בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | "מי שצריך לקרוא את זה, שיקרא"

חליל גבעתי-רפ, חובש בסיירת נח"ל, קרא את שפינוזה, אהב את לאה גולדברג והיה מעורב חברתית ופוליטית. באפריל האחרון, ביום השואה, הוא התאבד בירייה, מותיר אחריו מכתב

תגובות

"רציתי לבקש ממך שתכתוב על חליל. הפעם חליל הוא יהודי, שהכאב על עוולות הכיבוש הביא למותו והוא בן עשרים וכמה חודשים". המלים הללו, שהגיעו אלי באי-מייל מאביו השכול של החייל חליל גבעתי-רפ, הכו בי כברק. חלפו כמה ימים עד שאזרתי אומץ להשיב, ועוד כמה שבועות עד שאזרתי אומץ לנסוע לפוגשו.

טיפות גשם ירדו השבוע על היישוב כליל בגליל, מכסות את העצים והצמחים באגלי מים. בבתים המבודדים בערה האח, העשן היתמר, ורק רחש הגשם הפר את השקט. אחרי כשלוש שעות של שיחה כואבת ומאופקת יצאנו לגינת הבית היפהפה, לעשן סיגריה. עמדנו דומם, מועקה כבדה באוויר. הבטנו בשביל האבנים שמוביל אל בריכת צמחי המים, שגפן משתרגת מעליה. מישאל, האב, סיפר שכאן, מתחת לגפן הזו, "הפרגולה המצ'וקמקת" בלשונו, חשב חליל להתחתן יום אחד, בשעת שקיעה. אחרי שמת, בנה מישאל את הבריכה הזאת והוסיף עוד פרגולה ממתכת מעל לגפן, שהיתה צריכה להיות החופה. מקדש-מעט לזכר חליל.

גם חדרו נותר כשהיה, כאתר הנצחה. שלל אביזרים צבאיים פזורים על השולחן ונדמה שבעליהם ישוב בעוד רגע לחדרו, ובצדם הספרים. הו, הספרים. אולי הם מספרים את הסיפור כולו; אולי בהם נעוץ כתב הסתר לפתרון תעלומת מותו: למה לקח החייל חליל את רובהו, ביום השואה האחרון, זמן קצר אחרי טקס הזיכרון בבסיס, סיים את ארוחת הצהריים שלו יחד עם חבריו, מצב רוחו לא רומז על כלום, נכנס לשירותים, וירה כדור אחד בראשו.

המבט בערימת הספרים בחדרו מעיק, קשה לגעת בהם, כל כותר הוא עוד רמז: "אנושי, אנושי מדי. ספר לחופשיים ברוח", פרידריך ניטשה; "מה עשית מן החיים", פרננדו פסואה; "מוות לסירוגין", ז'וזה סראמאגו; "גלות המשוררים", ברטולד ברכט; "הרימו את קורת הגג, נגרים", ג'יי-די סלינג'ר; "גוג ומגוג", מרטין בובר; "1984", ג'ורג' אורוול; "וולדן. חיים ביער", הנרי דייוויד תורו; " על פרשת דרכים", אחד העם; "יסודות הפשיזם", זאב שטרנהל; "התגנבות יחידים", יהושע קנז; "זכרון דברים", יעקב שבתאי; וגם דוד אבידן, לאה גולדברג ונתן זך ו"שירי חג ומועד ונופל", התקליט האהוב על חליל של מאיר אריאל.

פתק בכתב ידו של חליל בצד הספרים. למי השאיל: כל כתבי ש"י עגנון ו"מלכוד 22" - למישקה, נעמי כבר החזירה את שני הספרים ששאלה. כדורגל על הרצפה, חתום בידי כל חבריו למשחק הקבוע בימי שלישי, וכל פרסומי "שוברים שתיקה" ועלוני המאבק למען זכויות הבדווים - במגירה. עכשיו קוראת בת שבע, אמו של חליל, את הספרים של בנה. ספר אחר ספר, תרה אחר ההסברים למות בנה.

חליל נולד בניו יורק. הוריו, בוגרי המחלקה לציור בבצלאל, בשנות ה-50 לחייהם כיום, עשו שם שבע שנים וזמן קצר אחרי הולדתו שבו ארצה והתיישבו ביישוב האקולוגי כליל. אביו של מישאל היה המרצה לתיאטרון, ד"ר אורי רפ, והוריה של בת שבע ניצולי שואה. כשנתנו לבנם את השם חליל נזעקה הסבתא. אבל בת שבע אהבה את הצליל, ומישאל אהב את המשמעות הפוליטית של השם העברי-ערבי. חליל גדל להיות ילד חברותי מאוד, עוסק בספורט, אוהב מוסיקה ומודע פוליטית וחברתית. הוא קרא את שפינוזה ואת תורו בגיל צעיר מאוד, לאה גולדברג היתה המשוררת האהובה עליו.

בחופשתו האחרונה מהצבא קנה ב"צומת ספרים" ברגבה שלושה ספרים במאה: "טייס קרב" של אנטואן דה סנט-אקזופרי, "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי והספר על הזן-בודהיזם של יעקב רז.

חלומו היה ללמוד רפואה, להיות כירורג ולנסוע לאפריקה. בתיכון התלבט אם להצטרף למסע של בית הספר לפולין. הוריו אומרים שלא אהב את הקטע הלאומני של התעטפות בדגל ישראל באושוויץ, אבל מכיוון שלא רצה לאכזב את סבתו וסבו, ניצולי השואה, החליט לנסוע. בכיתה י"ב היה מיוזמי מכתב השמיניסטים לאהוד אולמרט בעניין גורלו של גלעד שליט. הדס, אחותו של גלעד, החבויה מעין הציבור, היתה חברתו הקרובה.

חליל שהה שבועיים רצופים באוהל המחאה והופיע פעמיים ב"ערב חדש". עכשיו אני צופה בו בהקלטה משנת 2008 אומר לדן מרגלית: "בתור נער שעומד להתגייס לשירות קרבי, אני מרגיש שאני חייב ללכת לצבא בתחושה שהמדינה תחזיר אותי אם אפול בשבי. זה סוג של ברית ביני ובין המדינה, בין ההורים שלי ובין המדינה, ואני מרגיש שהברית הזאת חייבת להתקיים. העובדה שגלעד כבר אלף ימים בשבי מערערת את הביטחון שלי ושל צעירים בני גילי".

שנה אחר כך התראיין שוב: "אנחנו מתגייסים בתחושה שהממשלה מפקירה אותנו". על הראיון השני למדו הוריו רק אחרי שמת, כשביקשו את ההקלטה של הראיון הראשון. רק אחרי מותו ראו אותו אומר: "אהוד אולמרט וממשלת ישראל לא מבינים את גודל השבר שהם יוצרים אצל צעירים". השבוע אמרה אמו: "אני חושבת שלא הבנו את גודל השבר. זה זרם בדמו, תחושת הכישלון לשחרר את גלעד".

צפיתי השבוע בשני הראיונות ובקטעי הווידיאו שצולמו באוהל המחאה ונערכו לסרט אחרי מותו: נער יפה תואר, בוטח בעצמו, גבה קומה ורהוט, מחלק הוראות לחבריו באוהל, מוקף כל הזמן בחברים, מרשים מאוד, מתראיין באנגלית ובעברית, צעיף אדום עוטף את צווארו. "הצילו", כתוב על כרזה מאחוריו, כמו בכתב ידו של שליט. בסיום הסרט הוא נראה מספר לחבריו על סיור שעשה בחברון, יחד עם פעילי "שוברים שתיקה", ועל הזעזוע שחש ממה שראו עיניו. הוא ממליץ לחבריו באוהל לנסוע לחברון. מתעורר ויכוח, כמה מהחברים באוהל משמיעים דעות לאומניות קשות. חליל היה מיועד לצאת לשרת בחברון, זמן קצר אחרי שירה בעצמו.

בתום לימודיו בתיכון עשה שנת שירות בשכונת קריית מנחם בירושלים, במסגרת עמותת "אלון". הוא גר בקומונה, מסייע בלימודים לילדים אתיופים ופעיל בקואופרטיב הצרכנים בשכונה. הוריו חושבים שגם המפגש עם הילדים העניים בירושלים צרב בו את תחושת הכישלון, בדומה למאבקו הכושל על שחרור גלעד שליט. "הוא הרגיש שגורלו נחרץ, שהיחיד לא יכול להשפיע", אומרת אמו.

הוא התלבט אם להתגייס לצה"ל, וקינא בר', חברו הטוב מהקומונה, שהיה סרבן ונכלא. בדרך לתחנת הרכבת בנהריה אמר לו פעם אביו: "חליל, אתה יודע שאם תחליט לא להתגייס נהיה מאחוריך", וחליל השיב: "אבא, אני יודע". עכשיו אומר אביו בלחש: "יכול להיות שאלמלא התגייס, כל זה לא היה קורה". חליל התלבט, לדברי הוריו, עד שהחליט לבסוף להיות חייל קרבי, למרות זימון שקיבל ליחידה מובחרת במודיעין. הוא לא ראה את עצמו יושב מול מחשב במשרד. "זה לא משנה אם אתה לוחץ על כפתור במחשב, או אתה יורה", אמר להוריו והתגייס לסיירת נח"ל. הוריו סמכו על בחירתו, משוכנעים שפתר לעצמו את הדילמה.

בקורס החובשים הקרביים לא התגלו שום סימני מצוקה. לראשונה בחייו היתה לחליל מחברת מסודרת, הוא למד ימים ולילות והצטיין. בסיום הקורס הוכרז "חניך למופת". הוריו היו נרגשים וגאים לראותו בטקס הסיום, בנעליו האדומות, הקרביות. בתום הקורס יצא ל"רגילה".

היו אלו ימי פסח שעבר, את חופשתו העביר חליל בנעימים. הוא יצא לטיול במדבר עם שתי ידידות שלו, התבודד ליום אחד עם פרימו לוי בתרמילו. בת שבע אומרת שחליל לא שידר שום אותות מצוקה, גם לא כאלו שמתגלים בדיעבד. היא חקרה חברים שהיו אתו במסיבות האחרונות. אולי עמד בצד, אולי שקע בעצמו, וכלום.

הוא הלך עם אחיותיו לראות את "הזדמנות שנייה" עם סנדרה בולוק בקולנוע, קנה לעצמו מכנסיים בקניון - חליל שנא מותגים ולא לבש שום דבר עשוי מעור, או עשוי בסין - וקנה תרמיל לאחותו הגדולה שעמדה לנסוע לנפאל. "הוא כאילו היה בשיאו", אומרים הוריו על חופשתו האחרונה.

בתום החופשה לקח אותו אביו לתחנת הרכבת בנהריה. החבר שנסע אתו סיפר שחליל קם כמנהגו לקשיש שלא היה לו מקום ישיבה. מצב רוחו היה טוב. במחנה בערד הוא פגש את צוות הסיירת שלו, ממנו נפרד לפני שהלך לקורס. גם המפגש הזה היה נעים לחליל, כך סיפר להוריו בטלפון. איש לא ידע אז שבבית בכליל, טמון עמוק בתוך מחברת רישומים של בצלאל ששייכת להוריו, כבר חיכה מכתב ההתאבדות.

כמה ימים אחר כך, ב-12 באפריל, יום השואה, התקיים טקס הזיכרון לחיילים, בבסיס ליד ערד. החברים יספרו שהטקס היה סתמי, אבל מישהו הקריא בו את שירה של צרויה להב, "פרח". רק חבר אחד לצוות אמר להורים שחש שחליל היה נסער, אבל שאר החברים לא הבחינו בכלום.

החיילים חזרו לאוהל אחרי הטקס וחליל נעמד וציטט בעל פה את מלותיה של צרויה להב, ללחנו של יהודה פוליקר: "מי שלוחץ על הדק / דם את לבו מכתים / במלחמות לצדק / גם ילדים מתים". אחר כך שאל חליל את חבריו החיילים: "מה אתם חושבים שזה אומר עלינו?"

איש לא הגיב וחליל לא יסף. הם הלכו לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל. חליל ביקש עט מחבר ושירבב משהו על פתק קטן שתחב לכיסו.

בתום הארוחה קם מהשולחן והסתלק.

כמה דקות אחר כך נשמעה ירייה אחת, והחברים היו משוכנעים שזה בא מהמטווח. אבל חליל נכנס לתא השירותים, נעל את הדלת מבפנים וירה לעצמו כדור בראש. הוא נמצא רק אחרי כמה דקות, כשחייל הבחין בדם על רצפת השירותים. בפתק המוכתם שנמצא בכיסו הוא כתב שהוא מצטער וש"מי שאמור לקרוא את זה שיקרא".

הוא נפצע אנושות והובהל במסוק לבית החולים סורוקה. זמן מה אחר כך, בזמן שמשפחתו סעדה את ארוחת הצהריים שלה, הופיעו שלושה קציני צה"ל בכליל, מביאים את הבשורה, ואוספים את ההורים ההמומים לבית החולים בבאר שבע. חליל מת למחרת. היה לו כרטיס "אדי" ואבריו נתרמו לחולים שהיו זקוקים להם.

הוא נטמן באדמת כליל, בטקס אזרחי, לבקשת הוריו. גם הוא עצמו אמר להם פעם: "אם יקרה לי משהו בצבא, אני לא רוצה לוויה צבאית". הוא נקבר חמישה ימים אחר מותו, שכן עבר זמן עד שאחותו, שטיילה בנפאל, אותרה באמצעות אנשי חב"ד.

למחרת מותו נכנסה אמו לחדרו והפכה את כל החדר, מחפשת את מה שמחפשים במצבים כאלה. "פשוט לא האמנתי שהוא נעלם לנו ככה", אמרה. במגירה היא מצאה את המכתב, שממנו העתיקה לי קטע: "העולם הזה מלא רוע, ניצול, חוסר צדק וכאב. כל החיים שלי הייתי בין לעשות משהו כדי לתקן את זה (למרות שלרוב גם מה שעשיתי היה חסר משמעות) לבין להסתכל מהצד. מהרגע שהתגייסתי עברתי להיות חלק מהצד שיוצר את המצב הזה, ועם זה לא יכולתי להתמודד... אומרים שכל אחד צריך לעשות שינוי קטן... אולי סוף סוף הצלחתי... לעשות את השינוי שלי". המכתב שבו נפרד חליל מכל אחד מחבריו ובני משפחתו לא נשא תאריך.

האש באח מרצדת ושקט מעיק משתרר בחדר. רק פעם אחת במהלך השיחה נקוו דמעות בעיניו של מישאל. "אני כל כך ציני. אם רק הייתי יכול להגיד לו: חליליק, אין שינוי במה שעשית. חבל, חבל עליך", וקולו נשנק. "אם חליל היה לומד רפואה ונוסע לאפריקה, כמו שחלם, הוא היה עושה שינוי יותר גדול. אבל אני כבר לא יכול לשכנע אותו".

אחר כך שאלתי את השניים למה ביקשו שאכתוב על חליל. "אני רוצה להעביר את מה שחליל רצה", אמרה בת שבע, "הוא שנא את הכיבוש, את היחס לבדווים ואת היחס לגלעד שליט. הוא ראה את חוסר המוסריות של הצבא, הוא היה בקונפליקט בלתי פתיר מבחינתו - מצד אחד, המחויבות האזרחית והמחויבות לחבריו, ומצד שני, השירות בצבא שמבחינתו אינו מוסרי. הוא שאל את עצמו: מה אני יכול לעשות. זו שאלה לא לגיטימית במדינה שלנו. יש תפישה ערכית אחת, ואין דיון עומק עליה. הולך בחור בן 18, וצריך להילחם את המלחמה של בנימין נתניהו, אין דיון עומק ויש דה-לגיטימציה של כל מי שחושב אחרת.

"הייתי רוצה להציף את החברה הצעירה שעומדת לפני גיוס, שלא מאפשרים לה לשאול את השאלות האלה, ועוד עושים להם דה-לגיטימציה. אני לא אומרת שלא צריך צבא, אבל חייבות להיות עוד דרכים לשרת את המדינה. זה צריך להיות לגיטימי. יש המון זלזול במי שחושב אחרת".

ומישאל אמר: "הוא בדיוק האדם שלא היה צריך ללכת לצבא. הוא לא היה מסוגל, מצפונית, עם הצמחונות שלו ושנאת הכיבוש. כמה עצוב שלא היה לו עם מי לדבר על זה. כמה עצוב שלא היתה לו מסגרת אחרת לשרת. הוא הרגיש שהחברה לא תאפשר לו לסרב לשרת בצה"ל. וגם מצפונו אמר לו שהוא חייב. ואז הוא הרגיש שזה מגיע - עוד חודש הוא בחברון ואולי הוא יצטרך לירות במישהו. הוא דחה ודחה את הרגע הזה, הלך לקורס, אבל הוא ידע שבסוף יגיע לחברון - וזה עינה אותו. זה היה מוות אידיאולוגי מתוכנן מראש. הוא הרגיש שעוד מעט, או שהוא יצטרך לירות באחרים, או שירה בעצמו. הוא בחר באפשרות השנייה".

ואחר כך יצאנו אל הגינה, אל בריכת הצמחים ואל הגפן המשתרגת, שמתחתיה חשב חליל להתחתן, ושתקנו. *



חדרו של חליל. ספרים, אביזרים צבאיים ותמונתו


חליל גבעתי-רפ. חלם ללמוד רפואה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו