בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דאה הדר | שושלת הפחד ההונגרית

בתוכנית השבוע: ללמוד לאהוב תיקים וקיפודים ולהציל את התינוקת

תגובות

התיישבתי על שפת המזרקה בקומה מינוס אחת. הרגשתי שמשהו בתוכי מת. לא ידעתי מי אשם - שילב או הג'ימבורי. קטלוג שידות החתלה. חנק. נזלת. לא חוזרים לג'ימבורי, התנצלתי בלחש לעוברית, נמצא לנו מקום אחר, מקום טוב יותר. "הג'ימבורי באמת דיכאון", הודתה אמא. כן, אמא איז בק. היא נחתה עם מטען עודף של מתנות שמימיות ופחדים ונכנסה ישר לפעולה. שידה - בצבע לבן או שמנת? היא מתלבטת. אני חייבת אוויר, קמה, בורחת במעלה המדרגות של גן העיר. אנחנו מגיעות למפלס הקרקע, בדרכינו החוצה חולפות ליד חנות תיקי עור. חולפות ואז לוקחות צעד אחורה, כי אנחנו רואות אותו אבל לא מאמינות שאנחנו באמת רואות אותו.

תיק הקיפוד. הוא נועץ בי מבט נוקב מהצד השני של הזכוכית. בחיים לא ראיתי כזה תיק, קיפוד. העיניים שלו מאוד חיות ומתות בו-זמנית. הקוצים שלו עשויים שכבות-שכבות של עור קרוקודיל גזור. יש לו פנים מברונזה, מחודדות, קשות. אנחנו נכנסות לחנות לברר לגביו. המוכרות שולפות אותו מחלון הראווה, אומרות שהוא מאוד יוקרתי, איטלקי. מדברות על המעצב, פאביו או משהו, טוענות שמדובר בקרם דה לה קרם. הקיפוד עולה 2,349 שקל ויש עליו 20% הנחה, ואם נצטרף למועדון תהיה הנחה אפילו יותר גדולה. הן מספרות שהיה עוד תיק-חיה אבל שקנו אותו. פיספסנו את החיה האחרת. אבל הקיפוד עדיין פה. הזדמנות. יבואו לקראתנו עם המחיר. "הוא מקסים", אמא משקרת, תמיד חייבת לרצות. שתינו יודעות את האמת על הקיפוד. הוא מכוער, קוצני, דוחה מכל הבחינות. מסוכן אפילו. אבל קשה להפסיק להסתכל עליו.

אמא מכסה את עיני. מה את עושה? "כשהייתי בהריון איתך, סבתא באה לבקר בניו יורק והלכנו לגן החיות בברונקס. כשהגענו לבריכת הקרוקודילים היא כיסתה לי את העיניים, שאלתי אותה 'אמא, מה את עושה?' והיא אמרה שאסור לאשה בהריון להסתכל על חיות מפחידות". די, אני מתחננת. אני אשבור את שושלת הפחד ההונגרית הזאת. אני כבר מקרה אבוד. אבל אני לא אעביר את הפחדים לתינוקת. וזה מתחיל כבר עכשיו, עם התיק. אני אביט לקיפוד בעיניים.

אנחנו אומרות למוכרת שנחשוב עליו, יוצאות החוצה. בימים הקרובים אנחנו הולכות לבקר את הקיפוד פעם ביום. הוא כל הזמן משנה מיקום. ברגע הראשון נדמה שהוא לא שם, ואז אני נכנסת ללחץ לא מוסבר, שוברת את הראש מי האשה שקנתה אותו, חשה אובדן שליטה. ואז מבטו לוכד אותי ממקום אחר בחלון. המוכרות מקוות כנראה ששינוי מקום יביא ברכה. אבל ביום החמישי פתאום כל החלון מעוצב על טהרת הנמר ונדמה שהקיפוד באמת נעלם. אמא חוזרת להתלבטות בין לבן לשמנת. אני מפחדת משילב, מהג'ימבורי, עדיף להישאר כאן עם הקיפוד. איפה לעזאזל הקיפוד? לא עשיתי כלום כל השבוע חוץ מלבקר את הקיפוד הזה. אין לי על מה לכתוב. רק עליו. מה יש לכתוב עליו? שהוא יוקרתי אבל טראשי, ואיטלקי, ומפחיד. "מפחיד, כן", מסכימה אמא, "והמוכרת טוענת שהוא איטלקי. אבל בעיני דווקא יש בו משהו רוסי". מעניין לגלות מי קנתה אותו. אולי פילגש של איווט.

"אל תזכירי את איווט", קופצת אמא, "תכתבי אשת אוליגרך, לא איווט. הבנתי שהדברים פה בארץ השתנו מאז שעזבתי. את צריכה להבין שאת חיה במדינה חצי פשיסטית. את לא רוצה להיכנס לרשימה השחורה שלהם. יסמנו אותך. אלה אנשים מסוכנים שהגיעו לעמדות כוח. החוק לצדם. לא צריך להסתבך. יתנכלו לך, ירדפו אותך".

אני מסבירה לאמא שאיווט לא קורא את הטור. והטור בכלל על הקיפוד. ושלא מזמן כתבתי סקופ על נילי פריאל ולא קרה כלום. ופתאום בין כל המנומרים אנחנו רואות אותו מביט בנו. הכל נורא אפל. הקיפוד, איווט. איזה מין עיתונאית אני אהיה אם אכנע לפחד? איזה מין אמא? "שמעתי על החוקים החדשים של הנאמנות. לכי תדעי לאן זה יגיע. ייקחו לך את האזרחות, יעצרו אותך בנתב"ג. זה סיכון שאת לא צריכה לקחת. לא משלמים לך מספיק כדי לקחת כאלה סיכונים. מה את, ז'אן ד'ארק החדשה? הם רק מתחילים לתפוס כוח, מקימים את התשתית, יש להם מנגנונים, קומפיוטרים. הם אוספים עלייך מידע. זה מאוד דיסטרבינג".

אני צריכה לעשות מה שמישל וולבק עושה. קראתי בראיון כשהוא נשאל איך הוא לא מפחד לכתוב את הדברים שהוא כותב והוא ענה "אה, זה קל! אני פשוט מדמיין שאני מת". אני אדמיין שאני מתה ואכתוב את האמת, אחשוף את הפילגש. יש עיתונאים שכותבים כל הזמן על דמויות אפלות בעמדות כוח - אמיר אורן, סימה קדמון, עפר שלח... "כן אבל הם מכסים את התחום ויש להם סיפורים מעניינים וחשובים. את מסתכנת סתם. כשאת חיה בדמוקרטיה וזה בעצם אשליה של דמוקרטיה זה הרבה יותר מפחיד כי את לא יודעת שאת צריכה לפחד, נדמה לך שיש לך חופש". איווט לא יעשה לי כלום. "אני מצטערת שבכלל פגשנו את הקיפוד. רק רע יצא לנו ממנו, ובגללו בכלל לא התקדמנו עם הסידורים. קראתי לאחרונה ב'ניו יורק טיימס' על איך ברוסיה רוצחים עיתונאים. כל מי שכתב נגד השלטון מצא את עצמו או מת או פצוע קשה. ויש הפגנות של עיתונאים מאוד אמיצים".

אני גם רוצה להיות אמיצה.

"פוטין הורג אותם אחד-אחד. ופוטין ואיווט חברים. איווט הביא את המסורת הזאת מרוסיה. ועכשיו שיש לו את משרד הפנים זה לא המקום והזמן לבדוק את גבולות החופש. את לא יכולה להיות עיתונאית אמיצה. את לא חיה בשווייץ", אומרת אמא. הקיפוד מסתכל עלי. היא מכסה לי את העיניים.

***ילדות בנות כל הגילים מוזמנות לשלוח דיוקן עצמי מאויר שיפורסם במדור, למוסף "הארץ", שוקן 21 תל אביב, או למייל: musaf@haaretz.co.il



דיוקן עצמי, ליהיא כץ, בת 7



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו