בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט מצרים | מבוא לבלימת הדמוקרטיה

מאיראן ועד לוב, הלקח שהדיקטטורים של האזור עלולים להפיק מהמחאות המתפשטות, הוא לא שנחוצים שינויים אלא שכדאי לדכא הפגנות כבר בראשיתן, ובמלוא העוצמה

תגובות

החוכמה המקובלת במערב, כפי שבאה לידי ביטוי ברבים מהניתוחים בתקשורת הבינלאומית השבוע, גורסת שקיים לקח מרכזי אחד מהמהפכה המצרית: חתירתם של ההמונים במזרח התיכון לזכויות מלאות, חופש ביטוי, תעסוקה ושוויון כמעט אינה ניתנת לעצירה. מה שקרה בקהיר ובתוניס, דינו לקרות במוקדם או במאוחר גם בדמשק, בצנעא ובמנאמה בירת בחריין. על פי ההיגיון הזה, רק למשטרים שיידעו להתאים עצמם לרוח התקופה ויבצעו במהירות שינויים מקדמי זכויות, יהיה סיכוי לשרוד.

בזמן שגלי ההדף מקהיר הורגשו בכל רחבי האזור, אותתו שליטים ערבים בזהירות על נכונותם להכיר בתפנית. בסוריה יצא הנשיא, בשאר אסד, במופגן ללחוץ את ידי האזרחים מחוץ למסגד בית אומיה בדמשק (גם אם אפשר להעריך שמרבית עוברי האורח התמימים היו בעצם סוכני המודיעין הסורי). בירדן פוזרה הממשלה. בגדה המערבית הודיעה הרשות הפלסטינית על החלטתה לקיים באיחור בחירות לעיריות.

ואולם, הלקח הראשון במעלה של הדיקטטורים באזור מנפילתו של עמיתם, נשיא מצרים חוסני מובארק, עלול להיות הפוך בתכלית. אף שהעימות במצרים לבש לעתים אופי אלים, נמנע מובארק מלטבוח במתנגדיו. ייתכן שהיתה זו תחושת האחריות של הנשיא כלפי העם המצרי, שבו שלט במשך כמעט 30 שנה ואולי ראשי כוחות הביטחון שלו הכתיבו ריסון. מכל מקום, מסקנת הדיקטטורים, מטהראן ועד רבאט, עלולה להיות שנדרשת הפעלת כוח מרבי במהירות האפשרית, כדי שלא לסיים כמו מובארק. קשה, למשל, לדמיין את האייתוללות באיראן מפגינים ריסון דומה מול האתגר המחודש שהציבו בפניהם השבוע המפגינים ה"ירוקים".

אם ישראל, בניגוד מובהק לאירופה וארצות הברית, הגיבה בחמיצות על הפלת שלטון מובארק, אירועי איראן אמורים להפיח כאן תקווה. בזמן שהפלת משטרים אחרים באזור עלולה לבשר את עלייתם של האחים המוסלמים, באיראן כמעט כל שינוי יהיה בבחינת חדשות טובות (אלא אם תתחולל

השתלטות מלאה של משמרות המהפכה, הקיצוניים אף יותר).

יעבור עוד זמן בטרם נדע אם אפקט הדומינו יגיע גם לטהראן. הרושם המצטבר כרגע הוא שההפגנות שם עדיין לא קיבלו תנופה משמעותית. לקושי המוכר לחזות את תגובות ההמונים תחת משטר דיכוי נוסף האיפול, הרחב יחסית, שמצליחים השלטונות בטהראן להטיל על המידע הזורם מהמדינה החוצה. במצרים, שבה ספקיות האינטרנט מועטות והשליטה בהן ריכוזית, הצליח משטר מובארק לנתק את האינטרנט כמעט לגמרי במשך כמה ימים קריטיים.

באיראן אנו ניזונים כעת משברי דיווחים, המלווים בתמונות סלולריות מטושטשות ממוקדי ההפגנות. ובכל זאת, תשומת הלב הבינלאומית ממוקדת בנעשה שם השבוע. זה קורה גם משום שאחרי מהפכת קהיר, ממשל אובמה מסתכן מעט יותר בעידוד האופוזיציה בטהראן (מה שחשש לעשות בעת כישלון המהפכה הירוקה של יוני 2009). סיבה נוספת היא כישלונם המוחלט של כלי התקשורת וגורמי המודיעין בחיזוי את המהפכות במצרים ובתוניסיה. עכשיו כבר מתקבל כל רסיס אינפורמציה חדש מהמזרח התיכון בקשב גדול.

הכסף ידבר

בשלב זה, נדמה שאין מקום להשוואה בין המהומות שלאחר הבחירות לנשיאות ב-2009 לסבב ההפגנות החדש באיראן. אז הפגינו מאות אלפים, אולי מיליונים, בערים הגדולות. ההפגנות ביום שני השבוע משכו מספר קטן בהרבה של משתתפים ואדם אחד נהרג בעימותים עם כוחות הביטחון.

פרופ' מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, אומר שהאופוזיציה האיראנית עדיין חיה ונושמת. "אלה גחלים רוחשות", הוא אומר. מנגד, המשטר וכוחות הביטחון שלו ערוכים טוב יותר ממובארק ושוטריו כדי להתמודד עם ההפגנות.

ליטבק מעריך כי משטר האייתוללות עדיין נהנה מבסיס תמיכה יציב למדי של 20%-30% מן האוכלוסייה. "אלה אנשים שבאמת מאמינים בצדקת הדרך של המהפכה האיסלאמית", הוא מסביר ומוסיף כי "ישנן גם קבוצות שונות, הפועלות מתוך אינטרס, כמו הבאסיג' והפסדאראן (משמרות המהפכה), שסיום המהפכה יבשר את קצן". קבוצות מפתח, כמו הפועלים וסוחרי הבאזארים טרם הצטרפו למחאה בסיבוב הנוכחי.

אולם, אם חל שינוי שמדאיג את המשטר בהשוואה ל-2009, הוא קשור במצב הכלכלי. בעיות מבית, לצד החרפת הסנקציות הבינלאומיות נגד תוכנית הגרעין, כפו מצוקה כלכלית על שכבות גדולות. ביטול סובסידיות בהיקף 100 מיליארד דולר ייקר משמעותית את מחירי הדלק. בשלב הבא צפויה עלייה דרמטית באינפלציה, שייתכן כי תחולל תסיסה עממית רחבה יותר.

ליטבק מתאר מחלוקות פנימיות, בתוך המשטר ובקרב האופוזיציה. במחנה השמרני מתפתח עימות בין הנשיא מחמוד אחמדינג'אד לבין רפסנג'אני ויו"ר הפרלמנט עלי לריג'אני ובין הנשיא לחכמי ההלכה (העולמא). באופוזיציה נוצרו שני זרמים: האחד, שבו חברים שניים מראשי המחאה ב-2009: מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, מבקש להכניס שינוי בשיטה הקיימת. הזרם השני, שבלט בהפגנות האחרונות, דורש משטר חדש, דמוקרטי ומתקדם. "הצרה היא שהפגנות הירוקים עודדו את המחנה השמרני להתלכד מחדש", אומר ליטבק.

ד"ר אלדד פרדו, מומחה לאיראן מהחוג למזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, מזהה גם הוא פרדוקס מסוים בתזוזות הפוליטיות באיראן: "כל עוד התנועה הירוקה נראתה מובסת, אפשר היה לדבר על פיצול במחנה השמרני. עכשיו הם מלוכדים". לטענת פרדו, אחמדינג'אד מהווה כעת עול על המנהיג הרוחני, עלי חמינאי. "אפילו אנשי משמרות המהפכה אינם רואים בנשיא דמות מכובדת", אומר פרדו. "הוא נתפש כעוף מוזר, המנסה להוביל את מהפכת המהדי הגדולה (המהדי מקביל למעין משיח באיסלאם). אחמדינג'אד קושר את שובו של המהדי גם לפרויקט הגרעין. בחודש שעבר אמר שלא ירחק היום שבו שבעה מיליארד בני אדם ידברו פרסית, כלומר - כל אוכלוסיית העולם".

המסקנה העיקרית של פרדו ממחקר שעקב במשך שנים אחר מוצרי תרבות ואתרי אינטרנט מרכזיים באיראן, היא שהעם האיראני חושש ממהפכה נוספת. "העם מבקש שינוי. הם כבר עברו מהפכה אחת, איסלאמית, ולראייתם עוד אחת עלולה להביא עמה שוב דיקטטורה. האיראנים אינם מבקשים משטר נוסח המערב אלא משהו נשגב מזה".

מאז שלשום ניכר ניסיון איראני לעבור ממגננה להתקפה. בתזמון שייתכן שאינו מקרי, הושמע בלבנון נאום מתלהם במיוחד של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה והתפרסם מידע על מעבר צפוי של שתי ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ, בדרך לחוף הסורי. נסראללה, עמוק מתוך הבונקר בביירות, לעג לחילופי הרמטכ"לים בישראל ואיים כי ארגונו יכבוש את הגליל אם יפתח צה"ל בסיבוב מלחמה נוסף.

תנועת הספינות בוטלה לבסוף, אבל היא לא היתה מתאפשרת בימי מובארק. עצם הדיבור עליה היה איתות שהאיראנים מאמינים כי הזמנים השתנו. עד כה היו אלה ספינות ישראליות שעברו בסואץ, מאיימות על איראן.

שני המהלכים מעידים שחרף ההפגנות נגד המשטרה בחזית הביתית, טהראן מבקשת להעביר את המערכה למגרשו של היריב. זה נעשה גם באמצעות התכסיס הבדוק של הסטת האש לעבר ישראל. העובדה שוושינגטון, חרף הצהרותיה האחרונות, אינה נוקטת כלפי טהראן אותו קו החלטי שנקטה כלפי קהיר, מעידה שגם לה יש ממה לחשוש. האיראנים כבר הוכיחו בעבר את יכולתם לנהל מתקפה מסועפת של פיגועים נגד יעדים ברחבי העולם.

פחד וקיפאון

לבד מאיראן ומלבנון, הקשב הישראלי מתמקד כעת בגבולות השלום עם מצרים וירדן. המשטר הצבאי הזמני במצרים הודיע על מחויבותו להסכמים ובהם השלום עם ישראל. החשש העיקרי בישראל הוא משינוי לרעה בטווח הרחוק, אם כי החרדה מעליית האחים המוסלמים נרגעה במעט. הבעיה הבוערת ביותר כעת היא סיני, לשם איפשרה השבוע ישראל לצבא המצרי להכניס עוד כוחות, תוך חריגה מהסכם השלום.

הגבול הפרוץ עם ישראל מעודד הברחות, הסתננויות וייתכן שגם פיגועים - ויחייב את האצת בניית הגדר לאורכו, מהלך שהתמהמה שנים משום שעמד במקום נמוך בסולם העדיפויות התקציבי. רשמית מתרפקים בישראל על ההיכרות הממושכת עם האיש החזק של הרגע בקהיר, הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, שלחם מול שר הביטחון אהוד ברק בקרב החווה הסינית ב-1973. בפועל, טנטאווי היה תמיד המרוחק והמסוגר ביותר בהנהגה המצרית ביחס לישראל.

גם ירדן בלחץ מההתפתחויות וחלק מהסימנים שם מדאיגים. שר המשפטים הירדני קרא לשחרר את לקוחו לשעבר, רוצחן של שבע הנערות הישראליות בנהריים ב-1997. גנרל ירדני ביקר בעזה וצולם מקבל אות הוקרה מראש ממשלת החמאס, איסמעיל הנייה. מנהיגים בדווים חתמו על עצומה פומבית נגד המלכה ראניה ומחשידים אותה בשחיתות. עמאן היא מעין נייר לקמוס אזורי, רגישה ביותר לשינויים סביבה וחרדה בעיקר מהתזוזות שתחולל יציאת כוחות ארה"ב מעיראק בהמשך השנה.

בשטחים, בהשפעת האירועים במצרים, החליטה הרשות הפלסטינית לקיים בחירות לעיריות. מבחינת ישראל המשמעות היא בלימת כל סיכוי לחידוש תהליך השלום בחודשים הקרובים. בזמן שמערכת הבחירות תתנהל, הרשות לא תוכל להרשות לעצמה להיראות כפייסנית כלפי ישראל. לכן נדמה שמפגשים מצולמים עם נציגי ישראל למו"מ וביקורי בכירי צה"ל ברמאללה, לא יתקיימו עד לבחירות.

כל זה משרת, כמובן, את ראש הממשלה בנימין נתניהו. פחד וקיפאון, אפס מעשה וטיפוח חרדות; אין נוסחה האהובה יותר על ראש הממשלה. בנאומיו השבוע, סביב טקסי החלפת הרמטכ"לים, הרבה נתניהו להזכיר את הטלטלה האזורית, המחייבת נחישות וזהירות. גם ברק נקט קו דומה. אבל מסעם של שר הביטחון והרמטכ"ל החדש, בני גנץ, בגבול הצפון ביום שלישי, כוון בעיקר לזירה הפנימית. ברק, שסוף סוף יכול להיראות עם הרמטכ"ל בכפיפה אחת (אם כי, כפי שהעיר בעצמו, לא באותו גובה) רוצה לשדר הרמוניה ויציבות בצמרת.

נסראללה, לא אדם שיחמיץ הזדמנות לחבוט בישראל בפומבי, הציע למחרת לגנרלים הישראלים ובראשם גנץ, לחשוש מנקמת ארגונו על ההתנקשות בעימאד מורנייה. תוך כמה שעות הגיב נתניהו באיום משלו וקרא לנסראללה להישאר בבונקר. ישראלים ולבנונים בהתכתשות מילולית נמרצת, ממש כמו לפני שנה? נראה שבכל זאת יש דברים במזרח התיכון שלעולם אינם משתנים. *



מפגינים במנאמה בירת בחריין, השבוע. קשה לדמיין את האייתוללות באיראן מפגינים ריסון דומה לזה שננקט במצרים


מלמעלה: הפגנות נגד השלטון באיראן, בתימן וחיילים מצרים בקהיר שלאחר המהפכה . תצלומים: אי-אפ-פי, רויטרס וגטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו