בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טוד סלבי, צלם בהיכל

טוד סלבי מצלם אנשים יפים בתוך בתים יפים. זה ממכר

תגובות

זה התחיל כפרויקט אישי, דרך ביטוי ויזואלית לסודות הכמוסים ביותר של כמה מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם התרבות, העיצוב והאופנה. טוד סלבי, צלם בתחילת דרכו, רצה לפענח תהייה בסיסית: כיצד החלל הפרטי של אדם - או במלים אחרות, "הבית" - משקף את האישיות שלו. האישיות הפרטית של סלבי הובילה אותו להיות סלקטיבי ואריסטוקרטי במיוחד בבחירת מושאי המחקר שלו. לרשימה נכנסו מעצבי אופנה, דוגמניות צמרת, סופרים, מוזיקאים, במאי קולנוע, ציירים, כותבים, עורכי מגזינים ובוהמיינים מוגזמים, שגרמו לפרויקט המחקר להסתיים בהצלחה יוצאת דופן: מותג-על חדש נולד בתחום צילום הגלאמור האורבני - טוד סלבי, כמובן.

בשנתיים האחרונות הספיק סלבי לצלם כ-200 דירות, בתים, משרדים וחללי סטודיו ברחבי העולם - מלופט סופר-מגניב בניו יורק ועד דירת חדר ילדותית בטוקיו. באמצעות החפצים והארכיטקטורה יוצר סלבי תערובת מטורללת ומרהיבה של סגנונות, צבעים, טעמים ושיגעונות, החושפת את סיפורם של האנשים היצירתיים ביותר בעולם, והופכת את הבלוג שלו, theselby.com, לאתר עלייה לרגל וירטואלי עם כ-35 אלף כניסות מדי יום. המדיום החדש כנראה עדיין אינו מספיק לבדו, ולאחרונה הוציא סלבי לאור גם ספר המכנס את מיטב תצלומי הבלוג, בשם "The Selby is in Your Place" (בהוצאת אברמס).

המבקרים בבלוג (או המדפדפים בספר) צפויים להיתקל לעתים בידוענים בעלי שם עולמי, ולעתים ביוצרים אלמונים לחלוטין. כך או כך, כמעט תמיד מדובר באנשים יפים או יפים מאוד, המחזיקים בבתים מעוררי קנאה, שהופכים את הבלוג לחוויית צפייה דקדנטית. "כשאני פוגש אדם מעניין, אני מיד חושב כיצד נראה הבית שלו", מספר סלבי בראיון טלפוני למוסף "הארץ". "דרך הצילום שלי, הם יכולים להראות לעולם מה הם ומי הם. כשאנחנו נפגשים הם מצביעים לעבר הספר האהוב עליהם בספרייה או על תמונה משפחתית בעלת ערך רגשי. אני חושב שזה יוצר משהו חזק".

ההצלחה של סלבי נעוצה ביכולתו לספק כמה דחפים אנושיים בסיסיים: מציצנות - מצדם של הצופים; אקסהיביציוניזם - מצד המצולמים; וחיבה עמוקה לאסתטיקה - מצד כולם, ומעל הכל. בהתמכרות לבלוג שלו (שהחלה אצלי לפני כשנה) יש מרכיב לא מבוטל של קנאה - על היכולת של אנשים להקדיש חודשים ושנים לעיצוב ביתם פרט אחר פרט; קנאה על יצירות אמנות וחפצים שערכם נאמד בין פרוטות למיליונים; וקנאה על אתרים עירוניים אקזוטיים שהפכו לבתיהם של יחידי סגולה.

"אני חושב שבני אדם הם מטבעם חטטנים מאוד", מסביר סלבי את הצלחתו. "אנשים אוהבים לראות כיצד בתים של אנשים אחרים נראים. אחרים גולשים באתר שלי כדי לקבל השראה כיצד לעצב את הבית או המשרד שלהם. יש גם כאלה שאומרים לי שזה נותן להם לגיטימציה להשאיר אותו מבולגן", הוא צוחק. את הבית שלו מעולם לא צילם: "הוא פשוט לא מספיק מעניין".

טיבו דה-מונטגיו, עיתונאי וסופר וצרפתי ונצר למשפחת מוציאים לאור, סבור שהעבודה של סלבי משתלבת להפליא עם רוח הזמן של העידן הדיגיטלי ועם רוח שיתוף-היתר שהביאו עמן הרשתות החברתיות. "בפוסט-מודרניזם, הרוח האינדיבידואליסטית מקבלת המון מקום. אנחנו דוחפים את ההבעה העצמית שלנו לקצה", הוא אומר למוסף "הארץ". "כשהתחלתי לעסוק בכתיבה, היה לי רעיון רומנטי כזה, שאכתוב בחדר קטן לאור נרות, ואם העולם לא אוהב את החומרים שלי אז שיילך להזדיין. אבל המציאות היא אחרת. אתה חייב לחשוף את עצמך כדי להתקדם. אנחנו חיים בחברת ראווה והכל הוא מופע".

סלבי צילם את דה-מונטגיו ואת בת זוגו הארגנטינית היפהפייה סופיה אצ'בל, בבית הוריו. בתמונה הראשית שניהם שרועים על ספה פרחונית, כאשר מאחוריהם ניצבת ספרייה עם מיטב הסיפורת של העולם המערבי ("פרויקט של ההוצאה לאור של המשפחה שלי", מציין דה-מונטגיו). באחד המדפים ממוקמת ידית קטנה שפותחת מעבר סודי לחדר אחורי. בתמונות אחרות מצולמים בני הזוג בחלל הכניסה המפואר המתהדר בפריטי אמנות שאספה המשפחה במשך עשרות שנים. הכל נוטף מקלאסיקה ומטעם משובח של בורגנות פאריסאית עשירה.

"יש משהו מאוד אסתטי בפרויקט של טוד סלבי, שאינו נגוע בחטטנות", מוסיף דה-מונטגיו. "בפייסבוק, למשל, החיים שלך לא נשלטים - מישהו יכול לקחת תמונה ולתייג אותך. הצילום של סלבי יותר תיעודי. זה לא וולגרי כמו פייסבוק. אני חושב שהתמונות תופסות היטב את האישיות שלי. הן מעידות על ההיסטוריה ועל הרקע התרבותי שלי, על האופק האסתטי שלי. כמובן שאני לא רק בעניין של כיסאות מוזהבים וטפטים, אבל מצד שני לא הייתי נותן לו לצלם אותי כשאני יוצא ממועדון בחמש בבוקר".

המציא פורמט

הראיון עם סלבי אמור היה להתקיים בניו יורק, אלא שבאופן טיפוסי לו, הוא החליט לצאת לנסיעה לא מתוכננת לצרפת. חלק ניכר מזמנו מבלה סלבי במסעות, והוא מצהיר כי זהו אחד התחביבים העיקריים שלו. בחודש האחרון אמור היה להמשיך למיאמי ולסן פרנסיסקו, ובהמשך השנה אולי יחזור למקסיקו או שיקפוץ לצלם כמה בתים ביפן. האם אין לו מספיק בתים לצלם בניו יורק? "תמיד התעניינתי בתרבויות שונות ובאנשים שונים. אם הייתי נשאר רק בניו יורק הייתי מאבד כל כך הרבה. אתה לא חושב?"

הוא מדבר מעט על הביוגרפיה הרב-גונית שלו, שבוודאי היתה יכולה לפרנס קריירות של כמה אנשים במקביל. הוא נולד במחוז אורנג' בניו ג'רזי, ארץ הפרברים האמריקאית, וכילד מעולם לא גילה נטיות אמנותיות מיוחדות. בגיל שמונה הקים עם אחיו עסק מצליח לגידול ושיווק פרחים אקזוטיים. "עד שהבנתי שאני עושה את כל העבודה הקשה ואח שלי יושב בבית מול המחשב", הוא צוחק. את שנות הקולג' העביר בחוף המערבי, באוניברסיטת ברקלי. הוא התמקד בלימודי אמריקה הלטינית, ועם תום לימודיו קיבל הצעה מפתה לעבור למקסיקו סיטי ולשמש כיועץ בנושאי שחיתות לסנטור מקומי.

בסדר לא לגמרי כרונולוגי, הוא הועסק גם כמתרגם, מדריך טיולים בטיחואנה (עבור איגוד עובדים אמריקאי), חוקר של תעשיית התות בקליפורניה, קרטוגרף בקוסטה ריקה, ארט-דיירקטור בחברת השקעות, מעצב עבור חברת ביגוד יפנית ויזם בתחום הקומפוסט האורגני. רשימה מרשימה למדי עבור מישהו שחוגג השנה יום הולדת 33. "אני מסוג האנשים שלא פוחדים לנסות דברים חדשים", הוא מגיב באדישות מהולה בדוק של שחצנות.

התחנה האחרונה בקריירה שלו - לפני שהפך לצלם בעל שם - היתה במגזין הניו-יורקי "details", שם הועסק כמפיק במחלקת הצילום. הפגישות התכופות עם צלמי אופנה גירו אותו ללמוד צילום בעצמו. בשיעורי ערב במכללה מקומית, התחיל להתמחות בדיוקנאות. ביוני 2008 הוא אזר אומץ ויצא לראשונה לפרויקט צילום תיעודי-אישי. הוא ביקש מחברו, האמן ומעצב האופנה וויליאם אידן, שיתיר לו לבקר בדירתו בברוקלין, ולתעד את חייו דרך החפצים שהוא מחזיק: מסכת פנדה מפלסטיק שתלויה על קיר עם טפט פרחוני, לוח סיאנס ממוסגר כתמונה, ערימת מגזיני "פלייבוי" ישנים על מדף מעץ.

בשונה ממגזינים לעיצוב פנים, דבר לא היה מהודק או מוקפד בצילומים. אף מפיקה זריזת ידיים לא הניחה זר פרחים צבעוני על השולחן ואף סטייליסט לא הספיק לסדר "ברישול" את הכריות על הספה. ב-65 תמונות, הצליח סלבי להעביר במדויק את עולמו האינטימי ביותר של אידן. לבסוף שירבט בטוש שחור על דף נייר כמה שאלות משונות, ונתן לאידן לענות בכתב יד. מה טוב כל כך בבנות בברוקלין? "שהן קרובות", ענה אידן. ניסית פעם לגרור לכאן בחורה כל הדרך ממנהטן? "ניסיתי לפתות פעם מישהי עם שוקולד ואפילו זה לא עבד". מה המשקה החביב עליך בימי קיץ? "זה שמקבלים בחינם", החזיר אידן.

הפורמט המקורי הזה, של צילום ושיחה משורבטת על דף נייר, צבר תאוצה. אולי בגלל הישירות שלו, אולי בגלל הקולקציה המרתקת של החללים והאנשים. כנראה שבזכות שניהם. גם המקום המרכזי של וויליאמסבורג וברוקלין בתרבות האלטרנטיבית תרם את שלו. תוך כמה חודשים התמלא הבלוג של סלבי בעשרות בתים - כולם של חברים, או חברים של חברים. "תמיד התעניינתי מאוד בחללים של אנשים. בפעם הראשונה זה היה מאוד מלחיץ וקשה, אבל וויליאם עשה את זה קצת יותר קל בשבילי. הוא ניגן בגיטרה וזה שבר את הקרח לא רע. אחר כך העליתי את השיר שלו לאתר". האם הוא רואה בעבודה שלו פרויקט תיעודי או אמנותי? "זה תמיד היה פרויקט תיעודי, עם יסוד של רפורטז'ה באופיו, למרות שבסופו של דבר זה בוודאי משהו מאוד מושך לאנשי עיצוב או אופנה".

מייקל סטייפ באמבטיה

הפריצה מהזירה האינטרנטית החוצה היתה מהירה יחסית. כעבור שנה, קלטו עיניהם של המנהלים של קולט - בוטיק סופר-אופנתי בפאריס - את ההצלחה של הבלוג, והציעו לסלבי להקים אצלם תערוכה קטנה. קולט, צריך להבין, הוא מקום שאליו מזדמנים כמה מהאנשים הכי משפיעים בעולם האופנה. כך פגש סלבי את מעצב העל קרל לגרפלד. "פשוט שאלתי אותו אם אפשר לקפוץ לצלם אותו בסטודיו שלו, והוא הסכים", הוא מספר. "הוא היה מדהים. סבלני ומתמסר. היה שם חדר באטלייה שלו שמאוד הרשים אותי. ארבעה קירות של ספרים מתקרה ועד רצפה, זה היה פשוט מדהים, חבוב".

לגרפלד היה הידוען הראשון מבין רבים שהסכימו לפתוח את דלתותיו בפני סלבי. כמה חודשים לאחר מכן צילם גם את המעצב הצרפתי פיליפ סטארק ורעייתו יסמין, מעצבת תפאורה, עבור המגזין "AD". בניגוד למה שהיה אפשר אולי לצפות, הבית שלהם נראה בדיוק ההפך ממוצרי הפלסטיק והמתכת המלוטשים של סטארק. "חששתי שהבית שלו ייראה בדיוק כמו הסטודיו, אבל זה היה בדיוק הפוך. יש לו אלפי חפצים כל כך מדהימים - והכל כל כך אישי. היה לו למשל חדר אחד שהיה כמו סירה, ספון בעץ, הכל עם פאנלים כאלה. בחדרים אחרים יש להם הכל מקריסטלים ועד לראשים של חיות. הכל מצטרף איכשהו לאיזו אישיות מדהימה".

הידוענים תרמו לפופולריות של הבלוג שלו והפכו אותו למוצר שפונה לקהל מגוון, ולא רק לחובבי אופנה, עיצוב וסטייל. בשנה שעברה למשל, קיבל הקהל הצצה אינטימית לחייו של סולן להקת אר-אי-אם מייקל סטייפ, בדירתו בשכונת טרייבקה האופנתית בניו יורק. סטייפ הסתיר במשך שנים ארוכות את זהותו המינית, והסתפק באמירות מעומעמות כי "הוא נמשך לשני המינים בצורה שווה". אצל סלבי הוא בחר להופיע עם בן זוגו, האמן תומס דוזול. קירות הלבנים האדומות היו רקע נהדר לאוסף בלתי מתוכנן של עבודות אמנות וחפצים אישיים, בזמן שהריהוט עצמו נותר פשוט וחסר זהות למדי. בני הזוג הופיעו בחלק נכבד מהתמונות - סטייפ בחולצה מכופתרת עם פסים אדומים ולבנים, ודוזול עם טי שירט של מגזין ההומואים הקווירי "Butt". זו היתה הזדמנות נדירה לראות מקרוב את חיי היום-יום של אחת מהדמויות החשובות בעולם הרוק בעשורים האחרונים, כולל הבלגן והמעמד המלוכלך של משחת השיניים.

"זה לא מרדף אחרי ידוענים", מגיב סלבי כשהוא נשאל על המילייה שמאכלס את הבלוג שלו. "אין ספק שזה נוכח, אבל בעיני זה משני. אני מצלם אנשים בגלל שהם מעניינים". סלבי מאוהב בשפע ובעושר. הוא מחפש אחרי צבעים בוהקים, טקסטורות משוגעות וחפצים שכאילו נלקחו ממוזיאון המוזרויות של ריפלי. אם הוא היה יכול לחזור בהיסטוריה ולצלם דמות אחת, היה בוחר בנפוליאון בונפרטה, "הוא איש עם כזאת אישיות גרנדיוזית. אני בטוח שהיתה לו דירה פשוט מדהימה".

הוא קורא לעצמו מקסימליסט ומתייחס בכובד ראש לחללים צבעוניים ועתירי פרטים. "מינימליזם פשוט משעמם אותי. מינימליזם יכול להגיד משהו על בן אדם. תחשוב על זה באופן אדריכלי - אם מישהו מגזים עם המינימליסטיות, הוא פשוט גר בקופסה. אם אצלם אי פעם חלל כזה, זה יהיה אולי רק כדי לשקף את סגנון החיים של האנשים בו".

מה עשוי להמם אותך?

"אני מקסימליסט. אני מחפש חללים מפתיעים, חפצים שמונחים בצורה מוזרה או כאלה שמקבלים שימוש מקורי. בסופו של דבר אני מחפש חלל שבאמת אומר משהו מיוחד על האדם שגר שם. אם זה סתם חלל 'מגניב' ללא כל משמעות אז זה פשוט משעמם".

יש חפצים שהפכו כבר לאופנה, שמתחילים לשעמם אותך?

"הדבר הכי מצחיק כרגע זה הפוחלצים. זה סופר-אופנתי ואני ממש מנסה להימנע מהצילום שלהם, אלא אם כן זה משהו מופרע לחלוטין כמו הפוחלץ של דוב הקוטב אצל פיליפ סטארק. הרעיון של העבודה שלי זה אנשים מיוחדים וחללים מיוחדים. טרנדים משעממים אותי".

זה אולי משעמם אותך, אבל אתה בעצמך שותף לעיצוב האופנות האלה.

"כן, שזה אירוני. ומצד שני מלא הומור, לא?"

שניים בסירה אחת

בית אחד שאינו סובל מאופנות מיותרות הוא זה של רטס וודס, צלמת בת 34 מלונדון. סלבי מקפיד לציין כי היא המצולמת החביבה עליו ביותר, ואף טרח לציין זאת במפורש בספר, בנאיביות טיפוסית, ומבלי חשש שמי מהמצולמים האחרים ייפגע, כשיגלה שסלבי צילם אותו אך לא נהנה כל כך. בדומה למרבית המצולמים האחרים, הוא פגש אותה דרך חברים של חברים, ונדלק עליה מיד. "דרך החיים שלה כל כך מתוקה ורומנטית", הוא מעיר, "חוץ מזה הבית שלה הוא היחיד שצילמתי, שהוא קטן יותר מהבית שלי".

וודס מתגוררת בסירה ירקרקה ומקסימה להפליא בשם "בורבולטה" - פרפר בפורטוגזית - שעוגנת במרינה פרטית במרכז העיר. בעלי הסירות במקום מנהלים אורח חיים חצי-קיבוצי וחולקים פאב פרטי ששוכן בתוך מגדל אבן מראשית המאה ה-20. "החיים בסירה מדהימים, יש לך את החלל שלך אבל מצד שני אתה חלק מקהילה - אני אשמור על הילדים של מישהו ומישהו אחר יעזור לי עם החשמל", היא מספרת ל"הארץ". "הכי נחמד זה בקיץ: פשוט לוקחים את הבית ומתחילים לטייל בתעלות בבריטניה. זה כאילו שאתה בחופשה כל השנה". היא מסבירה כי מעולם לא חלמה לגור בסירה, אבל האפשרות להחזיק בחלל פרטי במיקום מרכזי בלונדון - ובשכירות כמעט אפסית - קסמה לה. "חוץ מזה אני קטנה ורזה, וזאת מעלה חשובה בסגנון חיים כזה", היא צוחקת.

היא וחבריה עקבו אחרי הבלוג של סלבי כמעט מיום השקתו, והיא שמחה מאוד על ההזדמנות להופיע בו בעצמה. "כשאתה גר בבית כל כך קטן אז בכל פעם שאתה קונה משהו חדש אתה צריך לשנות את כל העיצוב. חשבתי שהצילום יכול להיות מזכרת נהדרת מהבית שלי - שמשתנה כל הזמן. חוץ מזה אני בעצמי צלמת ואני מבקשת מאנשים להיחשף - אז זה רק הוגן שאסכים בעצמי להצטלם".

סלבי שהה אצלה במשך שעה וחצי ("טוב, הסירה בערך בגודל של חדר שירותים בבית ממוצע", היא מפטירה), וצילם את האח הבוערת, את הקומקום בצורת ברווז של הכיריים ואת מדף הספרים המצומצם. בחלק מהתמונות וודס נמצאת במרכז הפריים, לבושה במעיל גשם ילדותי ובכובע מלחים מקושקש, כאילו היא בעצמה חפץ אקזוטי. "לטעמי, הסגנון שלו מאוד מיוחד", מעירה האוביקט וודס, "יש לו הומור והוא מאוד מצחיק ואנושי. הוא יתמקד בפרטים הקטנים וזה מבדיל אותו מכל מיני צלמי אדריכלות שעוסקים ללא הרף באיזו תמונה כוללת ומושלמת. אני לא יודעת אם הסגנון שלו הוא 'חדש', אבל ללא ספק הוא יצר ז'אנר שמאוד משפיע היום על צלמים ומגזינים בכל העולם".*

מה נשתנה? סלבי הוא כיף טהור. האם הוא גם אמן גדול?

היכן צריך למקם את העבודה של סלבי? האם הוא צלם אופנה מיומן, רב-מג של טקסטורה וצבע, או שמא מדובר במתעד אובססיבי של חללים שנדחקו החוצה ממגזיני עיצוב מפאת עודף פריטים?

בראש ובראשונה, חשוב לציין שהצילומים שלו מאוד פשוטים. הם מאופיינים בפרספקטיבה שמייחדת אותו ומזהה את העבודות שלו. הוא מצלם בדיוק מה שהוא רואה - ומכיוון שהוא בוחר במקומות יפים ובאנשים יפים - גם הצילומים יפים. מה שבולט בהיעדרו בעבודה של סלבי, הוא התבוננות ביקורתית רפלקטיבית. הוא חסר כל התייחסות אידיאולוגית כלפי הצילומים או המצולמים שלו, והוא מעניק להם לעתים קרובות מדי הזדמנות ליחצן לא רק את סגנון החיים שלהם אלא גם את הקריירה האמנותית שלהם - הוא מצלם את יצירותיהם או מקשר אליהן בבלוג שלו.

סלבי הצליח אמנם ליצור ז'אנר עצמי, אבל קשה לראות התפתחות בין הפרויקט הראשון שצילם לבין האחרון. זו תמיד אותה הטכניקה, תמיד אותם פרופילים. יש שם מעט מאוד פרובוקציה או מתח. הכל ידוע מראש.

השינוי היחיד לאורך השנים הוא דמוגרפי. בעבר ניתן היה לראות בבלוג רוב של מעצבי אופנה ועורכי מגזינים למיניהם. היום הוא מתעניין יותר בחקלאים עירוניים או במסעדות עצמאיות - כמו למשל גלידריית בוטיק בסן-פרנסיסקו וחווה על גג של בניין מגורים בברוקלין.

האם אחרי יותר מ-200 פוסטים בבלוג לא נמאס לו לראות חפצים יפים? "אני לא נוהג לעשות אנליזה לעבודה שלי, אבל האמת שאני לא משועמם". האם הוא מקנא לפעמים? "לעתים רחוקות מאוד. אף פעם לא הרגשתי צורך לאסוף משהו. אולי חוץ מנקודות 'נוסע מתמיד'".



טוד סלבי. תמיד התעניינתי בתרבויות שונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו