בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצרים וישראל: אופס, מהפכה

מדוע הופתעו בישראל מקריסת השלטון המצרי? אולי כי לא הקשיבו לקולות אחרים, שהצביעו זה חודשים על אי-היציבות המתפשטת

תגובות

הממסד הישראלי הופתע לחלוטין מהמהפכה במצרים. הממשלה, קהילת המודיעין והאקדמיה, האמינו שמשטרו של חוסני מובארק יציב ויעמוד על כנו עד שהנשיא הוותיק יוריש את השלטון לבנו גמאל או לשר המודיעין, עומר סולימאן. הערכת המצב הישראלית הסתכמה בקביעה "במערב אין כל חדש, ולא יהיה כל חדש".

אז התקוממו ההמונים נגד מובארק, וישראל ידעה הפתעה משולשת: מהאופן שבו הוחלף השליט, מהעיתוי ומהתגובה האמריקאית. עד להתקוממות דבקו אמ"ן והמוסד בהערכה ש"המשטר במצרים יציב" ו"אין איום מיידי עליו". חשובי המזרחנים באוניברסיטאות דיברו ברוח דומה. גם התמיכה האמריקאית במובארק נראתה בלתי מעורערת. ופתאום אופס, מהפכה.

הכישלון המודיעיני מזכיר את "הסבירות הנמוכה" שייחס אמ"ן לסיכוי שתפרוץ מלחמה בערב יום הכיפורים של 1973, אבל משמעותו שונה. אז האויב ניצב בשער, וההפתעה מנעה את גיוס המילואים בזמן וגרמה לקריסת הפיקוד הבכיר. הפעם לא קרה אסון כזה. רק הדרג המדיני נתפס לא מוכן. התוצאה היתה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, המשיך לתמוך במובארק גם כשנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הפנה לו עורף. נתניהו גם ביטא בפומבי את חששותיו שהסכם השלום יקרוס ושמצרים תהפוך לאיראן חדשה. בפורומים סגורים הוא הזהיר שישראל תידרש להגדיל את תקציב הביטחון, להשלים במהרה את הגדר בגבול הדרומי ולהיערך לסגירה אפשרית של תעלת סואץ ואפילו של מצרי טיראן. אילו התכונן נתניהו למהפכה, אולי היה מתבטא ביתר זהירות ונחשף פחות לביקורת בינלאומית.

מה גרם לטעות בהערכה? כמו ב-1973 גם הפעם החזיקו המעריכים ב"קונצפציה" שהדריכה את חשיבתם. זאת תכונה אנושית בסיסית: אנחנו זקוקים לתבניות חשיבה שעושות סדר בעולם המקיף אותנו. הקונצפציה היתה שבמצרים יש משטר חזק ואיתן ואופוזיציה חלושה, הנתונה תחת פיקוח מחמיר. העיוותים הקשים בבחירות לפרלמנט המצרי, בסתיו האחרון, נתפשו כאן כעדות לכוחה של מפלגת השלטון, לא כביטוי לחולשת המשטר, שנזקק לזיופים ולשיטות כוחניות כדי לשרוד.

יש סיבות מוסדיות שתרמו לכשל. מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים, המודיעין הישראלי התרכז באויבים ממזרח ומצפון - סוריה, לבנון, איראן והפלסטינים. הזירה המצרית נתפשה כארץ גזירה לקציני המודיעין. מי שעסקו בגרעין האיראני או ב"טרור הגלובלי" קיבלו קידום וזכו לנסוע למפגשי מודיעין בחו"ל, או להשתלמויות במכוני מחקר. ראשי המודיעין גם הכירו אישית את עמיתיהם בקהיר וניהלו אתם קשרי עבודה שוטפים. קשה לחזור ממפגש כזה ולכתוב דו"ח שמטיל ספק ביציבות המשטר המצרי. הדרג המדיני נתקל בקשיים דומים. אילו כינס נתניהו דיון על "מצרים לאן", והדבר היה דולף, הוא היה מעליב קשות את מובארק ומחולל משבר חמור ביחסים הרגישים עם מצרים.

גילו המתקדם של מובארק והידרדרות מצבו הבריאותי לא נעלמו מעיני המודיעין, המזרחנים והעיתונאים, ובשנה האחרונה התנהל בישראל ובתקשורת המערבית דיון ערני בשאלת הירושה. רוב ההערכות דיברו על יציבות, אבל היו מי שאיתגרו את החשיבה המקובלת. העיתונאי האמריקאי אדם שץ, שביקר במצרים, כתב במאי 2010 ב"לונדון ריוויו אוף בוקס", שהמצב הפוליטי שם מזכיר את דמדומי שלטון השאה באיראן. מי שדייק יותר היה אסף אדיב, שכתב בסוף מאי, במגזין האינטרנט "אתגר", שמצרים עומדת לפני מהפכה חברתית שתבוא מלמטה. הוא ציטט מ"אל-אהראם ויקלי" - עיתון המשטר - דיווחים על ריבוי ההפגנות במצרים וצפה שהן יתרחבו. "האופציה של הנצחת משטר מובארק אינה אלא אשליה", כתב בתגובה למאמר שלי ב"הארץ", שביטא את התקווה הישראלית ששלטונו של הראיס יאריך ימים.

שץ ואדיב צדקו, אבל ספק אם במודיעין ובאקדמיה קראו אותם. שץ כותב ביקורת חריפה על ישראל, ואדיב מתויג כאיש שמאל קיצוני. אולי קוראים אותם במחלקה נגד חתרנות בשב"כ, אבל לא בזירה המצרית של אמ"ן. המסקנה: כדאי לחפש מידע ממקורות לא שגרתיים, ואפילו כאלה שמרגיזים את הקצין או הפרופסור. לפעמים התבונה מצויה אצלם ולא במקהלה הממוסדת.

בסתיו, אחרי הבחירות המזויפות לפרלמנט המצרי, החלו גם להיראות סימנים להתרחקות אמריקאית ממובארק. מאמרי הביקורת נגד שלטונו זלגו מהשוליים לעיתונים מרכזיים כמו "ניו ריפבליק" ו"וושינגטון פוסט", שקראו לאובמה לפעול למען הדמוקרטיה במצרים ולהתנער מהדיקקטור הוותיק. הרושם היה שמשהו השתנה, אבל הוא לא תורגם לתובנה אחרת בממסד הישראלי.

יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ שאול מופז, דיבר בנאומו בכנס הרצליה על ההפתעה שחוללה "רעידת האדמה שהחלה בתוניסיה, נמשכת במצרים ועלולה להתפשט". הוא קרא לבחון מחדש את אמינות ההבטחות האמריקאיות: "ההתנהלות (האמריקאית) בהקשר המצרי מהווה תקלה חמורה ביותר", הזהיר. השבוע כינס מופז את ועדות המשנה שלו לדיון בתהפוכות האזוריות, אבל לא החליט לחקור את הכישלון המודיעיני.

ואולי לא צריך לחקור: מובארק הלך, אבל המשטר המצרי נותר בעינו, תחת שלטונה של "המועצה הצבאית העליונה" ובתוקף חוקי החירום. אם הקצינים יתאהבו בכיסאותיהם וידבקו בהם, ההערכות בדבר יציבות המשטר עוד יתבררו כמוצדקות וההפגנות בכיכר א-תחריר ייראו כאירוע חד-פעמי שהתמוסס. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו