בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים?

את הטענה הזאת שמע משה דיין כבר לפני 30 שנה, אך מסמך של המוסד שנמצא באחרונה - ומתעד פגישה ישראלית-מצרית במרוקו - מעלה מחדש את סימני השאלה

תגובות

מקורב לצמרת; שותף סוד; נהנה מאמון מוחלט; יודע מתי צבאו יפתח במלחמה; למעשה, מרגל; עובד בשירות האויב; מסגיר את המידע הגורלי. לאחר שנים, כשזהותו נחשפת, יש הטוענים שבעצם היה סוכן כפול, כלי בתרגיל הונאה.

התיאור תפור, לכאורה, לפי מידותיו של אשרף מרואן, המצרי שריגל לטובת ישראל ומסר לה שאנואר סאדאת ייצא למלחמה נגדה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973. אבל האם היה רק אשרף מרואן אחד, או שמא היה לו תאום, כפיל, בצד השני - ישראלי בכיר שריגל לטובת מצרים וגילה למפעיליו ביוני 1967 מתי תיפתח המלחמה, זו שבסיומה נודעה כמלחמת ששת הימים?

אפשרות מסקרנת זו עולה ממסמך של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים שמצא גידי וייץ, עורך התחקירים של "הארץ". וייץ הוא נצר למשפחה היסטורית - לפי החלוקה המקובלת, הדורות הקודמים עשו היסטוריה, והבאים אחריהם כותבים אותה. בחודש שעבר ישב וייץ בגנזך המדינה בירושלים ובדק חומר בתחום מומחיותו, ציר הפשיעה והפוליטיקה, כשנתקל בארגז גדוש במסמכים מאלפים. תוכנו: מגעי ראש הממשלה מנחם בגין ב-1977 עם שני נשיאים, אנואר סאדאת המצרי מכאן וג'ימי קרטר האמריקאי מכאן.

עד למפלתו הפתאומית של חוסני מובארק - שכסגנו של סאדאת היה מהמעטים שהובאו בסוד היוזמה למסעו לירושלים - היה במסמכים עניין בעיקר לחוקרי העבר. חשיבות החומר תקבל משנה תוקף אם המשטר הבא בקהיר יתנער מהסכם השלום ומהנספח הביטחוני שלו, שנכנסו לתוקפם ב-1982, לאחר רצח סאדאת בידי מתנקשים - קצינים וחיילים באותו צבא מצרי המוצג עכשיו כמחסום מפני קנאות דתית.

המסמך הבולט בייחודו, על רקע זה, השתרבב כמדומה לתיקי הגנזך בטעות מבורכת. לא משום מה שנכתב בו, שגם הוא כבר נחשף לפני 30 שנה, אלא מפני מי שכתב אותו: איש המוסד. נדירים הם מסמכי המוסד שהגנז מואיל להעמיד לרשות הציבור. המחבר הוא יוסף פורת, ראש שלוחת המוסד במרוקו ורשם השיחה בין שר החוץ משה דיין, שליחו של בגין, לבין סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, שליחו של סאדאת. במסמך מכונים הישראלים "מד" (MD) ו"ג'וזף".

ויתור מראש?

המסמך, ארבעה עמודים מודפסים במכונת כתיבה, חובר ב-17 בספטמבר 1977, למחרת המפגש, שהחל בתשע בערב. אין זה תמליל מלא של השיחה, אלא רק עיקרי הדברים. יותר ממחצית המסמך מוקדשת לדברי תוהאמי. מובאים גם דברי המארח, חסן השני מלך מרוקו, ושר החוץ שלו, אחמד לראקי (נכחו גם ראש הממשלה ושר החצר). לא דווחו תגובות דיין.

נמסר הסיכום המשותף: דיין ייצא מיד לדווח לבגין ולקבל את אישורו להמשך המהלך המדיני. אם הסעיפים הנזכרים לעיל יאושרו, תתקיים "פגישת עבודה" נוספת בין דיין לתוהאמי בתוך כשבועיים.

במוקד המחלוקת על משמעות פגישת דיין-תוהאמי, מאז חשיפתה בעקבות ביקור סאדאת, עמדה שאלת ההתחייבות המוקדמת לנסיגה מלאה מסיני: האם הבטיח דיין לסאדאת באמצעות תוהאמי, בסמכות וברשות או ללא ידיעת בגין, שישראל תיסוג עד לגבול הבינלאומי עם מצרים, ובכך ויתר מראש על הסוגיה המרכזית במשא ומתן.

בהיבט המדיני, זאת קרקע שנחרשה לעייפה, בין השאר בספרו של דיין "הלנצח תאכל חרב", שראה אור בשנת מותו, 1981. גרסת דיין כוללת תיאור של השיחה, התואם במדויק את מסמך פורת ואף מרחיב בצבע ובציטוטים עצמיים. לפי מסמך פורת, תוהאמי אמר פעם אחר פעם כי סאדאת מתנה את נכונותו לשלום ולשיחות עם בגין, בראש ובראשונה, בהסכמה של בגין לעקרון "פינוי השטחים הערביים הכבושים". כולם. לא רק סיני.

מאחר שמסמך פורת אינו מדווח על דברי דיין לתוהאמי, אין ראיה חד-משמעית השוללת את החשד שדיין אכן התחיל את השלום מהסוף, כפי שבתכנון מבצע "קדש" ביקש "להתחיל את המלחמה מהסוף" בצניחה במיתלה. אבל הראיות הנסיבתיות והעקיפות, כולל הצורך המוצהר בהסכמת בגין להכיר בעקרון הנסיגה, תומכות בנכונותה של הכחשת ההתחייבות המוקדמת. המצרים ידעו מי קובע בישראל. זה לא היה דיין. אך מרוב עיסוק בעניין זה נשכח כליל החלק האחרון בשיחת דיין-תוהאמי ובמסמך פורת: סיפור מקור הצמרת של המצרים בצה"ל, ערב מלחמת ששת הימים.

פורת דיווח שיחסו של תוהאמי לקודמו של סאדאת, הנשיא גמאל עבד אל-נאצר, היה רווי בוז ומשטמה. הוא שאל את דיין "האם נאצר היה שותפו למזימה כאשר שלח את (מפקד הצבא) עבד אל-חכים עאמר במטוסו לסיור ביקורת, בדיוק בעת שמטוסינו תקפו בשעה 08:00 בבוקר ה-5 ביוני 1967". נאצר, לדברי תוהאמי, ידע מתי תהלום ישראל, כי "מועד הפתיחה במלחמת 1967 ניתן למצרים בידי סוכן, קצין ישראלי בכיר, שמסר שהמועד יהיה בין 3 ל-6 ביוני". כך במסמך פורת, או במלותיו של דיין, בספרו, "לרשות הריגול המצרי היה סוכן בעמדה אסטרטגית, קצין בכיר בצבא הישראלי, והוא מסר שתאריך פתיחת המתקפה הוא בין ה-3 ל-6 ביוני".

אלו דברים מרעישים, גם אם נדרשה זהירות ואף חשדנות כלפי מי שהשמיע אותם. תוהאמי נודע כתמהוני. אולי בדה את המרגל ממוחו, כדי לבסס את הזיית שיתוף הפעולה של נאצר עם דיין. בה בעת, היה מעורב בענייני מודיעין וגרעין. לזמן מה היה מעמדו אצל סאדאת דומה לזה של עומר סולימאן אצל מובארק. כשאדם במעמדו אומר לאיש הביטחון המובהק משה דיין ולנציג המוסד שהיה למצרים מרגל ישראלי בכיר, הוא יכול להניח שהעניין ייבדק, ואחת משתיים - המרגל ייחשף, או שלא יימצא ובצמרת הישראלית יישאר ספק מביך.

האמירה, לפיכך, תתגלה כפליטת פה יקרה, או כתחבולת הונאה. הרי במועד השיחה, 1977, עבר רק עשור מאז מלחמת ששת הימים. חקירה לא היתה קשה מדי לביצוע ולמיצוי.

היה מרגל?

עד כמה שניתן לוודא לאחר יותר משלושה עשורים, מדהים לגלות שחקירה מתבקשת כזו לא נעשתה. דברי תוהאמי נותרו תלויים בחלל ארמונו של מלך מרוקו ברבאט. לא היה להם המשך בתיק חקירה של השב"כ או של מחלקת ביטחון שדה באמ"ן. הגורמים המקצועיים בישראל לא חיפשו ועל כן גם לא מצאו את המרגל שעליו דיבר תוהאמי.

הראשונה בשתי הסיבות לכך היתה חשאיותו של מפגש דיין-תוהאמי. המגע הוסתר מיריבם הפוליטי של בגין ודיין, שר הביטחון עזר ויצמן. לכן חל המידור גם על הקצינים הבכירים שסרו למרותו של ויצמן - הרמטכ"ל, רב-אלוף מוטה גור, וראש אמ"ן שלמה גזית. לא הועילה לאלוף גזית ידידותו האישית עם דיין, מאז שרב-סרן גזית היה ראש לשכתו של האלוף דיין, ראש אג"ם במטכ"ל.

שבע שנים היה מתאם הפעולות בשטחים גזית מקורב במיוחד לשר הביטחון דיין ובסופן קיבל ממנו דרגת אלוף. אחד ממהלכיו האחרונים של דיין, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט והתפטרות ראש אמ"ן אלי זעירא, היה מינוי גזית לראש אמ"ן. משקיף חיצוני לא היה משער שדיין יסתיר מגזית את מגעיו בשליחות בגין עם שליחו של סאדאת - אך עובדה היא שכך היה.

מביקור סאדאת בירושלים ואילך היה אמ"ן טרוד בבעיות חדשות, של היערכות מבצעית והערכה מדינית. רק בסמוך לפרישתו מתפקידו, בפברואר 1979, התפנה גזית לבקש את מסמך פורת ולעיין בו. הוא לא ראה בסעיף המרגל זרז לפעולה. ראש השב"כ אז, אברהם אחיטוב, לא נכלל בתפוצת מסמך פורת, אף שהיה בוודאי מודע לעצם המפגש עם תוהאמי משום שמאבטחיו ליוו את דיין למרוקו.

אבל גם אם בזמן אמת היו הגורמים האחראים לכך ממודרים או עסוקים, יורשיהם או הכפופים להם היו אמורים לזנק לפעולה ברגע שדיין הגיש את טיוטת ספרו לביקורתה של ועדת שרים, או כשהספר ראה אור. ובכל זאת, התגובה היתה שתיקה סבילה, שניתן להסבירה בסיבה השנייה לאדישות לסיפור המרגל: ההנחה שמדובר בסוכן הכפול "יתד", רפעת עלי אל-גמאל, שהמצרים שתלו בישראל בזהות הבדויה "ז'ק ביטון", אך שנחשף והופעל נגדם. טפח מפרשיית "יתד" מופיע בספרה של עמירה שחר, "שומרי החותם", על תולדות מערך ביטחון השדה והמידע בצה"ל, שהופיע החודש.

גזית, כראש מחלקת המחקר באמ"ן במלחמת ששת הימים, ידע על קיומו של "יתד", ששימש להונאת מצרים מאז אמצע שנות ה-50. כך גם אחיטוב בשב"כ. אבל ייתכן שידיעה זו גרמה לשאננות בשב"כ ובאמ"ן. באמצעות "יתד" הושגה הונאה ממוקדת של מצרים. ממוקדת, תרתי משמע, כי היא סייעה להצלחת מבצע "מוקד" להשמדת חיל האוויר המצרי בבסיסיו, במהלך הפתיחה של בוקר ה-5 ביוני 1967. מיקוד ההונאה היה בייצור מצג מטעה של עוצמת חיל האוויר הישראלי ושיטת הפעולה שלו.

קצין מודיעין בכיר בדימוס, שהתחקה השבוע אחר שורשי הפרשה בעקבות הבאת מסמך פורת לפרסום, הציע להבחין בין שני סוגים של מרגלים. אשרף מרואן היה סוכן. "יתד" / ביטון, שהוצג במצרים לאחר מותו בגרמניה ב-1982 כגיבור מודיעיני, היה מקור אך לא סוכן. בשפת המודיעין, המקור-של-המקור הוא המבוע. מרואן חדר לחוג הפנימי. "יתד" הציץ מבחוץ, באופן מבוקר, וסיפק מידע שהשיג מאחרים.

פתרון התעלומה? לא בדיוק. הסוד הגדול של פתיחת המלחמה היה המועד של "מוקד", שעת השי"ן, או בלשון חיל האוויר, הזמ"מ - זמן מעל מטרה. אילו היה נחשף הסוד וחיל האוויר המצרי היה ממריא מבסיסיו (בשנית, באותו בוקר, לאחר הנחיתה מסיורי אור ראשון), היו הטייסים הישראלים מוצאים בסיסים ריקים ונקלעים לנחיתות בקרבות האוויר. שמירת הסוד קבעה את ההבדל בין הצלחה אדירה לתבוסה נוראה. היא חרצה את גורל המלחמה כולה.

ממשלת לוי אשכול החליטה בצהרי יום ו', 2 ביוני, לפתוח במלחמה "לא לפני יום ב', 5 ביוני". רמטכ"ל המלחמה, יצחק רבין, כתב שההחלטה התקבלה בדיון בהשתתפות אשכול, דיין, השרים יגאל אלון ואבא אבן, רבין ומנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג. במוצאי שבת אושררה ההחלטה בדיון בהרכב דומה, בתוספת ראש המוסד מאיר עמית והשגריר בוושינגטון אברהם הרמן. האישור הרשמי ניתן למחרת, בישיבת הממשלה. הזמ"מ, 07:45, נקבע בדיון הרמטכ"ל עם אלופים בשבע בערב, כתריסר שעות לפני הביצוע.

אם כך, כיצד נודע למצרים, אם נודע, שצה"ל יפתח במלחמה בין 3 ל-6 ביוני? האם "יתד" הביא דברים בשם אומרם, או שמא הוסיף להם, כדי להאדיר את חשיבותו בעיני שולחיו, תערובת של היסק וניחוש ובמקרה גם קליעה למטרה? ואולי התכוון תוהאמי לסוכן צמרת שטרם נחשף?

מזכר פורת של המוסד, שנפל לידי גידי וייץ, אינו מספק תשובות. הוא רק מעורר שאלות ומרמז שהסודיות האופפת את מסמכי המודיעין גם לאחר עשרות שנים עשויה להגן על מקורות, שיטות והצלחות - אך גם עלולה לחפות על רשלנות ומחדלים. *



בתצלומים הקטנים: משתתפי הפגישה במרוקו דיין, תוהאמי והמלך חסן, שהכינו את המפגש בין סאדאת לבגין. בתצלום הגדול: מטוס מצרי שהפציץ צה'ל ביום הראשון למלחמת ששת הימים תצלומים: אי-אפ-פי וארכיון 'הארץ'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו