופים בעולם. אוכלוסיית כפר מצרי עשויה למנות כיום 10,000 נפש ויותר. כבר לא עוברים יותר לעיר. העיר עוברת לכפר.

כדי לספק מים וחשמל למדינה הצומחת ללא הרף נבנה סכר אסואן, שבעצם קיומו שינה את הגיאוגרפיה. נוביה הוצפה, הנילוס שחוק הגדות נותר ללא גיאות ודשנים כימיים החליפו את הרפש והבוץ. ובכל זאת לא מצליחה מצרים לגדל את החיטה שהיא זקוקה לה לייצור לחם, בסיס התזונה, "עייש" בניב המקומי, מלה שפירושה חיים.

בכל עשרה חודשים גדלה אוכלוסיית מצרים במיליון נפש. למרות זאת, ניכרת האטה בקצב הגידול הדמוגרפי עקב תכנון המשפחה והקושי למצוא עבודה או מגורים, שדוחים את גיל הנישואים. תוחלת החיים עלתה מ-47 שנים, בשנות ה-60, ל-70 כיום. החברה המצרית צעירה, אבל בקרוב יהיה עליה לתמוך בקשישיה ובבעלי התארים האקדמיים, שהמדינה כבר אינה מבטיחה להם עבודה במוסדות ציבוריים, כפי שהיה בימי נאצר.

תבוסת 1967 במלחמה נגד ישראל סימנה את מותו הפוליטי של נאצר כמנהיג העולם הערבי, והביאה לזירה את סעודיה. הראיס החדש, אנואר סאדאת, יצא למלחמה נוספת ב-1973, הפעם כדי להשיג שלום בחסות ארצות הברית, לאחר שהחזיר לשליטתו את תעלת סואץ. זו היתה רעידת אדמה שהרחיקה לזמן מה את ארצו מהעולם הערבי. אף שמצרים רבים הסכימו לרעיון השלום, הם לא היו מוכנים לקבל, בהמשך, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת בניית ההתנחלויות בגדה המערבית.

הראיס השלישי, חוסני מובארק, כיבד כל פסיק בהסכם השלום, אבל השלום הקר הפך לקפוא. הקשרים עם ארצות הברית, לעומת זאת, נותרו הדוקים ביותר, כי מצרים אינה יכולה לוותר על חבילת הסיוע הכספי, שמסתכמת בכ-1.5 מיליארדי דולר בשנה. משטרו של נאצר דאג להקפיא את מחירי הדיור, להגביל את שטח הקרקעות שבבעלות פרטית וליצור מקומות עבודה בשירות הציבורי. פשיטת הרגל הכלכלית של המערכת לא מנעה את שיפור מצב האיכרים, הפועלים והבורגנות הזעירה. סאדאת פנה לכיוון שונה בשנות ה-70, כשהציג את מדיניות ה"אינפיתאח" (פתיחות) הליברלית. המדינה ביטלה מענקים סוציאליים ושאר רשתות ביטחון לאזרחים, ופתחה את הדלתות ליוזמות פרטיות. האינפלציה הדוהרת העשירה אחדים, רוששה אחרים ועירערה את האיזון החברתי.

באותם ימים הופיעו המתעשרים החדשים, שכונו באירוניה "אינפיתאחים" (אלה שפותחים). השינוי הליברלי העמיק ב-1991, ביוזמת מובארק ובחסות קרן המטבע הבינלאומית. הפעם היה זה מהפך ממשי - מכלכלה ממסדית וריכוזית, לשוק חופשי, תוך הפרטת מפעלים ממשלתיים והמרצת הפעילות בבורסה.

בתוך 40 שנה התעשרה מצרים והפכה מודרנית, ובו בזמן היתה למדינה של אי-צדק חברתי זועק. הרווחים הגיעו בין השאר מהכנסות שמקורן בתעלת סואץ ומתיירות, שנפחה גדל בטור גיאומטרי. את פיתוח התשתיות אפשר היה לראות בנמל התעופה הבינלאומי הענק של קהיר, שעברו בו אשתקד כ-15 מיליוני נוסעים. הכלכלה הלאומית נהנית ממקור הכנסה חדש - כספי המהגרים. מצרים אינה עוד מדינת העם שאינו מש ממקומו, שנצמד לעמק הנילוס זה אלפי שנים. לאחר היעלמות רבים מתושביה הזרים, בעיקר ממוצא מערבי, וכל יהודיה, צפתה מצרים גם ביציאת מבקשי העבודה. חלק מהם חזרו ממדינות המפרץ כשכיסיהם מלאים דולרים ותפישת עולמם הדתית שמרנית-קיצונית. עשירים חדשים אלה תרמו, באופן הקשה ביותר, ל"איסלאמיזציה מחדש" של המדינה היתומה מהפאן-ערביות.

על סאדאת מוטלת חלק מהאחריות. התנהלותו במאבק נגד תנועות השמאל בארצו הניחה לקיצונים האיסלאמים לפתח את רעיונותיהם בטלוויזיה ובמוסדות החינוך הציבורי. הוא שילם על כך בחייו ונרצח. אך בה בעת, הופעת הרעלה האיסלאמית במדינה שבה זכו הנשים בזכויותיהן לפני עשורים, או הכתם שגברים רבים מסמנים על מצחם (סמל ליראת שמים) הם הסממנים הבולטים יותר של החזרה למסורת. אנשי הדת המצולמת, ה"טלקוראניסטים", שנהפכו כוכבים לאומיים בזכות הטלוויזיה, מביעים דעה על כל פרט בחיי החברה.

מצרים היתה מאז ומעולם דתית ושמרנית. אין בה "דתיים" מצד אחד ו"חילונים" מהצד השני. כולם בוטחים באל. אבל האדיקות והשמרנות התחזקו בעשורים האחרונים במידה שהביאה להתפוגגות החלום הפאן-ערבי. סעיף 2 בחוקה, שתוקנה ב-1980, מבהיר שהאיסלאם הוא דת המדינה, ושעקרונות השריעה הם הבסיס לכל חוקיה.

עם זאת, במצרים חיים כמה מיליוני נוצרים, וסעיף 40 באותה החוקה קובע שכל האזרחים שווים לפני החוק, ללא הבדל דת או אמונה. המתחים העדתיים, שאינם קיימים באופן רשמי ושנחשבו טאבו זה זמן רב, הגיעו לנקודת רתיחה.

מצרים דומה יותר ויותר למדינה של שני הילוכים, בכל התחומים. גם בתחום החינוך הממלכתי, שבו מצליחים רק התלמידים בעלי האמצעים, אלה היכולים להרשות לעצמם שיעורים פרטיים. המורים, שמשכורותיהם דלות, משלימים הכנסות בארגון כיתות בחינוך האפור, עיסוק שמכניס להם סכומים גדולים פי חמישה ושישה משכרם.

מה שלא השתנה במצרים הוא מערכת הביטחון והיחס לעצורים, בבתי הכלא או בתחנות המשטרה. מצב החירום, העומד בעינו מאז רצח סאדאת ב-1981, מאפשר כל עוול. כבר בזמנו של נאצר נעצרו בשרירותיות ועונו האיסלאמיסטים והקומוניסטים. אבל אז היתה המדינה מנותקת לחלוטין מהעולם החיצון. אסור היה אפילו להאזין לתחנות רדיו זרות, ששידוריהן ממילא שובשו. העיתונות היתה כבולה. כיום מופצים במצרים עיתוני אופוזיציה, גם אם האחראים להוצאתם לאור מסתכנים במעצר. בעזרת הטלפונים הסלולריים, הטלוויזיה הלוויינית, האינטרנט והרשתות החברתיות, הכל ידוע, בכל רגע נתון.

זה הפרדוקס של מצרים: היא פתוחה כלפי חוץ כפי שלא היתה מעולם, ובה בעת חווה משבר זהות משמעותי. בכיכר תחריר מפגינים זה יותר משבועיים בני הנוער המודרני, שיכורי חירות שחיים דרך האינטרנט, ולצדם קיצונים שרואים הכל דרך עדשות הדת. הראשונים הניפו כרזות שקראו "תוניסיה היא הפתרון" בתגובה לאחרים שבשבילם "האיסלאם הוא הפתרון". מצרים כפולה, שנידונה לדו-קיום. *

סוף עידן מובארק: כל האירועים והפרשנויות



מפגינים נגד השלטון מתפללים ליד נגמ''שים של צבא מצרים, בכיכר תחריר בקהיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו