בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | קצת דוחן. שיהיה

חנות מוצרי הטבע נכנסה בטבעיות למסלול שלי. מיד אחרי המאפייה והקצב

תגובות

לאחרונה הזדמן לי לבקר במשך כמה ימים ברציפות בחנות הטבע הסמוכה למקום מגורי החדש. חנויות הטבע עברו שינוי עיצובי מרחיק לכת בשנים האחרונות. אין כבר שום דמיון בין המדפים המסודרים ומגדלי המצרכים המוזלים, לבין שקי היוטה הפתוחים המצטופפים על רצפת כוך חשוך שנקרא, בחיפה לפחות, החנות של הטבעוני, משום שהיתה רק אחת כזאת.

לחנות הטבע היחידה שאני זוכרת מילדותי היה ריח מוזר של דוחן, נסורת, תה מנטה ולדעתי גם טחב. הבעלים שלה שעליו כבר כתבתי פעם היה ידוע בכל חיפה בשיגעונותיו הבריאותיים, וכשנפטר בגיל 42 מהתקף לב נאמר עליו בשמץ של שמחה לאיד ש"הוא מת צעיר אבל בריא". פעם, הרי, נחשב לטירוף גמור עצם הרעיון להימנע מבשר, קציצות, דג-פילה (כך קראו פעם לקוביות דג קפוא ללא עצמות), עוף מכובס או רגל קרושה, בעוד שיש בעולם כל כך הרבה ילדים רעבים. אז היה מדובר בעיקר על הודו ועל סין. מעניין באמת לברר אם גם היום הסינים לא מעדיפים בכל זאת להמשיך למנוע מעצמם את תענוגות הלחם עם שמאלץ של גברת דיקשטיין, ואם לכשתינתן להם הבחירה אמנם יסתערו בעתיד ילדי אפריקה על הפרפלך של גברת אדלרפליגל, או העוף עם צימס מסמורטט ומתוק להחריד של הגברת בן ישע. היה בזה יותר מתמהונות, זאת היתה חוצפה לשמה, ברעיון להרעיב את עצמך ולהסתפק בירקות בלבד שנים מעטות כל כך לאחר שהמוני בית ישראל בגולה ידעו רעב בגטאות, במחנות הריכוז, ביער אצל הפרטיזנים או במקומות המחבוא השונים והמשונים שנמצאו להם. אני זוכרת שפעם בארוחת צהריים אצל קרובים רחוקים של אבא שלי הסביר ה"קוזין", גבר עב בשר במיוחד עם מספר חקוק על זרועו מדוע אינו מוכן לעשות דיאטה כמצוות רופאו. "אף אחד באושוויץ לא מת מלהיות שמן".

אמנם גם אני מצאתי את עצמי פעם או פעמיים מציעה לאמי לשלוח לילדי סין את החלב המורתח עם הקרום שהגישו בחדר האוכל בקיבוץ או את הקציצות האיומות שהכינה סבתי, אבל למרבית הצער בדרך כלל הייתי מה שנקרא "נוחה מאוד" בכל מה שקשור לאוכל. כל כך נוחה שכבר בגנון בלה נודעתי בנכונותי לחסל עבור כל סרבני האכילה את הבננות שהביאו לארוחת העשר. אני גם, בניגוד להם, באמת האמנתי שהכתמים הכהים על הבננה הם "דבש".

מעולם לא חלקתי על ההנחה שיש בכוחו של המנהג "לגמור את כל האוכל יפה-יפה מהצלחת" לגרום לחיסול הרעב העולמי. היסק לוגי פשוט יביא אותנו כאן למסקנה שלא מעט בזכותי חדל הרעב בסין. אני את תרומתי הרמתי, ואף נשאתיה על כתפי, מותני ובטני.

אבל צחוק הגורל הוא, כמו שהיו אומרים פעם, שעל פי תורות הבריאות והבריאותנות החדשות (למי שיצליח להסביר לי מה ההבדל בין השתיים אני מוכנה לנסות לסדר פגישה עם רחל טל-שיר) מצווה עלינו לנסות לשחזר את הרגלי התזונה של אותם המונים מוכי רעב של פעם על מנת להאריך ימים. כלומר, מה שהמית את הסינים ואת ההודים בעודנו עושים מחסנים בפה של קישואים מבושלים עם הרבה שמיר, הוא שירעיף עלינו עכשיו בריאות טובה.

האמת, בריאות לא באמת מעניינת אותי, לפחות לא בימים שבהם אני בריאה לגמרי, כשם שכסף לא באמת נראה חשוב למי שיש לו הרבה יותר מדי מזה. בכל הקשור לגופי שלי, יש לי העדפה ברורה לקנקן על פני מה שיש בתוכו. הבו לי גזרה דקה, עור חלק, שיער מסופר בתבונה ושיניים מתקבלות על הדעת, והניחו לי להתעלם מהשאלה איך באמת נראית מבפנים מערכת העיכול או המערכת הקרדיו-וסקולרית, כל עוד היא פועלת ללא תקלות. לעומת זאת, הריגת בעלי חיים כדי להזין את הנפש נראית לי יותר ויותר כמו הרגל נפסד ובלתי מוסרי. את העובדה שאני חוטאת בו אני זוקפת לחובת סוג של עצלנות מוסרית שהיא שם נקי להתנהגות בלתי מוסרית ובלתי מודעת מספיק.

חוץ מזה, כפי שאמרתי, הכל מתחיל באריזה. לא רק שבחנות הטבע שלי אין יותר ארגזי עץ ושקי יוטה על הרצפה והיא מאווררת להפליא ומוארת בתבונה, גם בקרב קהל הלקוחות נדירים הטיפוסים מסוגפי המראה הנועלים סנדלי טבע גם בחורף ובעיניהם זורח אור השיגעון לדבר אחד. היום כשאוכל אורגני או בלדי הוא סמל סטטוס, הביקור בחנות הטבע השכונתית יכול להיות המשך לביקור אצל הירקן השכונתי המפקיע מחירים על פי הרגש, המאפייה החביבה עליך, חנות הגבינות ואפילו הקצב השכונתי. אפשר בהחלט להיות צרכן כבד כמוני של מזונות אנאורגניים ועדיין ליהנות מהפירות המיובשים המצוינים, הקרקרים השוודיים הדקיקים, איטריות האודון, הגרנולה או המוצרלה די-באפלו שבחנות הטבע, מה גם שאותם הדברים - כשהם נקנים בסופרמרקט נחשבים למשמינים, אך כשהם נקנים בחנות הטבע נדמים להיות דלי קלוריות, מבריאים ואפילו מרזים.

חבר שלי שמצא את עצמו, ממש מבלי שהגיע לו, מאושפז שוב במחלקה הקרדיולוגית, ביקש ממני להביא לו מדלפק המיצים והאוכל הנא שבחנות ההיא מיץ כרוב עם קצת תפוח (לא המצאתי!). עמדתי וחיכיתי עד שהכינה הבחורה המאוד-נאה שמאחורי הדלפק לבחורה שישבה על הכיסא מהצד השני כריך שנראה מעורר תאווה. ביקשתי גם אני אחד כזה. אכלתי לחם שקדים ובצל "לא אפוי אלא מיובש" עם "גבינת שקדים", אבוקדו ו"פסטו קשיו". הזמנתי גם שייק פירות, משמין אבל בריא ולכן מרזה. היה טעים מאוד. "תבואי כל יום", אמרה המוכרת כשנפרדתי ממנה. "הייתי יכולה להתרגל לזה בקלות", השבתי לה, "אבל אני מפחדת שאמות בריאה, אבל שמנה וענייה מאוד".

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו