בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחקיר מוסף הארץ | היום שבו הפגיזו מרגמות צה"ל רחוב הומה אדם בעזה

כיצד קרה שארבע פצצות מרגמה שצה"ל כיוון "כלפי מטרה צבאית" בעזה, במהלך מבצע עופרת יצוקה, נחתו בלב רחוב הומה אדם והרגו עשרות עוברי אורח? צה"ל מציע תשובות, אבל הן לא תמיד עולות בקנה אחד עם הדו"חות שלו עצמו מיום הקרב, וגם לא עם עובדות נוספות שנחשפות כאן לראשונה. אגב, בעגה הצה"לית מכונה הנזק שגרמו המרגמות: נזק אגבי

תגובות

כשעוברים על תמונות הילדים שנהרגו ברחוב אל-פאחורה בג'בליה במהלך מבצע עופרת יצוקה, אי אפשר שלא להתעכב מול פניה של לינה חסן. בתמונות, כל הילדים נראים חביבים ותמימים בדרכם - חלקם מחייכים, אחרים נראים נבוכים. ככה זה, ילדים. אבל משהו במבט של לינה, שהיתה בת עשר במותה, גורם לעצור מול התמונות הבודדות שנשארו מחייה.

לינה נראית בהן מלאת ביטחון: תמיד מישירה זוג עיניים גדולות ושחורות אל המצלמה. שערה תמיד אסוף ומסודר. לבושה תמיד מוקפד. באחת התמונות, שצולמה לבטח באיזו חגיגה משפחתית, היא נראית כבת חמש, לבושה שמלה לבנה מעוטרת רקמת פרחים וסרטי זהב. סיכות פרפרים צבעוניים מפלסטיק בשערה. לינה ממש עושה שם פוזה למצלמה; היא מניחה את יד שמאל על המותן, שולחת את הכתף קדימה ומביטה בהטיית ראש קלה הישר אל העדשה. עיניה בורקות. על אחת מציפורניה נראים סימני לק אדום.

מטח המרגמות שהרג את לינה, לצד עשרות אזרחים פלסטינים נוספים, נורה ביום שלישי, 6 בינואר 2009, בסביבות השעה 15:45. ארבע פצצות מרגמה בקוטר 120 מ"מ נפלו בתוך פחות משתי דקות בלבו של רחוב הומה אדם במחנה הפליטים ג'בליה. הן נחתו בסמוך לבית הספר לבנים אל-פאחורה, שבו לינה, בני משפחתה ועוד מאות אזרחים שנמלטו מאימת הקרבות בצפון רצועת עזה מצאו מקלט.

אביה של לינה, עבדול חסן, סיפר לכתב עיתון "גרדיאן" הבריטי ימים ספורים לאחר האירוע, כי "היא ביקשה ממני שקל כדי לקנות משהו לעצמה ולאחיה ואחיותיה". לינה היתה הבכורה בין ששת ילדיו. בהמשך תיאר איך נפרדה ממנו כשיצאה ממתחם בית הספר בדרכה לחנות המכולת הסמוכה. האדם הבא שראה את לינה היה וואל בארוד, בן 37, שסיים את התפילה בדיוק כשנשמעו התפוצצויות עזות מחוץ למתחם בית הספר. הוא מספר שיצא בריצה לחפש אחר שלושת בניו ששיחקו באותה העת ברחוב הסמוך. לדבריו, כפי שתועדו על ידי תחקירני ארגוני זכויות אדם בעזה, מצא את אחד מהם, עבדאללה (11), עומד במרכז הרחוב כשמסביבו עשרות גופות. הוא הרים את הילד המבוהל וגילה שהוא פצוע. "היה לו חור בבטן". הוא הניח את עבדאללה שותת הדם ברחוב שנראה לדבריו כמו "משחטה", ויצא לחפש במהירות את שני בניו הנוספים - סייף (8) וג'יהאד (14).

בארוד מספר איך התרוצץ בין הנפגעים, הפך גופה אחר גופה, כולן שכבו עם פניהן כלפי מטה. "לפתע ראיתי גופה של ילדה קטנה מוטלת על המדרכה ליד חנותו של אבו דאייר. אני חושב שזו היתה לינה חסן. היא שכבה על הרצפה ורצתי לעברה אחרי שראיתי ששפתיה זזות. היא פתחה וסגרה את פיה. בידיה החזיקה ממתקים. למרות שנראתה פצועה היא מצצה סוכריה. הפנים שלה לא נפגעו. כשהושטתי יד להרים את ראשה הופתעתי לראות שהגולגולת שלה היתה חצויה. אחרי זה היא סגרה את הפה ומתה". בארוד, שלא מצא בזירה את שני בניו האחרים, לקח את עבדאללה, לבית החולים קמאל רדוואן הסמוך. שם פגש בהם. התברר כי סייף לא נפגע כלל. ג'יהאד היה פצוע.

גם אביה של לינה, עבדול, זוכר את רעם פצצות המרגמה. "שמעתי את הפגז ורצתי החוצה. ראיתי את הגופה שלה מוטלת על הרצפה - חלק מהראש שלה היה חסר", הוא מספר בלקוניות, חוסך בתיאורים.

הדיווחים הראשוניים

סותרים ומבולבלים

במובנים רבים, ירי המרגמות של צה"ל לרחוב אל-פאחורה הפך את שעון החול של מבצע עופרת יצוקה. הלחימה ברצועת עזה נמשכה אמנם עוד שבועיים לאחריו, עד ה-18 בינואר, אך בעקבות האירוע התכרסמה רבות הלגיטימציה של פעולת צה"ל בדעת הקהל הבינלאומית ובעיני רוב מנהיגי העולם. האירוע עורר הפגנות ענק, מחאות דיפלומטיות נמרצות והביא לכינוס מועצת הביטחון של האו"ם, שם ספגה ישראל מפלה.

למרות שהמתקפה התרחשה ביום העשירי למבצע עופרת יצוקה ולמרות שכבר נפגעו עד לאותה נקודת זמן למעלה מאלף אזרחים פלסטינים, המראות שהגיעו מהשטח דקות ספורות לאחר נפילת הפצצות היו חריגים. בקטעי הווידיאו הראשונים שצולמו במקום נראים עשרות אזרחים מתרוצצים חסרי אונים בין גופות ופצועים. אחדים זועקים; אחרים, אחוזי היסטריה ופחד, סוטרים על פניהם וטופחים על ראשם. כמה מבוגרים נראים כשהם נושאים בריצה ילדים מדממים בזרועותיהם. מאוחר יותר העידו חלקם כי הגיעו לבית החולים הקרוב ברגל לאחר שנדחו על ידי האמבולנסים המעטים שהגיעו למקום, ולא יכלו להכיל את מספר הנפגעים הרב. גם לינה נראית באחד הסרטים האלה למשך מספר שניות. היא נישאת שם מעורסלת כתינוקת בידי אביה. גופה רפוי. ראשה מוטל חסר חיים לאחור. צמתה מטולטלת באוויר.

הדיווחים הראשונים שהגיעו מהמקום היו סותרים ומבולבלים. עדי ראייה סיפרו שמטוסים ישראליים תקפו את בית הספר אל-פאחורה וגרמו למותם של 40 אזרחים פלסטינים ולפציעתם של כ-50. דיווחים אחרים דיברו על ירי טנקים. ציון בית הספר כיעד התקיפה היה שגוי, ובדיעבד, היווה אות הפתיחה למלחמת גרסאות שנמשכה חודשים ארוכים סביב פרטי האירוע. היום ידוע שהפגיעה היתה ממטח של פצצות מרגמה, ושאף אחת מהן לא פגעה בשטח בית הספר. הפצצה הקרובה ביותר נחתה במרחק של כ-30 מטר מהמבנה, שתיים נוספות בטווח של כמה עשרות מטרים ממנו, והפצצה הרביעית נחתה במרחק רב יחסית. רסיסי אחת הפצצות אמנם פגעו בגדר ההיקפית של המתחם אך הם גרמו לנזק קל בלבד. מקרב מאות מבקשי המקלט במקום, שברחו אליו מתוך אמונה שימצאו בו הפוגה מהפיצוצים, לינה חסן היתה ככל הנראה היחידה שנהרגה; שלושה נוספים נפצעו.

התגובה של דובר צה"ל בארץ קנו, בעולם לא

ועם זאת, לקרבה למוסד היה חלק בהלם והזעם שעוררה התקיפה. ג'ון גינג, ראש ארגון אונרוו"א בעזה, התראיין זמן קצר אחריה בכמה מערוצי החדשות המרכזיים בעולם וטען בהתרגשות כי "בית הספר היה מסומן בצורה ברורה כמבנה של האו"ם" וש"280 משפחות המונות 1,674 אנשים מצאו בו מקלט". טענתו העיקרית היתה ש"מבנים ומיקומם בקואורדינטות מדויקות של ג'י-פי-אס הועברו לצבא הישראלי". תגובתו של דובר צה"ל לדברים התפרסמה ב-19:20. נאמר בה ש"מבדיקה ראשונית שנערכה עם כוחות צה"ל הפועלים ברצועת עזה עולה, כי ככל הנראה מתוך בית הספר נורו פצצות מרגמה לכיוון כוחות צה"ל. בתגובה לירי זה, ביצע כוח צה"ל ירי מרגמות תגובתי לאזור". לחיזוק הטענה הוסיף דובר צה"ל כי "לא אחת בעבר ביצע חמאס ירי לעבר שטח ישראל וכוחות צה"ל מתוך בית ספר תוך שימוש ציני באזרחים". להודעה צורף סרטון וידיאו שצולם על ידי מזל"ט של חיל האוויר ובו תיעוד ירי רקטות מתוך בית ספר של אונרוו"א בבית חנון. הסרטון צולם יותר משנה לפני עופרת יצוקה, אך העובדות לא הפריעו למספר פרשנים ושדרני חדשות לייחס אותו לאירועי היום ולבית הספר אל-פאחורה.

אודי סגל, הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2, אמר במהדורה המרכזית: "מבדיקות ראשוניות שנעשו, אין ודאות, כך לפחות מתשובות שקיבל הדרג המדיני מהצבא, שההרג של האזרחים באונרוו"א הוא כתוצאה מהתקפה של חיל האוויר. היו פיצוצי משנה בתוך בית הספר, כלומר היו שם חומרי נפץ ואמצעי לחימה שהתפוצצו". אחריו סיפר הכתב הצבאי רוני דניאל מגבול עזה כי "היו בתוך הקהל לא רק אנשים תמימים. הם ירו משם לעבר כוחות צה"ל ירי מרגמות ולכן ספגו מצה"ל ירי מרגמות". בכתובית שהתלוותה לדבריו בתחתית המרקע נמסר "צה"ל: בתי ספר של סוכנות אונרוו"א משמשים לא פעם מקום מסתור למחבלים ואמצעי לחימה". יואב לימור, הפרשן הצבאי של ערוץ 1, חזר על דברים דומים במהדורת "מבט". "צה"ל עשה בדיקה ראשונית שהעלתה שמתוך בית הספר הזה של אונרוו"א ירו מרגמות לעבר כוח של צנחנים. הכוח השיב אש, גם כן מרגמות, פגע בבית הספר - וזאת היתה התוצאה".

גורם בכיר לשעבר בדובר צה"ל אישר בשבוע שעבר ש"מהרגע הראשון היה ברור כי לא ירינו אל בית הספר ושמתוך בית הספר לא פעלו אנשי חמאס". הוא אינו מוכן לאמץ את המונח "ספין" אך מסכים כי הדיון שנוצר בעידוד נציגי דובר צה"ל סביב מעורבותו של מתחם בית הספר באירוע "הסיט את הביקורת מהעובדה שנהרגו כל כך הרבה אזרחים".

בדיקת ישראל

התחקיר הצה"לי "מקיף ומלא"

בישראל הספין צלח. אבל את מהדורות החדשות ברחבי כל העולם פתחו תמונות מהאירוע כשהמילים "טבח", "רצח עם" ו"בית מטבחיים" הובלטו בסטריפ הכתוביות שרץ בתחתית המסכים. למחרת, אלו גם היו הכותרות הראשיות ברוב העיתונים החשובים בעולם. "גרדיאן" הבריטי קבע בכותרת הראשית: "יום טבח בעזה", ו"באינדיפנדנט" נכתבה על עמוד השער, מתחת לתמונה שנלקחה מזירת האירוע, מילה אחת בלבד: "?Why"

בעקבות האירוע, תחקירני ארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובינלאומיים יצאו אל השטח וגבו עשרות עדויות מתושבים ומעובדי אונרוו"א. כתבות נרחבות בנושא פורסמו במספר עיתונים בעולם. וגם השופט ריצ'רד גולדסטון העניק לאירוע התייחסות ארוכה בדו"ח שכתב על מבצע עופרת יצוקה. הוא סיכם אותה במילים הבאות: "המשימה להציג ירי של לפחות ארבע פצצות מרגמה במטרה לחסל קבוצה קטנה וספציפית של פרטים הנמצאים במקום שבו מספר רב של אזרחים נוהגים בענייני היום-יום שלהם וש-1,368 אזרחים נוספים תופסים מחסה קרוב, לא יכולה להתאים למבחן קבלת ההחלטות של מפקד סביר המנסה להקטין את הפגיעה באוכלוסייה אזרחית למען השגת יעד צבאי".

המשפט הפתלתל הזה מבוסס על שני סעיפים מאמנת ז'נבה הרביעית, הנוגעים ליחס כלפי אוכלוסייה אזרחית באזורי לחימה. הסעיף הראשון (מספר 50) קובע כי "האוכלוסייה האזרחית כוללת את כל בני האדם שהם אזרחים" וכי "נוכחותם בקרב האוכלוסייה האזרחית של יחידים אשר אינם באים בגדר הגדרת אזרחים אינה שוללת את אופייה האזרחי". הסעיף השני (57) קובע בין השאר כי "בניהול פעולות צבאיות, תינקט זהירות מתמדת במטרה לחוס על האוכלוסייה האזרחית". האמנה, שעליה ישראל חתומה ומחויבת, דורשת כי אלה המתכננים או המחליטים על תקיפה "יעשו כל דבר בר ביצוע על מנת לוודא כי המטרות העומדות להיות מותקפות אינן אזרחיות" ויינקטו "כל אמצעי הזהירות בני הביצוע בבחירת אמצעי ושיטות ההתקפה במטרה למנוע, ובכל מקרה לצמצם, אובדן נלווה של חיי אזרחים". בנוסף, קובע סעיף זה באמנה, כי מתכנני הפעולה הצבאית "יימנעו מלהחליט לפתוח בכל התקפה שניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים... אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי". התקפה שתוכננה תבוטל או תושעה אם היא לא עתידה להעניק יתרון זה.

לנוכח הביקורת הבינלאומית הקשה נאלץ צה"ל לפתוח בחקירה, ובראשה מונה לעמוד קצין בדרגת אלוף משנה שהגיש את מסקנותיו לרמטכ"ל. היום, שנתיים אחרי התקרית, רוב העובדות בנוגע לאירועים שהתרחשו באל-פאחורה עדיין עלומות או שנויות במחלוקת. הצדדים חלוקים בשאלות הרות גורל כמו לגיטימיות המטרה ולגיטימיות התקיפה, אך גם בפרטים עובדתיים בסיסיים כמו מקום נפילת הפצצות הישראליות או מספר האזרחים הפלסטינים שנהרגו באירוע. אולם השאלה הכבדה ביותר סביב האירוע היתה ונותרה שאלת האיזון - האם צה"ל פעל באופן מידתי?

תגובת מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון ניתנה בסדרת מסמכים המתארים את החקירות שנעשו על האירועים שבהם נטען כי צה"ל הפר את דיני העימות המזוין. בהתייחסותה לאירוע באל-פאחורה דחתה ישראל את הטענה כי לא נשמר במסגרתו איזון בין הצורך להשיג יעד צבאי אל מול החשש לפגיעה באוכלוסייה האזרחית. "הפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) הגיע לכלל מסקנה כי המתקפה כוונה כלפי מטרה צבאית לגיטימית וכי לא הפרה את עקרון המידתיות על פי מבחן 'המפקד הצבאי הסביר'", נכתב שם. בשל מסקנתו זו הפצ"ר, האלוף אביחי מנדלבליט, גם החליט שלא להורות על פתיחת חקירה לגבי התקרית - זאת בניגוד למספר מקרי ירי אחרים על אזרחים במהלך עופרת יצוקה, חלקם אף הגיעו לכדי הגשת כתב אישום. המסקנה התקבלה על סמך אותו תחקיר צבאי שהוגש לרמטכ"ל, ש"נראה היה מקיף, מספק ומלא", כפי שמעיד השבוע גורם בפרקליטות הצבאית. אלא שבדיקת מוסף "הארץ" מעלה שאלות רבות וקשות העשויות להתעורר בנוגע להתנהלות כוח הצנחנים בשטח, בפיקודו של מפקד החטיבה דאז, אל"מ הרצל (הרצי) לוי, וכן, לגבי החלטת הפצ"ר שלא להמליץ על חקירת המקרה.

גרסת הקצין לאירוע

היתה סכנת חיים מיידית

התחקירים שנעשו על האירוע ברחוב אל-פאחורה, מאשרים כי טרם התקיפה הישראלית בוצע מהאזור ירי על ידי גורמים פלסטיניים. חשוב להדגיש כי בשונה ממקרים אחרים שהתרחשו בעופרת יצוקה, הפעם הודו בעובדה זו מספר אזרחים פלסטינים שנכחו באזור, הן בפני אמצעי תקשורת זרים והן בפני חוקרי הוועדות השונות. כל העדים תיארו קולות בודדים של ירי מהאזור, אך לא נמצאו עדי ראייה שיכלו לספר בוודאות מה היה מקורם. על פי רוב העדויות מדובר ככל הנראה בירי מרגמות או טילי קסאם.

דו"ח התחקיר הצבאי שהתבצע בנוגע לירי על אל-פאחורה קובע כי לפני שחיילי מחלקת המרגמות מהפלוגה המסייעת ירו את ארבע פצצות המרגמה לעבר רחוב אל-פאחורה, נורו מאותו המקום פצצות מרגמה של חמאס לעבר כוחות הצנחנים ששהו בשכונת אל-עטטרה, הנמצאת כשני קילומטרים מצפון למחנה הפליטים ג'בליה (ראו תרשים). התקיפה הפלסטינית, ממשיך וקובע הדו"ח, נמשכה כ-50 דקות עד שעה ובמהלכה נורו בין עשר ל-20 פצצות. עוד נקבע בדו"ח - וכן, בחוות דעתו של הפצ"ר - כי הירי של צה"ל היה בתגובה למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

קצין בכיר במערך השדה, שהיה מעורב באופן ישיר בתהליך קבלת ההחלטות באירוע, מתאר דברים דומים: "ביום שלישי בבוקר התחילו לטווח אותנו עם מרגמה. זו לא היתה הפעם הראשונה שירו עלינו מרגמות שם, אלא הפעם החמישית או השמינית. בפעם הזאת הנפילות היו קרובות מאוד. הפצצות נופלות בתוך השכונה (אל-עטטרה), הן נופלות על הבתים, וזה היה עניין של זמן עד שפגז כזה ייפול בתוך חבורה של לוחמים. כשאתה נדרש כמפקד להתמודד עם כזה דבר, אתה שואל 'מה אני יכול לעשות כאן?' ובתורה הצבאית הנושא הזה של אש נגד קנה שיורה עליך הוא מושג מאוד ברור - אם אתה יודע איפה הוא, תירה עליו בחזרה".

לגבי מיקום חוליית המרגמות הפלסטינית, אומר הקצין: "יודעים שזה מחוץ לבית הספר, במרחק בסדר גודל של 80-100 מטר ממנו, בתוך מטע. אם היו אומרים לי 'תשמע, יש שם התקהלות, כל הילדים של בית הספר עומדים ליד', ואני הייתי ממשיך לחטוף מרגמות, לא הייתי יורה לשם. דרך אגב, לא בטוח שמבחינה צבאית זה המעשה הנכון, אבל זה מה שאני הייתי מחליט. אתה יודע מה, אם זה מה שהייתי צריך להחליט ואחר כך הייתי צריך ללכת למשפחות של שני הרוגים, זה סיפור לא פשוט. היו שואלים אותי 'למה לא הגנת על החיילים?' והיה בכוחי להגן אם ידעתי מאיפה יורים. מכיוון שהבנו שזה לא המצב, ומכיוון שהבנו שזה רחוק מספיק מבית הספר ושהקנה הזה יורה ויורה, ולא פגז או שניים, הירי הזה אושר".

להמשך הכתבה



הלוויה המונית להרוגי ההפצצה. על פי מקורות פלסטיניים, נהרגו באירוע 14 ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו