בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | קצת שקט

במדינת היהודים, רעש מהומה

תגובות

אני חולה. לא ביקרתי אצל רופא אבל זו הרגשה דומה לשפעת. חום, צמרמורות, כאב ראש, כאב גרון ותחושת עייפות כללית. את תחילת המועקה הגופנית התחלתי להרגיש בעת נסיעה לאולפני טלוויזיה בהרצליה בערב גשום בתחילת השבוע. זה התחיל במעין סחרחורת וקושי להתרכז בנהיגה. הכרחתי את עצמי להתמקד, הזכרתי לעצמי שאני נוהג, שיורד גשם, שהכבישים רטובים ואסור שדעתי תוסח או שעיני ייעצמו מעצמן. מדי פעם נתתי לאוויר צח וקר, נושא טיפות גשם, להיכנס דרך החלון ולהעיר אותי, אבל מהר מאוד הייתי נתקף גלי קור, סוגר שוב את החלון ומגביר את החימום ברכב עד שהרגשתי חנוק - ואז שוב פותח חלון.

הכל בגלל אשתי, חשבתי בלבי, כמנהגי תמיד לחפש אשמים בצרות שפוקדות אותי. זו היתה רק שאלה של זמן. בסופו של דבר, כמה ימים אפשר לישון על מזרן דק המונח על רצפה קפואה בשיא החורף מבלי שהגוף ייכנע למחלה?

ואולי זאת לא היתה אשמתה אלא אשמתי, כי כבר כמה חודשים היא מתחננת לפני שאגש לרופא המשפחה ואבקש שיפנה אותי למעבדת שינה, כדי לנסות לפתור את בעיית הנחירות שתקפה אותי. אבל איך בדיוק אעשה זאת? אני, הסופר רב-המכר, אני, בעל הטור השבועי במוסף, שברגע זה ממש עושה את דרכי להתארח בתוכנית תרבות יוקרתית ולדבר על מפעלי? מה היא רוצה, שאנחר לעיני זרים במעבדת שינה, שמשום מה אני מדמה אותה בעיני רוחי ככלוב זכוכית שלתוכו יכולים כל עובדי בית החולים להציץ, להעיר ולצחקק נוכח התמהוני הנוחר מחוץ לביתו.

על פי תיאוריה של אשתי, בחודשים האחרונים הגיעו הנחירות שלי לשיאים חדשים ובלתי נסבלים. "זה כמו לישון בתחנת אוטובוס", היא טענה באותו לילה שבו החליטה למצוא לעצמה מקום שינה חלופי. אלא שמיד קפצתי מהמיטה, נוטל את האחריות על עצמי ומכריז שאני זה שצריך לישון במקום אחר.

עוד באותו הלילה הנחתי מזרן על השטיח בחדרה היותר מרווח של הילדה וניסיתי להירדם שוב. אני לא זוכר כמה זמן חלף עד שהילדה העירה אותי משנתי ומחתה בתוקף על הרעיון: "אבא, יש לי לימודים מחר ואני חייבת לישון!" העתקתי לפיכך את המזרן לחדרו של בני הקטן, שהמשיך לישון בשקט כל אותו הלילה ועשה רושם שנוכחותי אינה מפירה את שלוותו.

כעבור שבוע חזר בני הקטן מהגן ורץ אלי להראות לי עבודה שעשו הילדים עם הגננות תחת הכותרת, "מה מפריע לי?" הבן שלי צייר ציור לא ברור ומתחתיו היו מילים שהכתיב לגננת: "זה אבא שלי. הוא ישן על מזרן מעל השטיח ליד המיטה שלי. אני מאוד אוהב את אבא שלי, בגלל זה לא נעים לי להגיד לו שהוא נוחר ושאני מתעורר בלילה ומפחד מאוד מהקולות שהוא עושה".

הדברים לא הותירו לי ברירה אלא לשגר מכתב הכחשה אל הגננות ולציין שבני ניחן בדמיון פורה - עובדה שאני ישן כמנהג האנשים בני התרבות במיטתי הזוגית, ושאשתי ואני החלטנו לבדוק את פשר החלומות הללו של בננו אצל מומחה לנפשם של ילדים.

מאז אני ממתין עד שכל בני ביתי ייכנסו לישון במיטותיהם ואז אני פורש לי את המזרן בסלון. מאחר שאין לי שם מנורת לילה כדי לקרוא ספר, מצאתי לי מעין משחק לפני השינה ובו אני מנסה לדמיין מי מהסופרים שאני מעריך את כתיבתם ישן זה חודשים על מזרן דק בסלון.

אין ספק שזה הקור, חשבתי בעת הנסיעה שהפכה למטרד אמיתי וקיוויתי שתחושת מועקה זו תחלוף ולא תתפתח למחלה של ממש. לפעמים זה קורה לי גם בגלל לחץ. בכל זאת, ראיון בטלוויזיה מעט מלחיץ, אף שצברתי ניסיון מסך לא קטן ובמידה רבה אוכל לדקלם משפטים אודות ספרי האחרון בלי צורך להתרכז יתר על המידה. אמנם בשל קוצר הזמן לא היה לי פנאי לדבר עם התחקירנית של התוכנית והצעתי שנהיה ספונטניים, אבל לא הייתי מודאג, בעיקר משום שכבר נשאלתי את אותן שאלות אינספור פעמים ולא סביר שיהיו למראיין שאלות חדשות שיפתיעו אותי. "דיון על הספר", אמרה התחקירנית, וזה הספיק לי. בסופו של דבר אני כתבתי את הספר הזה ואני יודע עליו הכל.

"לילה טוב", אמר המנחה האדיב מהרגע שניתן האות והוא פתח את הראיון. "נמצא איתנו כאן הסופר והעיתונאי סייד קשוע, איתו נדבר הלילה על הספר..." - ופתאום אני רואה את המנחה אוחז בידו ספרון כחול קטן וישן - "הספר 'מדינת היהודים' של בנימין זאב הרצל, שראה אור ביום הזה בשנת 1896".

אני חושב שבאמת היה לי חום באותו רגע. מדינת היהודים? יארצייט? איזה סיכוי יש לי לצאת מהעסק הזה בשלום? המנחה המשיך בדבריו והסביר מדוע נבחרתי לדבר על "מדינת היהודים". גם אני, כמו הרצל, עיתונאי, שסוע, מיעוט שמדבר על שנאה מצד הרוב.

אני חושב שהמנחה שאל איך הרגשתי כשקראתי את הספר, אבל לא הייתי מסוגל לענות. השתתקתי לגמרי, קפאתי, צמרמורת ראשונה של מה שוודאי כבר התפתח לשפעת סימרה את שער גופי. פתחתי את פי לומר דבר מה, לצאת מזה איכשהו בשלום, אבל כל מה שהצלחתי להוציא היה סוג של רעש, מעין חרחור של הפתעה, שאיפת אוויר עצומה בפה פתוח ורפוי למדי. מעולם לא שמעתי את עצמי משמיע את הקול הזה, שגרם למנחה ההמום לפעור את עיניו לרווחה. כן, אני יודע מה זה, אשתי צודקת, הילדים שלי צודקים, עכשיו גם אני יודע איך נשמעת נחירה.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו