בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע | לזרוק את עצמי על גבר

תגובות

בצילום הזה לילי מקלרוי זורקת את עצמה על גבר. ממש. היא חץ שנורה מקשת, שרירי הסובך שלה תפוחים, הפה שלה קפוץ במאמץ, חזה נמחץ בין זרועותיה השלוחות. זו קפיצה קמיקאזית, על החיים ועל המוות, רצינית כל כך, שבעצם היא פרודית. הבחור שעליו היא זורקת את עצמה נראה כמי שמבין שהוא תחת התקפה, שאין לו סיכוי לתפוס אותה, שכולם מסתכלים, שהאשה הזאת כמעט תשבור לו את העצמות, שזה יכאב. הוא לא נראה חזק במיוחד. הוא לא מאוד אופנתי. עוד רגע היא תיחבט בו כיונה בחלון.

מקלרוי, אמנית אמריקאית ילידת 79', פנתה בשנים 2006-2008 לגברים בלוח מודעות מקוון, ביקשה מהם להיפגש איתה בברים ולאפשר לה לזרוק את עצמה עליהם. הצילום הזה הוא השלישי מסדרה של 12 צילומים מצוינים, שנקראים כולם "אני זורקת את עצמי על גברים" - שבהם היא עפה על אלה שענו למודעה ואפשר לראות שלמרות ההכנה, ואולי בגלל ההכנה, הם מופתעים מאוד.

צילום: לילי מקלרוי

למקלרוי יש חוש הומור. הטיסות האלה על אנשים הן ליצניות, סלפסטיק, קומדיה פיזית (העבודה האחרונה שלה מ-2009 "בעטתי בכלב" היא פסל עיסת-נייר ענקי של עצמה בועטת ברגל ימין, שנראה כמו קומיקס) אבל בידור כשלעצמו לא יכול להסביר את האופן שבו הצילום הזה פועל. כי לזרוק את עצמך על גבר זה פעולה של ייאוש, ואין מי שתביט בצילום הזה בלי לשאול את עצמה בשקט אם היא היתה מסוגלת לעשות את זה. כי לילי מקלרוי בעצם מדגימה כאן תגובה היסטרית, חושפת אי-הבנה מוחלטת שנשים שרויות בה עכשיו בקשר ליחסים שלהן עם גברים. האם אקטיביות מהסוג שהיא מציעה באמת יכולה להחליף את המבט בגברים ואת הדיבור איתם? ובעולם המעשים כשלעצמם, האם הטחה עצמית באמת עדיפה על התמסרות?

הפרויקט כולו צולם בברים שנראים כרקע לסרטים של דיוויד לינץ': שולחנות הפול שלהם, התאורה הקלושה, חיפויי העץ על הקירות, השטיחים המטונפים מקיר לקיר כולם מספרים סיפור אמריקאי. מקלרוי שגדלה בדרום אריזונה, למדה אמנות לתואר שני בטוסון ובשיקגו ומציגה עכשיו במוזיאון לאמנות באינדיאנפוליס (בתערוכה שבה מציגה גם סיגלית לנדאו), מסבירה באתר שלה עד כמה האסתטיקה של האזורים האלה השפיעה עליה, כמו גם קורמאק מקארתי, דיוויד וואלס פוסטר והטלוויזיה של טינה פיי. הצילום הזה מדגים את העניין העצום שלה בתרבות פופולרית, והוא מקומי וספציפי, אבל הוא טוב מספיק כדי לעורר מחשבה על מילים שנכתבו מעבר לאוקיינוס:

"הם באים

שונים ודומים

עם כל אחד מהם זה שונה ודומה

עם כל אחד מהם היעדרה של האהבה שונה

עם כל אחד מהם היעדרה של האהבה דומה"

זהו שיר של סמואל בקט. רגע אחרי שמקלרוי מפסיקה להצחיק, הצילום שלה מתחיל לדבר על אבסורד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו