בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיון בספר חדש המסכם את מפעלותיו של דובר צה"ל

מלאכתו של דובר צה"ל התפתחה לאורך השנים, אבל המוטו נותר: נחרצות ועמימות. עיון בלי מדים בספר חדש המסכם את מפעלותיו של דו"צ

תגובות

"חיל האוויר טס לאן שצריך ועל פי הצורך". במילים אלו התייחסה יחידת דובר צה"ל לשאלה שהועלתה בפניה לפני כמה שנים, אם מטוסים ישראליים טסו באותו יום מעל ללבנון. התשובה, בת משפט בודד, מכאיב ממש בבדידותו על רקע מסמך A4 שלם, מופיעה בספר חדש המאגד את מיטב הודעות דובר צה"ל מקום המדינה ועד תום עידן אבי בניהו. יש נקודות ציון בזמן שפשוט אי אפשר להתעלם מהן.

היסטורית, אותו אירוע היה כנראה חסר משמעות, ולראיה, התאריך וההקשר שבהם התרחש נעדרים מהספר ("דובר צה"ל מודיע", הוצאת ידיעות ספרים). לפי מיקומו הכרונולוגי, הוא קרה במרחב שבין הנסיגה לרצועת הביטחון למלחמת לבנון השנייה. אולם לא בכך העניין. העניין הוא שאם אפשר היה להמיר את ההוויה של דובר צה"ל לחומר, ומהחומר הזה לסתת משפט - זה היה המשפט. "חיל האוויר טס לאן שצריך ועל פי הצורך". והוא אפילו לא נכתב על ידי קורט וונגוט או ג'וזף הלר. לפחות לא באופן ישיר.

כמו כל הודעה המתועדת בספר, גם את זו הפואטית מלווה טקסט צדדי. נכתב שם בתמצית שהיא "אינה שגרתית". אלא שכמאמר הקלישאה (ותסלחו לי שאני חוטא בכך, אבל קריאת ספר שלם המורכב מהודעות דובר צה"ל אינה אלא טיסה בשמי קלישאות), לעתים היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. ועל מה מעיד משפט זה? שאחרי שמקלפים את כל הנוסחים הרשמיים והתארים הפורמליים ושמות הקוד, מתחוור שדובר צה"ל לא באמת חושב שהוא צריך ליידע מישהו לגבי משהו. מבחינתו, מספיק שהוא עצמו יודע לאן טסו המטוסים ולאיזה צורך. השאר זה בגדר מותרות.

אפשר בהחלט לחשוב על סיטואציות מסוימות שבהן טשטוש השאלה "האם צה"ל אכן טס בשמי לבנון?" חיוני מבחינה מבצעית או מדינית. אלא שמציאות כזאת היתה מיוצגת היטב גם על ידי תגובות גנריות נוסח "דובר צה"ל בוחר שלא להתייחס" או "צה"ל לא מאשר ולא מכחיש". לא זה המקרה. כאן, בלהט הנסיבות, שלצערי ייוותרו בינתיים עלומות, נפלטה מפי דובר צה"ל אמירה שמסגירה אמת משמעותית לגבי תפיסת העצמי שלו; גדולה יותר מחגיגת הניצחון הרגילה על כך שהוא יודע והעיתונאים לא. את זה משיגות דרך קבע גם התגובות הגנריות.

הובן שדובר צה"ל לא רק משוכנע שהוא יודע "מה קרה", הוא גם סמוך ובטוח שהוא יודע "מה צריך". ומי יידע לומר אם מה שהוא החליט שצריך זה אכן "מה שצריך"? הנה שאלה טובה שחבל שלא נשאלת יותר. את המעגליות הזאת (צה"ל קובע לגבי דברים מסוימים שיש לעשותם, אחר כך עושה אותם בפועל, ולבסוף מדברר) צריך לזכור בקריאה של כל הודעות דובר צה"ל באשר הן. היא זו שמעניקה להן את מעטה האובייקטיביות שממנה הן נהנות בקרב חלקים גדולים כל כך בציבור ולאורך שנים רבות כל כך. היא זו שממסגרת אותן כאמיתות.

הכובע הבוער

כבר באייטם הראשון בספר, מבלי לבזבז רגע מיותר, כותבים עורכיו בהתייחס לדובר צבא ההגנה (שקדם לצה"ל), כי "בניגוד למקובל בימינו... (הוא) אינו מסתפק בדיווחים מהחזית אלא עוסק גם בפרשנות". זהו הכובע שבוער. הרי בכל אמירה שהיא מוכלת פרשנות; הזמן שעבר לימד לכל היותר להסוות אותה. לראיה, אחד המשפטים הפופולריים ביותר בהודעות דובר צה"ל, השזור לאורך הספר כחוט שני, הוא "צה"ל תקף יעדי מחבלים", אך בשני מקומות שונים, כשמפורטים היעדים, נמנים עמם תחנות שידור.

מי קבע שאלו יעדים לגיטימיים? כנראה אותו אחד שקבע כי "צה"ל רואה ברשות הפלסטינית כמי שנושאת במלוא האחריות להתרחבות הפרות הסדר משטחה אשר מסכנות את חייהם של חיילים ישראלים, כוחות הביטחון ואף פלסטינים" (אוקטובר 2000), או ההוא שאיבחן כי "אנו עדים היום לקריסת כל נורמה אנושית מצד הפלשתינים" (חוסר האחידות לגבי אופן כתיבת המילה פלסטינים במקור) (אוקטובר 2000). ומה אלה אם לא דברי פרשנות? אגב, לא במקרה סיפק החודש הנקוב את שתי הדוגמאות. מהספר ניכר שהאינתיפאדה השנייה בישרה תהליך סנטימנטליזציה חריף בהודעות דובר צה"ל.

עוד ניכר מהספר ש(לפעמים) דובר צה"ל משקר. בשני מקומות שונים מודים כותביו - עמם נמנים אנשי יחידת דובר צה"ל בהווה - שהדובר דאז לא אמר אמת: נסיבות שחרורו של אחמד יאסין מהכלא הישראלי ב-97', בתמורה לשחרור סוכני המוסד שכשל ניסיונם להתנקש בחאלד משעל, הוצגו באופן שקרי בהודעת הדובר כתולדה של מצבו הרפואי וכמחווה הומניטרית למלך חוסיין; ועל הדיווחים בזמן מלחמת יום הכיפורים נכתב ש"אין הודעה רחוקה מהמציאות יותר מהודעת דובר צה"ל מיומה השני של המלחמה" וגם ש"אין לדעת כיצד הציבור הישראלי היה מגיב לו נפרשה בפניו האמת במלואה".

לא ברור אם ציון שני המקרים הוא בגדר הפוך על הפוך מודע לעצמו, שבאמצעותו מנסה דובר צה"ל המאוחר לחזק את אמינותו על חשבון המוניטין של מוסד דובר צה"ל לדורותיו, או פרץ כנות שאינו מודע. כן ברור שבמקרה של יום הכיפורים, דובר צה"ל המאוחר שוב רומז על ידיעתו לגבי "מה צריך". כנראה שמדובר בתכונה שספחה היחידה לדי-אן-איי שלה, ושיש לכך קשר ישיר עם העובדה שהודעותיה נהנות במשך שנים ממעמד "אובייקטיבי".

עוד פרוצדורות

הניסיון לאתר מבנים צורניים בהודעות המפוזרות לאורך הספר, כאלה שניתן יהיה לסווג תחת הכותרת המתבקשת "הפואטיקה של דובר צה"ל", נבלם במילים הכתובות. שפת ההודעות - כמתבקש - נוקשה, תכליתית וקמצנית, כשכל מילה בעלת נפח מטאפורי שמופיעה בהן, הגיחה רק אחרי שנות שימוש ארוכות ששחקו אותה (פגיעה ב"תשתיות" טרור או ב"קני" מחבלים הן הדוגמאות המובהקות). בחיפוש אחר רגע ספרותי - "מצודת הבופור שימשה כעמוד שדרה במערכת התבצרות המחבלים בדרום לבנון" בהתייחס לקרב ב-82', תיחשב כפסגה.

מבחינת השכבה הגיאולוגית של הטקסט, ניכרת רתיעה מובנית מסימני פיסוק בכלל ומנקודות בפרט (מה שנפתר במקרים רבים על ידי מקש ה"אנטר" או אפילו ה"ספייס"), וכתיב חסר להכעיס. אולי בעידן מדפסות הלייזר העניין ייפתר. כמו כן, יצוינו מספר רגעי עברית משעשעים כגון חבלנים ש"טובעו על ידי כוח חיל הים" או "סירה שנחתה בחוף ניצנים"; הטעות הפרוידיאנית שהפכה את הכפר הפלסטיני בית נטיף, שספג מנחת זרועו של צה"ל ב-48', ל"בית נחטיף"; והעובדה שבסופו של יום, דווקא אותן הודעות דובר צה"ל עציות הן שהעניקו לרוק הישראלי את אחד משיריו היפים ביותר - "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". תירגם את זה יפה מאיר אריאל.

אבל כל הפיצ'פקס הללו בטלים בשישים אל מול העניין העיקרי בספר - תוכנו. מדובר, בואו נודה על האמת, בערימת מסמכים העוסקים באסונות, מלחמות, תאונות ושאר מיתות, לצד רגעים היסטוריים ספורים בלבד שביכולתם לרגש או להנעים. פתיחת הספר בעמוד אקראי והעתקת הכותרת המופיעה בראש כל עמוד, מולידה את הרצף הבא: "צה"ל מרכין דגלו", "בתגובה לירי הקטיושות", "הובאו לקבורה בישראל", "גל מהומות אלים", "האסון הכבד ביותר בתולדות צה"ל" ו"מארב קטלני" (עמודים 188-198).

זו המשמעות הבלתי-נמנעת של חוויית קריאה באסופת דו"חות ייצור תקופתיים של מכונת מלחמה. עניינים אופטימיים כמו שלום לא מוצאים שם מקום, או נדחקים בקושי רב, בנסיבות מגוחכות ממש. ההסכם עם מצרים מיוצג דרך הודעת דובר על מטח כבוד שנערך חודשיים אחרי שנחתם בבסיס בבאר שבע, וזה עם ירדן באמצעות הודעה על טקס הנחת אבן הגבול בין שתי המדינות. למה זה דומה? לאותו חייל עלום שנאלץ להעביר את האירוע ההיסטורי בניקוי רחבת המסדרים. אפילו בניהו, שחטא בכתיבת ההקדמה לספר, מודע למצוקה, והוא מסיים אותה במילים: "(שנזכה) לשמוע את דובר צה"ל מודיע סוף-סוף שאין לו מה להודיע".

אבל עד להודעה חדשה הוא ימשיך להודיע, ובמיוחד את המשפט שחוזר בספר עמוד אחר עמוד: "ההודעה נמסרה למשפחות". דפדוף מכריכה לכריכה חורת אותו באלימות בתוך מנגנון הקריאה הפנימי, ומשם לתודעה, לניסיונות קדחתניים לחלץ ממנו משמעות שהיא מעבר לזו המיידית. את צד המשפחות לא ניתן יהיה לתפוס. את הצד של דובר צה"ל אפשר לנסות:

נראה שכתיבת משפט זה היא המיצוע של המוות; הדבר האחרון, הסופי והמוחלט שניתן לומר בהקשר של המת, כדי שאחריו אפשר יהיה - פרוצדורלית - לעבור הלאה. להתפנות בחזרה לחיים. אם חלקיק זעיר בקרב החיים היה מת בכל פעם שמשפט זה נכתב, אולי לא היינו עוברים באוטומטיות כזאת הלאה, לעשות "מה שצריך". *



תל ליטוינסקי 1949. הודעות דובר צה'ל נהנו במשך שנים ממעמד 'אובייקטיבי'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו