בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך למכור בנק מבלי לאבד שליטה

שלמה אליהו נאבק כדי למנוע את אישור התיקון לחוק מראני, שמתווה את מסלול הפרטת בנק לאומי. אלא שהתיקון אינו מבטל את סיכוייו של משקיע להשיג שליטה בבנק, רק מחייב אותו לזכות בהיתר מבנק ישראל. עד שיעבור התיקון, על המדינה לדאוג ליצירת מנגנונים שימנעו שליטה בבנק של בלתי מורשים

תגובות

>> בעיתוי מקרי לגמרי פירסמה אתמול משטרת ישראל את המלצתה להעמיד לדין את יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר ואת המנכ"ל המכהן ציון קינן - בשבוע שבו פירסם המפקח על הבנקים את עמדתו בנוגע למכירת בנק לאומי. אין קשר ישיר בין שני האירועים, אלא עקיף: הטלטלות בבנק הפועלים בשנים האחרונות הם בין הגורמים לכך שבנק ישראל מנסה ליצור מנגנונים שימנעו זעזועים בבנק לאומי כשהמדינה תיפרד מיתרת החזקותיה בו.

במשך יותר מ-20 שנה מנסה המדינה למכור את השליטה בלאומי, ללא הצלחה. במבחן התוצאה, הבנק לא נפגע מכך שנשאר בשליטה מעורפלת של המדינה, להפך: בשנים שחלפו מאז הלאימה המדינה את הבנקים לאחר קריסתם ב-1983 הוא אף שיפר את מעמדו ונחשב לבנק הישראלי הגדול ביותר במונחי הון עצמי ושווי שוק.

המדיניות שהנהיגה המדינה למכירת הבנקים התבססה מאז ומתמיד על כמה עקרונות: לוודא שהקונים הם אנשים הגונים ונקיים מכל רבב ובעלי איתנות פיננסית, שאינם לווים גדולים מדי של הבנק הנרכש, ולדאוג למנגנונים של איזונים ובלמים בשליטה בבנק, כדי שלא ייווצר מצב שבו אדם אחד שולט בבנק גדול ומכוון את פעילותו.

בשיטה זו הפריטה המדינה בזה אחר זה את בנק המזרחי, בנק הפועלים ובנק דיסקונט. בשלושת הבנקים נתקל הפיקוח על הבנקים במהמורות שונות מול בעלי השליטה. בבנק הפועלים הופרו האיזונים והבלמים אחרי שמשקיעים האמריקאים מכרו את מניותיהם לשרי אריסון, וכתוצאה מכך נולד המאבק המפורסם בין בנק ישראל לאריסון סביב הדחתו של היו"ר לשעבר דני דנקנר; במזרחי-טפחות שני בעלי השליטה, מוזי ורטהיים ומשפחת עופר, מעולם לא הסתדרו ביניהם ולאחר כמה שנים סוערות, שכללו תחלופה מהירה של כמה יושבי ראש, הגיעו לסטטוס קוו; ובבנק דיסקונט, שהיה האחרון שהופרט, ההנחה שיש למכור גרעיני שליטה בבנק לבעלי "כיסים עמוקים", שיזרימו הון לבנק במקרה הצורך - הופרכה לגמרי לאחר שקבוצת ברונפמן סירבה להזרים כסף לבנק.

המשברים האלה ציננו את התלהבותו של בנק ישראל בנוגע למכירה לגרעין שליטה מזוהה. אחרי שנכשלה שוב ושוב במציאת קבוצת משקיעים הולמת לרכישת בנק לאומי, המדינה בחרה בדרך אחרת - לא עוד מכירה לגרעיני שליטה, אלא מכירת מניות המדינה בבורסה ומתן אפשרות לבעלי המניות לארגן גרעין שליטה.

אלא שהמנגנון הזה עורר חשש מפני היווצרותו של ריק שלטוני בבנק, שיאפשר לבעלי מניות קטנים לשלוט בו בפועל, מבלי שעברו אפילו בדיקה מקדמית על ידי המדינה. פתרון לכך נרקח באמצעות ועדה בראשות מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, אוהד מראני, שנועדה להסדיר את השאלות העולות במצב שבו אין בעל שליטה מזוהה בבנק.

הוועדה פירסמה את המלצותיה לפני כמה שנים ומאז הן עברו כמה גלגולים. אחרון הגלגולים נרשם השבוע, כשהפיקוח על הבנקים הגיש לכנסת את עמדתו בנוגע לתיקוני החקיקה הנדרשים, כדי להבטיח מעבר שליטה בטוח וללא תקלות בבנק במודל של מכירת כל מניות המדינה מבלי שיש גרעין שליטה מזוהה.

פגיעה באליהו - "לתכלית ראויה"

אף שבנק ישראל זנח את מודל המכירה הקודם של הבנקים, הוא לא זנח את החששות שליוו אותו אז מפני השתלטות של גורמים לא רצויים או לווים גדולים על הבנקים ומפני היווצרות של בריתות לא ראויות בין בעלי מניות. לכן, התיקונים המוצעים לחוק יוצרים מסלול משוכות נוקשה בדרך למינוי דירקטורים בבנק, שהופך למעשה את בנק ישראל לבעל השליטה בלאומי. זה לא מצב רצוי, אבל בבנק המרכזי מתייחסים למנגנון כהכרחי לדרך שבה צועד הבנק אל עבר מבנה שליטה לא ברור.

כך למשל, התיקון קובע כי כל מי שמחזיק ביותר מ-1% ממניות הבנק חייב להזדהות, וכי מי שמחזיק ביותר מ-2.5% מהמניות (לבד או עם אחרים) יוכל להציע מועמד יחיד מטעמו לדירקטוריון הבנק. הסעיף הזה פוגע בבעל המניות הגדול בלאומי, שלמה אליהו, המחזיק בכ-10% ממניות הבנק, מאחר שלכאורה הוא שם אותו במעמד שווה לזה של מחזיקי מניות קטנים ממנו בהרבה.

בדירקטוריון המונה 15 דירקטורים, המכסה המדויקת שניתן היה להקצות לאליהו היא 10% מהדירקטורים - משמע דירקטור וחצי. מאחר שאין חצי דירקטור, ייאלץ אליהו להסתפק בדירקטור אחד. ההסבר שסיפקו לכך בנק ישראל והאוצר הוא שמדובר בפגיעה "לתכלית ראויה", כדי למנוע מצב של השגת שליטה בפועל בבנק באמצעות שיעור החזקה נמוך ומבלי שניתן לכך היתר מבנק ישראל.

אליהו מנסה לארגן גרעין שליטה בלאומי באמצעות הח"כ לשעבר חיים רמון, שאותו שכר לשם כך. כמו כן מנהל אליהו מגעים עם גורמים פיננסיים מחו"ל כדי לצרפם לקבוצה שלו. רמון כבר הביא לו נדוניה כשחיבר את חברת אוצר התיישבות היהודים, המחזיקה ב-5% ממניות לאומי, לקבוצה המתגבשת. יו"ר אוצר התיישבות היהודים הוא חברו של רמון ל"שמינייה" של מפלגת העבודה, ח"כ לשעבר חגי מרום. המשימה העיקרית של רמון היא לפעול בכנסת כדי למנוע את העברת התיקון לחוק, שיאפשר את מכירת יתרת מניות המדינה בבנק לאומי במסלול שנקבע בוועדת מראני. רמון משמש גם יו"ר מועצת קדימה, המפלגה הגדולה בכנסת, והנגישות שלו לח"כים של המפלגה ומפלגות אחרות כמו מה שנשאר ממפלגות העבודה וש"ס היא גבוהה. הון ושלטון? לגמרי.

התרחיש המועדף מבחינת אליהו הוא שהתיקון לחוק לא יעבור ושהוא ימנה כמה שיותר דירקטורים בבנק וישלוט בו בפועל. במצב כזה הוא יוכל לבחון אם כדאי לו לארגן גרעין שליטה שיפעל לקבלת היתר מבנק ישראל, או שיסתפק בהשגת אמצעי שליטה באמצעות מינוי כמה שיותר דירקטורים.

אליהו נמצא ראוי בעבר להימנות על גרעין השליטה בבנק אגוד, וייתכן שיימצא ראוי לשלוט גם בבנק לאומי, אך האפשרות שהוא או בעלי מניות אחרים ישיגו שליטה בבנק מבלי לקבל לכך היתר היא הסיוט הגדול של הפיקוח על הבנקים. למעשה, היא פתרון גרוע מכל מודל מכירה אחר, שכן היא עשויה להביא לכך שהבנק יישלט על ידי אנשים שלא קיבלו לכך היתר - היום זה אליהו, שנחשב איש פיננסים שמרן ומנוסה, אבל מחר זה יכול להיות גורם בלתי רצוי שישתלט על הבנק הגדול בישראל.

העברת התיקון לחוק מראני אינה מאיינת את האפשרות של אף משקיע להגיש בקשה לקבל היתר שליטה בבנק. הדרך הנכונה להתמודד עם האמביציה הזו היא לעבור את מסלול האישורים של בנק ישראל לקבלת ההיתר. עד אז, המדינה חייבת ליצור מנגנונים שיאפשרו לדירקטוריון הבנק לתפקד, וימנעו את העברת השליטה בו בפועל למי שלא קיבל היתר לכך.

נ.ב.

בנימין זאב הרצל הקים את חברת אוצר התיישבות היהודים ב-1899 כדי שתייסד בנק בארץ ישראל. החברה הוקמה על ידי ההסתדרות הציונית, והרצל פנה לשני "טייקונים" - הברון רוטשילד והברון הירש - כדי שיזרימו כסף לצורך הקמת הבנק. השניים לא אהבו את הזיקה בין הבנק לתנועה הציונית ולכן ויתרו על ההצעה. לכן פנה הרצל לאלטרנטיבה אחרת: גיוס כסף מהציבור היהודי בארץ ובעולם. כך הוקם בנק לאומי. כיום המצב שונה. בין בעלי המניות של הבנק נמנים כמה טייקונים מקומיים ובהם יצחק תשובה, דוד עזריאלי, נוחי דנקנר, אלפרד אקירוב ושלמה אליהו. כל אחד מהם ישמח לקבל חלק מהשליטה בבנק, ואם הדרך לשם עוברת דרך קשרים פוליטיים - אדרבא ואדרבא.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו