בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אנחנו יודעים הכל על בני הזוג שלנו?

אנחנו חיים איתם וישנים איתם, אך האם אנחנו יודעים עליהם הכל? עיון בשאלה שלרוב אנחנו מעדיפים שלא לדעת את התשובה עליה

תגובות

זאת היתה בקשת חברות תמימה בפייסבוק, שגם נענתה בתמימות: אנחנו מכירים? "מכירים???" הזדעק מבקש החברות, "מי באמת מכיר את מי בימים שכאלו??? אני נשוי 18 שנה, אני באמת מכיר את אשתי? אני יודע מה עובר בראש שלה? מה היא עושה כשאני לא איתה? וכשאני כן איתה? ואמא שלי, שאני כאילו מכיר אותה כבר 50 שנה, מה אני יודע על הסיגריה שמצאתי בשירותים שלה? ממתי היא מעשנת? אמא שלי?! אז מה אני יודע על היכרות? כלום. שום דבר. גורנישט. מאומה. הבל הבלים הכל הבל, אמר קין, והרג את הבל".

קל לפטור את הדברים כהתחכמות מוגזמת, אבל היה משהו בדבריו של אותו אדם: מה אנחנו באמת יודעים על בני הזוג שלנו, האנשים שאיתם אנחנו חולקים את חיינו, מהדייט הראשון ועד לחתונת הזהב? התשובה הרומנטית היא שאנחנו יודעים הכל; או לפחות את מה שחשוב. הרי אלו האנשים הקרובים לנו ביותר, האנשים שרואים אותנו במערומינו הפיזיים והרגשיים, שנמצאים שם תמיד.

אבל אולי דווקא בשבוע שבו צוין יום האהבה העולמי - חגיגה ממוסחרת של רומנטיקה דביקה - יש מקום לעסוק בפיקציה, באשליה הרומנטית, שפוקעת, תמיד במפתיע, כשבן הזוג מגלה הרגל לא מוכר, חשבון בנק שלא ידע על קיומו, מאהבת סודית, ילד מנישואים קודמים, או שלד בארון.

"אין לי ספק שבעלי חף מפשע", אמרה גילה קצב ב-2006, כשנודעו לראשונה החשדות נגד בעלה, הנשיא משה קצב. "זה לא יכול להיות, הוא לא טיפוס שיאנוס. אני במאה אחוז מאמינה שהוא לא עשה את המעשים המיוחסים לו. הכרתי את כל שלוש הבחורות ותאמינו לי, אני אומרת מכל הלב, אין לי שום ספקות. הוא בעלי, האבא של הילדים שלי. אנחנו נשואים 37 שנה. אתה לומד להכיר את הבן-אדם". עברו ארבע שנים, וכשהוקרא גזר הדין בדצמבר האחרון, הסתגרה גילה קצב בביתה, ולא העבירה שום מסר פומבי, לא גיבוי ולא גינוי, לבעלה המורשע. ידעה או לא? גילתה בדיעבד או שומרת אמונים לבעלה?

תלוי את מי שואלים. נעמה לנסקי כתבה ב"ישראל היום" שאין סיכוי שגילה קצב לא ידעה. "אין אשה שלא יודעת בדיוק מיהו הטיפוס שלו היא נשואה", כתבה לנסקי. "כולן יודעות. הן יודעות אם לכיסו מחליקות לעתים תכופות מעטפות מלאות בשטרות של כסף, כמו שהן יודעות היטב אם ידיו מחליקות לעתים תכופות על איבריהן האינטימיים של נשים אחרות. מי שממשיכה לחיות בתוך מציאות כזו היא קורבן מתוך בחירה. צד משמעותי בעסקה מפוקפקת: תמורת מעט שקט וביטחון מזויפים היא לוחצת על כפתור ההדחקה, משתיקה את קולה ומבטלת את עצמה".

עמוק בכספת

נוח להיאחז בעמדה של לנסקי, כי היא מחזקת את האמונה המרגיעה שלנו: לא יכול להיות שנתעורר יום אחד, ונגלה שבן הזוג שלנו הוא מפלצת. אולם המציאות מורכבת יותר. "אנשים חיים באשליה שהם יודעים הכל על בני זוגם, ובמהלך החיים הם מגלים כמה מעט הם יודעים", אומרת הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז, מטפלת אישית וזוגית זה 20 שנה. "פעמים רבות אנחנו גם מגלים שמה שחשבנו שידענו, היה תלוי למעשה בפרשנות שלנו. אבל לא חייבים לדעת: אפשר לחיות חיים שלמים ביחד באשליה של היכרות אינטימית, שלא צריך להפריע לה".

התפיסה שלנו בנוגע לזוגיות שגויה?

"לכל בן אדם יש כספת פנימית, שם נמצאים גם הדברים שהוא מסתיר, וגם הדברים שהוא לא יודע על עצמו. הציפייה שלנו לדעת הכל היא אמנם אשליה, אבל זו ציפייה עמוקה. לכולנו יש רצון לבעלות, וזו אשליה חיובית, שיש בה ממד של תמימות - אף פסיכולוג לא יגיד שאנחנו חיים במודעות גמורה".

כולנו גילה קצב?

"יש ספקטרום. אני רוצה להאמין שלא הייתי טומנת את הראש בחול עד כדי כך. אבל יש דברים שאני יכולה לא להתעסק בהם ולא ייגרם כל נזק. לכולנו יש לא-מודע, מחסן שמניחים בו מידע שלא צריכים, או מידע מאיים, כמו המחשבה 'מה בעלי עושה כל היום'".

גילה קצב לא היתה הרעיה היחידה ששאלת הידיעה שלה עלתה לאחרונה בתקשורת. בנובמבר 2009 התפרסם סיפורו של יעקב (ג'ק) טייטל, תושב ההתנחלות שבות רחל, שהיה ידוע כאדם שקט ומופנם העוסק במחשבים - עד שהתברר שהוא אחראי לרצח שני פלסטינים ולהנחת מטעני חבלה, שמהם נפצעו נער ממשפחה יהודית-משיחית באריאל, פרופ' זאב שטרנהל ופלסטיני מהגדה המערבית. טייטל, שעלה מארצות הברית לפני עשר שנים, נישא ב-2003 לרבקה, ולשניים נולדו ארבעה ילדים - הגדולה בת שש וחצי והקטנה בת שנה וחצי. רבקה לא שוחחה עם התקשורת, אך הוצגה כמי שלא היה לה מושג על מעשיו של בעלה.

מקרה קיצוני אחר הוא סיפור של מיקי מאיון, חבר בקו-קלוקס-קלאן, שנעצר ביולי 2009 בתל אביב. בת זוגו הישראלית שחיה עמו חצי שנה, הסגירה אותו: כאשר גילתה לו שהיא בהריון ממנו, הוא חשף בפניה את זהותו האמיתית. היא נבהלה, הודיעה לו כי בכוונתה להפיל את התינוק ויידעה את המשטרה. אלו אמנם מקרים קיצוניים, אך נדמה שכל אחד מאיתנו מחזיק שלדים כלשהם בארון, שלא על כולם סיפר לבן הזוג.

הסכם סמוי

"אני חושבת שלרוב הזוגות יש פנטזיה של להיות אחד, ולדעת הכל אחד על השני", מסכימה ד"ר שרה איוניר, מטפלת אישית וזוגית, דוקטור בעבודה סוציאלית קלינית. "הפנטזיה כל כך חזקה, שהיא נשארת גם כאשר מצטבר מידע שלא מסתדר איתה. בשל כך, כשמגלים שהמציאות שונה, התחושה היא של משהו נורא ואיום".

למה יש פנטזיה כזו?

"זה קשור בתפיסה של בן הזוג כהורה, בדומה ליחסים בין הורים לילד. זו תפיסה רומנטית כאילו אין שום סודות בין הורה לילד, שקשורה גם לכמיהה לא להיות לבד בעולם, לפנטזיה שיש מישהו שיודע אותי וקורא אותי עד הסוף. נקודת המוצא היא תמיד כאילו הכל גלוי, ולכן אנחנו נדהמים שלא הכל עובד ככה.

"כל זוג מתחיל מהסכם כלשהו לגבי מה שמספרים ומה שלא. לרוב הוא לא כתוב ולא מדובר, אבל הוא ברור. האחד שואל את השני משהו לגבי חייו או עברו, וכשהוא לא מקבל תשובות ברורות, או רואה שבן הזוג נלחץ, הוא מניח לזה. כך נקבע קוד, שלפיו אפשר לא לדבר על דברים חשובים.

"בנוסף, המון אנשים משקרים לבני הזוג שלהם על בריאות בכלל, ובריאות נפשית בפרט. היתה לי מטופלת שהיתה לה סכיזופרניה, ובעבר היא היתה מאושפזת. היא לא סיפרה לבעלה, ולאחר הגירושים היא חשה הקלה בשל כך. אנשים משקרים לפני הנישואים גם על בעיות עם בני משפחה. מישהו לא סיפר על כך שאחיו בבית סוהר. הסודות האלו תמיד עומדים כמו חומה בין בני זוג. חלק ממבחן הבחירה הוא היכולת של בן הזוג לעמוד בכך.

"אנחנו שונים זה מזה במה שיוצר את תחושת הבגידה באמון. יש כאלה שהשקר, והערעור של האמון הבסיסי גורם להם לא להאמין יותר לשום דבר שבן הזוג אומר, וזה מערער אותם יותר מאשר הבגידה עצמה. אחרים יגיבו בעוצמה דווקא לפגיעה בנאמנות. מישהו אחר יגיד שהמוקד של הכאב הוא בפריצה לאינטימיות".

אולי זו התחושה שאתה לא מכיר את בן הזוג שלך? אנחנו יכולים בכלל להכיר את בני הזוג שלנו?

"זה עניין של פנטזיות וציפיות. אפילו שהייתי נשואה במשך 40 שנה לבעל הכי אמין, אני תמיד יודעת שיש צד מוצל, שהוא בעצמו יכול למצוא את עצמו עושה משהו שלא מתאים לו. אין לי ציפייה לדעת הכל, כי האדם הוא אוקיינוס אינסופי של התרחשות. כל רגע יכול לקרות משהו שהוא לא יודע. זו עמדה של סקרנות בלתי פוסקת בין בני זוג. לא לסמוך על מה שנודע לי ביום הראשון שהכרנו, אלא עמדה שממשיכה להיות ערה, חשופה, מתעניינת וסקרנית לגבי מה שמתרחש, לא רק ממקום של חשדנות.

"העצה שלי: תמיד תניחו שאתם לא יודעים הכל. זה שם אותך בעמדת אחריות. אבל לא צריך לדעת הכל. כל זוג יודע מה חשוב לדעת ומה לא, וכל זוג יודע מה יהיה לשני נורא קשה לדעת, ומה אפשר לגלות. לפעמים זה פרדוקסלי, כשמישהי אומרת לבעלה 'תדע שאם אתה בוגד זה הסוף בינינו אבל חסר לך שלא תספר לי'. או שאשה אומרת לבעלה: 'אני רוצה שתגיד לי את האמת, בלי שום קשר לאיזו השלכה תהיה לזה'".

אפשר לאפיין מי יתמודד עם האמת ויישאר ומי יילך? על מה אנשים מוכנים לוותר?

"אנשים לא יכולים לוותר על מה שמערער משהו בסיסי בנקודת החסך שלהם, במקום שבו הם רגישים. זו שאלה מאוד אישית, באיזה מרכיב רגשי הגילוי נוגע, את מה הוא מערער: שייכות? ביטחון? שליטה על החיים? אם מישהו גדל עם ספקות באמון בסיסי, כשמישהו מערער את אותה נקודה - זה אבוד.

"האחריות להסתרה ולגילוי היא משותפת ברוב הזוגות, לפי ההסכם שנקבע מוקדם. השאלה מה לספר, קשורה גם ליכולת של האדם השני לחיות בשלום עם המידע החדש. יש מי שלעולם לא יצליח להוציא את התמונה 'ההיא' של הבגידה מהראש, הוא תמיד יראה את בן הזוג בתמונה שמתקבעת כל כך חזק, ולא יוכלו להגיע אף פעם לרגע של סליחה".

הציווי להשתנות

זה היה סיפור ישראלי קלאסי. יערה (שם בדוי) הכירה את בעלה בצבא. כעבור חמש שנים התחתנו, ובתוך זמן קצר נולדה בתם הבכורה. אלא שאז החל בעלה להתנהג מוזר, עד שהתוודה בפניה שבמשך שנים הוא מכור לזונות. יערה לא ידעה מה לעשות עם עצמה, ולא הבינה מדוע החליט לספר לה זאת דווקא עכשיו. לאחר שהדבר נודע להוריו, נפגש עמה אביו של הבחור ואמר לה שיש עוד הרבה דברים שהיא לא יודעת על בעלה, וכדאי שתיקח את הרגליים ותברח.

"לא ידעתי מה לעשות, הייתי במצב נפשי על הפנים, גם ככה כל ההורמונים השתוללו ובקושי ישנתי", היא מספרת. "החלטתי לזרוק אותו מהבית, אבל השילוב בין אלפי הסליחות שלו והעייפות הכריעו, והחלטתי לתת לו לחזור הביתה". שנה לאחר מכן השניים נפרדו ויערה מספרת שלא סלחה לו. "לא מדובר רק בשקר ובפגיעה באמון, אלא בכך שאת הסיפוק שלו הוא מצא אצל זונות. קשה לי לחשוב על אשה שהיתה מוכנה לסידור כזה. מה שהכי מעצבן אותי הוא איך לא שמתי לב. היו סימנים, תדירות יחסי המין פחתה, אבל תמיד ייחסתי את זה לסיבות אחרות. המסקנה שלי היא לא להאמין לאף אחד ותמיד לקחת כל דבר בעירבון מוגבל".

אבל מדוע אנחנו בכלל צריכים לדעת הכל? "רובנו חיים עם מנגנוני הכחשה שבלעדיהם אי אפשר לתפקד", אומרת פרופ' אוה אילוז. "אנשים קרובים לנו נותנים הרבה סימנים למי שהם, ואנחנו מתעקשים להתעלם מסימנים אלה. מנגנון ההכחשה אולי חיוני לחיים משותפים ולהישרדות. אני חושבת שהוא חיוני לסלחנות".

אילוז אומרת כי ברגעי הגילוי, אנחנו בדרך כלל לא מגלים מישהו אחר לחלוטין, אלא שאנו מגיעים לנקודה שבה המציאות כבר לא מאפשרת לנו להפעיל את מנגנון ההכחשה. "ישנם אנשים רבים שמוכשרים במיוחד ביכולתם לדבוק בסיפור מסוים שיש להם בראש. לכן, נדמה להם שכאשר האמת יוצאת לאור, היה שם מישהו שידע להסתיר היטב. אבל לא פחות משמעותית היא העובדה שסירבנו לפרש ולהבין את הסימנים שהאדם השאיר. רובנו פחות מוכשרים להסתרה מאשר להכחשה, וזה למעשה מה שקורה ברוב המקרים".

אילוז, ראש הקתדרה לסוציולוגיה על שם רוז אייזק באוניברסיטה העברית בירושלים, זכתה ב-2009 לכבוד יוצא דופן כשהוכתרה על ידי העיתון הגרמני הנחשב "די-צייט" כאחת מתריסר הוגים ואישים שצפויים להשפיע על עיצוב המחשבה של העולם העתידי. לדבריה, אין פלא שבעידן המודרני אנחנו מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו - מכיוון שאנחנו ממילא עסוקים כל הזמן בהחלפת זהויות. "התפיסה הסוציולוגית של הנפש לא תופסת את הנפש כחלל אחיד. הסוציולוגיה רואה את פנימיות האדם כמעוצבת על ידי התפקידים שהוא ממלא: בעל, אבא, בעל מקצוע - וברור שבתפקידים האלו אנחנו ממלאים את האישיות שלנו, ואין קושי לעבור מתפקיד לתפקיד. בעבודה אני מישהו אחד, אולי בוס קשוח, כשאני נכנס הביתה אני מישהו אחר, אולי אבא אוהב, ואין בכך שום בעיה. אי הרציפות בין הצורות השונות של הזהויות שלנו, שבאה לידי ביטוי בתפקידים שאנו ממלאים, מניחה שיש לנו אפשרות לשחק עם כל הצדדים של מי שאנחנו. האני הוא לא רציף, ובחברה שבה מקום עבודה יכול להיות מנותק מהבית, אין קושי לפתח זהויות אחרות".

כולנו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

"לא בדיוק. לקביעה הזאת יש משמעות מוסרית מאוד חזקה, והייתי רוצה לנטרל את הממד המוסרי. המודרניות מתאפיינת, בין השאר, בריבוי תפקידים ובשינוי תדיר של הקשרים חברתיים. החופש והנזילות שבהם אנו עוברים מהקשר אחד לשני, מייצרים אישיות מפוצלת. האפשרויות להתחזות הרבה יותר גדולות בעידן הזה. כל מערכת האופנה מבוססת על הנחה זו: אנחנו כל הזמן מתחזים למשהו שאנחנו לא באמת. מי שחסר לו ביטחון עצמי או שבא מרקע סוציו-אקונומי חלש, יכול ואפילו חייב להסתיר את זה, בניגוד לימי הביניים שמעמדות סומנו על ידי לבוש ייחודי, והתחזות גררה עונש. אנחנו כל הזמן לומדים טכניקות כיצד להיראות הרבה יותר טוב, כל המערכת התרבותית מבוססת על התחזות, והרבה יותר קשה לזהות את הגבול הזה. הרבה יותר קל להתחזות היום לכל דבר".

אילוז מדגישה דרישה נוספת שהתקופה שלנו מעמידה לנו ומאפיינת את התרבות הקיימת: הצורך להשתנות. ההנחה היא שכל אחד יכול להשתנות, חייב להשתנות, ואיכות חיים היא תוצאה של התפתחות, למידה, והגשמה עצמית. "כל אשה וכל גבר צריכים לקחת ברצינות את האפשרות שבעוד 15 שנה בן זוגם עשוי להיות שונה משמעותית: הוא יכול 'למצוא את עצמו', או לצאת מהארון, או לחזור בתשובה. במסלול החיים המודרני יש הנחה - שלא היתה קיימת בחברות מסורתיות - שאתה חייב להיות מישהו אחר ממה שהיית בעברך. הצלחה נמדדת על ידי שינוי, מה שאנחנו קוראים לו היום 'התפתחות'".

מי שמתחתן לא חושב ככה.

"אני לא בטוחה שאני מסכימה. אם במאה ה-19, מה שהגדיר אדם כטוב, היה הפגנת יציבות, וקיום הבטחות ומחויבויות, בעיקר בתחום הנישואים והמשפחה - אפילו אם רבים לא עמדו בקריטריונים אלה - היום, האדם הטוב הוא מי שמפגין גם תכונות הפוכות: התפתחות, השתנות, הוא צריך להפתיע את עצמו ואחרים, אפילו במחיר שבירת מסגרות ומערכות יחסים קיימות.

"הסכמי טרום נישואים, למשל, הם פרקטיקה שאומרת בבירור שאתה לא יכול להפקיד את כל הרכוש שלך אצל אותו אדם, כי אתה פשוט לא יודע מה יהיה ומי הוא יהיה בעתיד. אנחנו יכולים להיות מאוהבים מעל הראש ולקוות שזה יימשך כל החיים, אבל חלק אחר בנו יודע שכיום שיעור הגירושים גדל. היתה לי חברה קרובה שהיתה נשואה במשך 20 שנה וגילתה יום אחד שבעלה משוטט באתרי גייז. הוא הסביר לה שהוא גילה את זה על עצמו, הוא הבין את זה במהלך השנים. אי אפשר לבוא אליו בטענות - זה לגיטימי לגלות על עצמך משהו שלא ידעת".

אז כל מערכת הציפיות שלנו על זוגיות צריכה להשתנות?

"אנו מצפים שלפני הנישואים ולאחריהם, נגיע לידיעה שלמה של בן הזוג. הפסיכולוגיה הקלינית עיצבה את התפיסה הזאת של אינטימיות וזוגיות, בכך שהיא מניחה שחובה עלינו גם להכיר היטב את עצמנו וגם את בן הזוג; שזוגיות מאושרת יכולה להתקיים רק על בסיס ידע הדדי מלא. מדובר במודל שמבוסס על צבירה של ידע, אבל האמת היא שהרבה פעמים במרכז הנפש יש חור שחור, אניגמה, שקשה מאוד לפענח".

לשמור בבטן

כשדקלה פגשה את רמי (שמות בדויים) הוא סיפר לה שהוא בוגר של חוג בטכניון. במשך שנים, גם לאחר שנולדו התאומים, הדבר היה מקור לגאווה. אולם כשדקלה ראתה בעיתון מודעה על כנס מחזורים של החוג, סיפק בעלה תירוצים שונים מדוע לא יגיע. דקלה החליטה להפתיע את בעלה, לאשר את הגעתו לכנס כחלק מסוף שבוע רומנטי, אולם נדהמה לגלות שהוא לא מופיע ברשימת הבוגרים. כשהחלה לחקור מעט, גילתה שכל הסיפורים שסיפר לה בעלה במשך השנים היו שקר מוחלט.

רמי הודה בכך. הוא סיפר ששיקר כשנפגשו מכיוון שרצה להרשים אותה, ולאחר מכן כבר היה מאוחר לסגת. "הרגשתי שפתאום אני לא מכירה את בעלי וחשבתי מה הוא עוד מסתיר ממני", היא מספרת. "בסוף החלטתי לסלוח לו, לא מפרקים 23 שנות נישואים בגלל כזה דבר. הרבה חברות אמור לי 'תזרקי אותו', אבל נראה לי שהן לא מבינות שזה יכול לקרות לכל אחד. לא הייתי מציעה להן להתחיל לחקור מה הבעלים שלהן מסתירים".

כמעט אצל כל אחד מתעורר לעתים החשד שבן הזוג מסתיר משהו. ניסיון החשיפה יכול להסתכם בחיטוט במגירה, במעבר על הודעות טקסט בסלולרי, או בפנייה לחוקר פרטי כשמתעורר חשד גדול יותר. אולם, לעתים מדובר פשוט בתהייה מה בן הזוג חושב עלינו. לפי קליינר-פז, כאן מתחילה הבעיה. בניגוד לשיח שגורס שהאמת משחררת, היא דווקא סבורה שלפעמים מוטב להתאפק, ולא להתחיל לפרש את התנהגות בן הזוג.

"לבני זוג יש נטייה לפרשן אחד את השני כחלק מהשיח הפסיכולוגיסטי שחילחל לזוגיות. בעיני זו קטסטרופה, אני אפילו לא מרשה לעצמי לעשות את זה לבעלי", היא אומרת. "בדיאלוג זוגי, הפרשנות הופכת תמיד לכלי נשק, להאשמה. חשוב לזכור שיש רגשות שאנחנו לעולם לא יודעים, ומוטב שכך: מה הוא מרגיש כלפי, מה הוא מרגיש כלפי נשים אחרות, מה הוא לא אוהב בי, בעצמו, בחיים המשותפים שלנו. דווקא בקשר טוב צריך להיות מסוגלים לשמור בבטן ביקורת או תסכולים. זוגיות רעה היא הרבה פעמים כזו שחושפים בה יותר מדי - יותר מדי ביקורת, יותר מדי טענות או רגשות, שמוטב שהיו נשארים בבטן".

זה לא מנוגד לטענה שצריך להוציא הכל מהבטן?

"זו טענה רומנטית שאני מתנגדת לה. כשחושפים רגשות, פנטזיות, מחשבות שליליות, מתחיל תהליך קשה שבו הצד השני צריך לעכל את המידע הכואב, וצריך שיהיו סיבות טובות למה לגרום כזה כאב. אם היא מתוסכלת מיחסי המין שלהם, זה מידע שכדאי לחשוף, כי החשיפה יכולה לגרום לשיפור ביחסים. אבל אם היא מתוסכלת שהוא לא כל כך חכם, או לא עשה המון כסף - מוטב שתעבוד עם עצמה להשלים עם המציאות ולא תכאיב לבן זוגה".

כצפוי, יש הבדל בין הנושאים שגברים מסתירים לבין אלו שנשים מסתירות, וגם פה הקלישאה עובדת שעות נוספות. "גברים רבים מסתירים כסף, חשבונות בנק או עסקים כושלים", מספרת קליינר-פז. "הגבר מתבייש להודות שהוא לא מצליח לפרנס את אשתו והוא מתחיל לקחת הלוואות, מסתיר את החובות, והאשה מגלה יום אחד שהבית שלה ממושכן. זה יכול להימשך שנים ארוכות. גברים גם מסתירים ילדים מלפני הנישואים ותוך כדי הנישואים, וכמובן בגידות למיניהן".

הסודות הם יותר של גברים?

"לא. העניין הוא שאשה לא יכולה להסתיר הריון. אבל הן מסתירות את השופינג שלהן", היא צוחקת. "הן שמות את הקניות בארון ומוציאות אותן כאילו זה היה שם תמיד. אבל בגידות יש בשני הכיוונים, היום זה כבר יותר דומה. ככל שהקשר יותר אינטימי אנחנו מופתעים פחות, אבל כמה דקות שיחה אמיתיות יש היום בין בני זוג כל יום?"

יש הבדל בין מקרה שבו אתה מגלה משהו מהעבר, ובין גילוי בנוגע למשהו שמתרחש כיום.

"לגלות שיש למישהו עולם פנימי או סודות זה זעזוע, גם אם אלו דברים קטנים. זה ניפוץ של אשליית השליטה. משבר האמון לא קשור בהכרח לתוכן, והתרסקות האמון יכולה לגרום לתחושה שדומה לזו של אבל: חולשה, מצוקה, בכי, הרגשה שהעולם לא מה שהיה, ולפעמים אין על זה שליטה. אחרי כן מתחיל תהליך של התאוששות ושיקום, שתלוי גם בצד השני. זה ממש כמו להיות חולה, חלק אפילו נזקק לטיפול תרופתי. זה מתחיל בן רגע ואחרי זה תהליך הריפוי הוא מאוד אטי. זה גם בדרך כלל לא מחלים לגמרי, קשה לחזור אחורה לאמון מוחלט".

להיות ג'יין אוסטין

האם קיים מודל אחר? האם יש אפשרות לחיות בלי לדעת? לפי פרופ' אילוז, אולי מוטב אם היינו חוזרים לספרות הישנה ולומדים ממנה דבר או שניים בכל הקשור לזוגיות. "בספרות של המאות הקודמות, הדמויות מתאהבות אחת בשנייה בלי איסוף מידע מדוקדק על המרקם הפסיכולוגי של האדם השני", היא אומרת. "ההתאהבות מתרחשת כי האדם שייך למעמד נכון ומכיוון שהוא מפגין סגולות מוסריות מקובלות. האריסטוקרטים בחרו את בני הזוג לפי תכונות אופי ומראה מאוד כלליים ומעורפלים, בעוד שהיום הדרישה היא לידיעה מאוד מדויקת ומפורטת של מאפייני האישיות והמראה הפיזי. הבעיה היא שמודל הידע עובד באופן חלקי, מפני שהוא אינו עוזר לנבא רווחה או אושר, למשל, כי מאוד קשה לנו להגדיר מבחינה רציונלית מה משפיע על הרווחה הרגשית שלנו ולנבא עם מי יהיו לנו חיים טובים.

"קשה לנו לנבא גם לאורך זמן מה תכונות האופי הרצויות לנו. לדוגמה, הרפתקנות אצל גבר יכולה להיות תכונה מקסימה בחמש השנים הראשונות של הנישואים, אבל כשהיא קשורה לתכונות אחרות - כמו אי-יציבות - או נבחנת בפני עצמה אחרי 20 שנה, היא יכולה לייצר אי-ודאות בלתי נסבלת. אנחנו לא יודעים לקבל החלטות שלוקחות בחשבון את ממד הזמן, אין לנו יכולת לנבא איך נתמודד או איך נגיב לאורך הזמן, וממד הזמן מאוד קריטי. אפילו אם אנחנו לכאורה לא משתנים, ממד הזמן מאוד משפיע".

על מה כן צריך להסתכל כשבוחרים בן זוג?

"להסתכל איך הוא מתייחס לאנשים אחרים. זה כמובן לא הדבר היחיד, כי לאנרגיה ליבידינלית יש המקום שלה. היה מחקר שהשווה בין יחסים קרובים לבין יחסים רחוקים מבחינה פיזית. היחסים שהתנהלו מרחוק, עם פחות מפגשים, החזיקו מעמד יותר זמן, בגלל האידיאליזציה. זה מעניין, כי דווקא ביחסים בשלט רחוק יודעים הרבה פחות על בן הזוג, אבל זה גם מה שמאפשר לעשות אידיאליזציה לדמות שלו. יותר קשה לעשות זאת למי שאתה חי לידו כל הזמן.

"אני חושבת שמודל האינטימיות רווי המידע, על עצמנו ועל בני הזוג שלנו, לא הוכיח את עצמו. השאיפה לקרבה אינטימית ולחשיפה עצמית תמידית מכרסמת יחסים. יש כזה דבר 'יותר מדי קרבה'. אם המטרה לשמר את הריגוש והרומנטיקה אז יותר מדי קרבה לא תורמת לכך. אני לא אומרת שהקרבה לא חשובה לגידול ילדים או משפחה, אני רק אומרת שכמעט בטוח שהיא מזיקה ליכולת להמשיך ולהתרגש".

כדאי לשמור אם כך על מסתורין?

"מסתורין הוא ביטוי רחב מאוד, הייתי קוראת לזה מרחק ממוסד".

זה מאשש את כל קלישאות הדייטינג?

"זה נורא, אבל זה נכון", צוחקת אילוז. "יש שני דחפים בסיסיים לנפש - הריגוש והנוחות. כולנו היינו רוצים נוחות, אבל היא תוצאה של התרגלות לחדש. כשיש משהו חדש, כשאנחנו נורא מאוהבים, רמת הריגוש מאוד גבוהה וקשה לשמור עליה באותה רמה כל הזמן. כשרמת הריגוש יורדת, היא מגיעה לנוחות, אבל זה מסתיים הרבה פעמים בשעמום. נורא קשה לשמר את הנוחות כמשהו טוב, ואז כשמגיע השעמום מגיע הרצון לריגוש החדש".

מה הפתרון?

"אני לא רגילה לחשוב על פתרונות, פסיכולוגים עושים את זה טוב יותר ממני. אני רק יכולה להצביע על מצבנו הקיומי. התשובה שאנו נותנים כיום לשאלת משמעות החיים, עוברת לרוב דרך אגירה של חוויות מרגשות: אם זו אהבה רומנטית, ספורט אקסטרים, התעמלות ספינינג, חופשה כיפית, מועדוני סקס, סרטי קולנוע או הופעה של ליידי גאגא; כל אלו חוויות מרגשות, יש הרבה אפשרויות לעיצוב סגנון חיים וזהות. כיום, חלק גדול מתחושת הקיום שלנו הוא במעבר מחוויה מרגשת אחת לשנייה. שעמום נתפס כסימן לכישלון, אין לנו כלים תרבותיים להתמודד עם שעמום, חוץ מיצירה של חוויה מרגשת חדשה. זה המנגנון הבסיסי של תרבות הצריכה. הרגשות שלנו ותרבות הצריכה מחזקים זה את זה".

ובכל זאת, עצה לסיום?

אילוז מחייכת ואומרת, "תאהב את השעמום שלך".*

כל יום אני בולש הדרך המקובלת לגלות את האמת על בן הזוג

אשר ויצמן, מבעלי משרד החקירות "ויצמן-יער חקירות", מאשר שבילוש אחרי בני זוג הוא אחד הנושאים הקלאסיים שבגללם פונים לחוקרים פרטיים. "לא משנה כמה שנים חיים ביחד, תמיד מתחילים חשדות", הוא מספר.

לדברי ויצמן, אנשים פונים אליו כשמתגברת אצלם התחושה שמשהו לא טוב קורה בקשר הזוגי. לפעמים לתחושה הזאת מצטרפים סימנים מחשידים לרומן של בן הזוג - הוא למשל מתחיל להקפיד על לבוש, הולך לחדר כושר, מגלה פחות עניין בסקס או עונה בשקט לטלפון. עילה אחרת לפנייה לחוקר פרטי היא בתחילת תהליך גירושים, כשאחד הצדדים רוצה לדעת אם לבן הזוג יש רומן, או שהוא רוצה לדעת מה נכסיו.

אם גברים מסתירים בעיקר כסף, מה נשים מסתירות?

"בעיקר בני זוג. אבל אין הבדל אמיתי: על כל גבר בוגד יש אשה בוגדת, ויש גם נשים עשירות הנשואות לגברים פחות עשירים. מצד שני, לא תמיד מדובר בבגידה קלאסית. בא אלי אדם וסיפר שאשתו לוקחת כל יום את האוטו בין חמש לשמונה, ונעלמת. גילינו שהיא מגיעה לספארי, לידה חונה רכב אחר והיא עוברת אליו. אבל הם לא התעסקו אחד עם השני, אלא העבירו ניירות. התברר שהאשה מופעלת על ידי גורמי הביטחון ואותו אדם היה איש הקשר שלה. הבעל היה בהלם, והתייעץ איתנו מה לעשות. ייעצנו לו שלא יגלה לה שהוא יודע".

מה עוד רוצים לגלות?

"נשים לעתים חושדות שהבעל שלהן הומו. הן חשדו כל הזמן אך העדיפו שלא להתעמת עם זה".

מעקב מתבצע על ידי שני אנשים לפחות, אחד בקטנוע ואחד ברכב. "זה תענוג לא זול, 400 שקל לשעה לפני הוצאות. יום שלם יעלה 4,000-5,000 שקל".

אנחנו מכירים את בני הזוג שלנו?

"אני מניח שכן ברמה מסוימת, אבל יש דברים שאנחנו לומדים עם הזמן. יש סודות שבן אדם מחזיק בפנים, כמו זרע פורענות שנטוע עמוק וחזק. בני הזוג אומרים לפעמים שהיו להם תמרורי אזהרה, אבל הם ייחסו את זה למשהו אחר. אתה מעדיף להדחיק את הדברים האלו, במיוחד כשהחיים טובים".

אולי עדיף לא לדעת?

"לפעמים אני אומר ללקוחות - נניח שהבאתי לך נתונים לגבי בעלך, מה תעשי, תתגרשי? לא פעם הן אומרות שלא, ואז אני אומר, אז בשביל מה את רוצה לדעת? לכי תחיי את חייך. אם הן רוצות שאביא את המידע, אני מציע להן לעשות שיחה עם בן הזוג, לתת לו עוד הזדמנות. יכול להיות שבן הזוג צריך ניעור. ממה זה הרי נובע? שעמום, עודף ביטחון עצמי או שיכרון כוח".

דון ובטי, ליהיא ואבירם בדרמה אוהבים לשמור סודות. בריאליטי יטיחו אותם בפרצוף

אחד הכלים העלילתיים החביבים ביותר על כותבים הוא הסתרת סוד. קשה לחשוב על סדרת טלוויזיה או סרט שבהם מישהו אינו מסתיר משהו ממישהו, ואין כמו סודות בתוך המשפחה, כדי להגביר את מפלס הדרמה. סודות מייצרים פערי מידע בין הדמויות ומרתקים את הצופים אל המסך, שהרי סופו של כל סוד טלוויזיוני להתגלות, וכולנו רוצים להיות שם ברגע הקתרזיס שבו הסוד הכמוס נחשף.

שתיים מהסדרות המצליחות ביותר בעולם כיום, הזוכות הגדולות של פרס אמי לסדרת דרמה בשנים האחרונות - "מד מן" ו"שובר שורות" - מעמידות במרכז העלילה שלהן סודות בין בני זוג. ב"מד מן" מסתיר דון דרייפר מאשתו לא רק את בגידותיו אלא גם את זהותו האמיתית. ב"שובר שורות" וולט ווייט מסתיר מאשתו שחלה בסרטן סופני, וכשהסוד הזה נחשף, הוא ממשיך להסתיר ממנה שהוא מייצר סמים וסוחר בהם.

בעולם הריאליטי מתרחש תהליך שונה: בני הזוג שנשארו בבית מגלים פנים חדשות ופרטים מפתיעים על בני זוגם שעל המסך. העונה הנוכחית של "האח הגדול" הפכה לדומיננטית את הנוכחות הנפקדת של בן הזוג שנשאר בבית, בעקבות הבגידה בשידור חי של ליהיא בבן זוגה, אבירם. איך חוויה כזו משפיעה על בן הזוג?

הפסיכולוגית הקלינית עירית קליינר-פז ליוותה את העונה הראשונה של התוכנית ובעונה השנייה ייעצה וריאיינה חלק מהמועמדים: "ברוב המקרים לא מדובר במידע חדש שמתגלה על בן הזוג, אלא בעצם החשיפה של בן הזוג - החולשות שלו, האופי שלו. זה קשה לכולם, מתוך רצון לגונן על בן הזוג המשתתף בתוכנית".

מה קורה לבן הזוג בבית שמגלה שבן הזוג האהוב שלו הוא טיפוס נגרר, או אגואיסט או אגרסיבי?

"אני לא חושבת שהוא לא ידע על זה קודם. הדברים שנחשפים בתוכנית ריאליטי הם בדרך כלל הדברים שכל בן זוג יודע. הדגש כאן הוא על החשיפה לזרים ששופטים אותך ולועגים לך. השיפוט הוא האלמנט החדש שנכנס לתמונה: שהעולם רואה את בן הזוג שלי בדרך אחת, בעוד שאני רואה אותו אחרת. זה יכול ליצור בושה או תסכול".

מה הסיכויים שזוגיות תשרוד תהליך כזה?

"רוב הזוגות הנשואים שהשתתפו בתוכנית הרי לא התגרשו. יש התגייסות נפשית הדדית. בן הזוג יודע לקראת מה הוא הולך פחות או יותר. וגם אם בני זוג נפרדו לאחר התוכנית, קשה לדעת מה הסיבה לפירוק: האם זו התהילה שעלתה לראש, מידע חדש שהתגלה במהלך התוכנית או משהו אחר. חשוב לציין שההפקה דואגת לבני הזוג ולמשפחה ומכינה אותם לקראת ההשתתפות בתוכנית".

האם המשתתפים עסוקים באיך בן הזוג שנשאר בבית רואה אותם?

"בני הזוג שנשארו בבית נדחקים מהמודעות. המשתתפים מתעלמים מכך שצופים בהם כל הזמן".

הם מאבדים קשר למציאות?

"כן, כי אי אפשר לתפקד אחרת. גם בני הזוג מבינים שזה ככה. מבחינת בן הזוג שבבית, המשתתפים בתוכנית הם בתפקיד: האדם שמצטלם הוא לא אותו אדם שחי איתם יום-יום. זה דומה למישהי שרואה את בן זוגה השחקן מתנשק עם הדמות בסרט. היא מבינה את ההבדל, שזה לא הוא אלא הדמות. באופן דומה גם ההשתתפות ב'אח הגדול' היא סיטואציה מאוד יוצאת דופן, שלא דומה לשום דבר מהמציאות".



לוקאס קרנאך האב, 'The Fall', שמן על עץ, 1537



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו