בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט מצרים | מדוע לא הופתעו בקהיר מהמהפכה

האמנית ד' נזכרת בהפגנות שהשתתפה בהן בעשור האחרון, נגד אלימות המשטרה ונגד ניצול עובדים. ההיסטוריון חאלד פהמי אומר שהעם המצרי דווקא יודע להתמרד, בניגוד לדימוי שנוצר לו בעולם. שיחות עם מצרים שלא הופתעו מהמהפכה

תגובות

"ידעתי שעלי לתעד כל רגע במהפכה, אבל רציתי לחוות אותה, לא להשקיף עליה. עכשיו אני מתקשה להיזכר מה קרה מתי, כאילו זה קרה לפני עשר שנים ולא לפני שבועיים-שלושה". את הדברים האלה אמרה בצער אבל בהשלמה מ', פעילה חברתית ומרצה בכירה באחת האוניברסיטאות, בתחום מדעי החברה. לכל אחת יש הרגע שבו הבינה שמחאת ההמונים הגיעה למצב צבירה חדש. לכל אחד הרגע שבו קלט שאין דרך חזרה. רגעים אלו משוחזרים שוב ושוב בשיחות של הימים-שאחרי, בהתרגשות שרק מתגברת.

הרגע של מ' היה כשהבינה שכבר אין צורך להשתיק את בתה בת החמש. הילדה, כמו ילדים רבים אחרים, קלטה את הסיסמה הקצבית: "ה-עם-רו-צה-בנפי-לת-המש-טר", ודיקלמה אותה חזור ודקלם. ביום-יומיים הראשונים להפגנות מ' הפצירה בילדה שלא תגיד את הסיסמה מחוץ לבית. אנשי מנגנון ביטחון המדינה, שוטרים, חברי מפלגת השלטון - אין לדעת מי יכול לשמוע ולהשתמש לרעה. זאת, על אף שכבר ב-25 בינואר מ' חשה בגודל השינוי.

"בעשור האחרון היו מחאות עממיות רבות, בצורות שונות", היא אמרה, "אבל בהפגנה ב-25 בינואר הרגשתי שמדובר בשינוי כמותי ברור". או בניסוחו של פרופ' חאלד פהמי, ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר: "פתאום כבר לא מדובר ב-500 מפגינים שמוקפים ב-5,000 שוטרים. פתאום אנחנו הרוב, ואנחנו גם יודעים שזה לא עניין מקומי, שזה קורה במקומות אחרים במקביל". ובכל זאת, מ' עדיין העדיפה שבתה תבטא את החתרנות המילולית שלה בבית. ב-28 בינואר, יום השישי הראשון להפגנות, היא אומרת, "הבנתי שהשינוי איכותי, לא רק כמותי" וכבר לא היה צורך לצנזר את הילדה.

"יש רגעים שאי אפשר לטעות בהם: הפניקה של השוטרים, האומץ של המפגינים", מספר פהמי. "באותו יום שישי נסוגו השוטרים. אמנם רק לחצי שעה, ואז הם חזרו עם תגבורת, ובכל זאת זו היתה הרגשה נפלאה. דחפנו אותם אחורנית בגשר אל-גלאא. עוד אירוניה מבין האירוניות הרבות: ?גלאא' זה פינוי והכוונה לסילוקם של הבריטים ב-1954. והנה אנחנו מסלקים את השוטרים המצרים.

"אני הייתי למטה, על הגשר. חבר, עיתונאי, ראה מבניין גבוה את מה שאני לא יכולתי לראות: איך שורות-שורות של שוטרים נסוגות ואיך אנחנו, האזרחים, מתקדמים. ?היו לי דמעות בעיניים, התחלתי לבכות', הוא סיפר לי".

לבשו שחור

כל מי שרוצה, שומע מהמצרים שאירועי החודש האחרון לא צצו יש מאין. במהלך שבע או עשר השנים האחרונות נוצרו שכבות גיאולוגיות של מאבקים חברתיים ופוליטיים ותעוזה גוברת בהשמעת ביקורת ישירה על השלטון.

רבים מציינים את 2003 כנקודת מפנה, כשמצרים יצאו להפגין נגד הפלישה האמריקאית לעיראק. מצרים אמנם לא נטלה בה חלק, אך יחסיה עם ארצות הברית לא נפגעו. "היינו 20 אלף וזה נראה לנו מספר עצום", נזכר בחיוך ס', פעיל בארגון זכויות אדם שיצא אז להפגין, "זו היתה גם הפעם הראשונה שאנשים השמיעו קריאות נגד חוסני מובארק".

התנועה לדמוקרטיה "כיפאיה" (די) צמחה מניסיון ההפגנות האלו, הוא אומר. כוחה קצת נחלש, אבל במקומה באו והתבלטו קבוצות צעירים אחרות עם הזמן. הבחירות לנשיאות ב-2005 ולפרלמנט ב-2010, ככל שהיו בלתי דמוקרטיות ומלאות בזיופים ובעיוותים, הוציאו פעילים לרחובות. ס', בן 31, הרגיש תסכול וייאוש אחרי הבחירות בשנה שעברה. ואז התפלא לשמוע מהצעירים ממנו שהם דווקא מעודדים בשל הניסיון שצברו ומשום שהשיטה הכוזבת נחשפה במערומיה.

ב-2006 הפגינו המונים לסולידריות עם לבנון, שישראל התקיפה. ב-2008 לסולידריות עם עזה. זו היתה ביקורת ישירה על מדיניות החוץ של מובארק.

ד', אמנית בת 49, אומרת שהיא שייכת לשכבה "שתמיד הפגינה ב-30 השנים האחרונות, אך תמיד הרגשתי תסכול. ההפגנות בוצעו כטקס פולחני: מקום שנבחר, משטרה שמקיפה, קומץ מפגינים שהולכים לקראתה ונעצרים. בלי ניסיון להחליף את הסגנון, בלי דימיון". הפעם הראשונה שהיא הבחינה בשינוי היתה ב-2003, כשהמפגינים הצליחו לבלבל את המשטרה: הם הכריזו על מקום כינוס אחד במסגד אל-אזהר, ואז יצאו במקביל מכמה מסגדים. היצירתיות שהתחילו לפתח בעשור האחרון הבשילה בהפגנות בכיכר אל-תחריר.

התחנה האחרונה במסלול שהיום רואים שנוצר בהדרגה, היתה התגובה לרציחתו של צעיר, איש מחשבים, בשם חאלד סעיד מאלכסנדריה. הוא ישב בקפה-אינטרנט, שני שוטרים נכנסו ודרשו ממנו כסף. הוא אמר שאין לו, והם החלו להכות אותו והמשיכו עד שמת.

זה קרה ב-6 ביוני 2010. "רציחות דומות קרו כבר קודם", אומרת ד'. "אין לדעת למה דווקא המקרה הזה הסעיר כל כך. זו לא ההכאה עצמה, אלא העובדה שנציגי המשטר יכולים לבוא ולהכות, להעליל עליך שאתה אשם, ולא להיענש. קמה קבוצת פייסבוק בשם ?כולנו חאלד סעיד'. עכשיו מדובר ב-800 אלף חברים. ואז באה הקריאה לאנשים לצאת לגדות הנילוס ולשפת הים, לזכרו. פשוט כדי להיראות לעין. לבשו שחור ועמדו בלי לדבר עם אחרים, היתה ההנחיה. לא הפגנה - כדי שלא תפוזר. לא להתרכז במקום אחד אלא אדרבה, להתפרש על פני רצועה ארוכה".

אנשים יצאו. גם ד' וחבריה. בתחילה בהיסוס. לא היה ברור כמה ייענו לקריאה. הם לא היו רבים, אבל הם בלטו. אחר כך יצאו אנשים לעוד פעולות מחאה שכאלו ובחרו דווקא ב-23 ביולי, יום חג לאומי של מצרים (לציון מהפכת הקצינים של גמאל עבד אל-נאצר ב-1952).

אמרו על מהפכת א-תחריר שהיא של המעמד הבינוני והצווארון הלבן. אך פעילים רבים מקשרים את הניסיון שלהם ואת התעוזה המצטברת גם לשביתות העובדים ברחבי מצרים, שהלכו והתרבו מאז 1998.

"מאז 1991 מצרים מעצבת מחדש את כלכלתה על פי קווים ניאו-ליברליים, שהביאו לצמיחה שנתית מרשימה, שהיטיבה עם האליטות אבל לא חילחלה מטה", כתב ההיסטוריון ג'ואל ביינין מאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, בנתחו את אירועי החודש האחרון. "לפי הבנק העולמי, יותר מ-40% חיים מתחת לקו העוני או קרוב לקו זה. מחירי המזון הרקיעו שחקים. משכורות עובדי צווארון כחול ולבן אינן מספיקות לפרנס משפחה". הקיצוצים בשירותים החברתיים פוררו את הרשת החברתית שיצר המשטר הפופוליסטי-אוטוריטרי הנאצריסטי. "מה שנשאר זו קלפטוקרטיה אוטוריטרית (שלטון גנבים)", כניסוחו של ביינין.

ב-2004 הגיע לשיא גל השביתות, עם הקמתה של מה שהוא מכנה "ממשלת אנשי העסקים" ביולי. "יותר משני מיליון פועלים השתתפו ביותר מ-3,000 פעולות מחאה קולקטיביות בתקופה זו", כותב ביינין. הממשלה נענתה לחלק ניכר מהדרישות, כדי שהמאבק הכלכלי לא יהפוך למאבק פוליטי.

אבל למרות זאת, בעקבות המאבק נוצרו שני איגודים מקצועיים עצמאיים - של עובדי רשות המסים והנדל"ן ב-2008, ושל טכנאי המכשור רפואי בדצמבר 2010. הממשלה גם אולצה להעלות את שכר המינימום ל-400 לירות מצריות. זה רחוק מלהספיק, אבל כמעט פי ארבעה ממה שהיה קודם.

ב-30 בינואר, כשהמהפכה בכיכר א-תחריר בעיצומה, שני האיגודים המקצועיים העצמאיים ונציגים של כתריסר ערים תעשייתיות הכריזו על כוונתם להקים התאגדות עצמאית של איגודים מקצועיים, מנותקת מהפדרציה הקיימת שפועלת כזרוע שלטונית. זו לא הכרזה של מה בכך, מדגיש ביינין. על פי החוק המצרי, הקמת מוסד עצמאי, על פי החלטה עממית (ולא כהוראה שלטונית), היא בלתי חוקית.

לא כנועים

"ישנה הנחה ריאקציונית בקרב אינטלקטואלים מצרים. הם חוזרים על אמירה של הגיאוגרף גמאל חמדאן, שהמצרים הם כנועים", מתמרמר פהמי. "אפילו בשמאל שואלים: ?למה מצרים לא מתמרדים'. ואני עונה שהם מרדו, שהרבה התקוממויות אירעו ב-200 השנים האחרונות, אבל ספרים אינם מדברים עליהן - כנראה משום שהן נכשלו, אבל בעיקר משום שהן כוונו נגד הרודנים המקומיים, לא נגד השלטון המדכא הזר".

ואכן, ב-1821 היה מרד גדול במצרים העליונה, נגד גיוס חובה שעליו הכריז השליט אז, מוחמד עלי, נגד המיסוי הכבד ונגד השלטון. 20 אלף בני אדם השתתפו במרד - בתקופה שבה אוכלוסיית מצרים כולה מנתה 2-2.5 מיליון. 4,000 נהרגו בדיכוי המרידה, לא לפני שהתפשטה עד לדלתא של הנילוס. פהמי מונה רשימה ארוכה של מרידות דומות, לאורך המאה ה-19.

פהמי חקר את הצבא המצרי במאה ה-19 והוא חוקר את ההיסטוריה של העינויים בארצו. זוהי דרכו לספר על השיטות שבהן המדינה לא רק שולטת, אלא גם פולשת לגופו של האדם. בארכיוני המשטרה הוא מצא אוצר מדהים של עדויות על משפחות שדרשו שמות יקיריהן ייחקר והמענים ייענשו. "משפחות כפריות, אנאלפביתיות, עניות, התעקשו שתבוצע נתיחה שלאחר המוות כדי להוכיח שמדובר במוות לא טבעי, אפילו שהנתיחה מנוגדת למנהגים דתיים ומסורתיים", הוא אומר.

הוא מדבר על המוני מקרים במאה ה-19, אז לעתים קרובות האחראים נתנו את הדין. ב-1857, בעל חווה המקורב למשפחה השלטת דן לעונש של 1,500 הצלפות עבד שחור שלו, משום שיצא לקהיר בלי אישור. העבד מת וחבריו התלוננו במשטרה בקהיר. החקירה הובילה למשפט ולגירושו של בעל החווה ממצרים.

ב-2006 לקח ילד בן שמונה מכפר קטן בדלתא קופסת גפרורים מחנות קטנה. הוא נעצר על גניבה ובתחנת המשטרה הוכה עד אובדן הכרה. השוטרים זרקו אותו ברחובות קהיר, אך נהג בן הכפר מצא אותו במקרה, והביאו לאמו. בבית החולים אמרו לה שאי אפשר להצילו, אבל צילמו את גופו המרוטש. כשמת, הרשויות מיהרו לקברו בלילה. האם, שאינה יודעת קרוא וכתוב, דרשה לבצע נתיחה. היא שלחה עוד ועוד תלונות לרשויות שונות, האחרונה שבהן לנשיא מובארק. דבר לא קרה, איש לא הועמד לדין. "במאה ה-19 נענו לפניות האנשים, היתה מערכת משפט שהגיבה", אומר פהמי בזעם, "זוהי המורשת של מובארק. מה שהוא הצליח לעשות זה למוטט את מוסדות המדינה - מערכת המשפט ביניהם - ואת המוסר".

לכן, לדבריו, הפך מקרהו של חאלד סעיד, הצעיר שהוכה למוות בקפה-אינטרנט, למרכזי כל כך בהבנת האירועים: המדינה טענה שהוא מת מבליעת סמים. המשפחה דרשה נתיחה. "זו לא רק העובדה שהוכה למוות, זו השאלה של מי הגוף", אומר פהמי. "המדינה תובעת עליו בעלות והאנשים אומרים, ?הגוף הוא שלנו'. המקרה שלו לכד את אהדתם של מאות אלפי צעירים במצרים, משום שהוא נתפש כמייצג מציאות שלמה".

שני השוטרים החשודים ברצח נעצרו, אך ברחו מבית המעצר בחסות ההפגנות. שנים של אלימות משטרתית הולידו הרבה שנאה כלפי מנגנון זה. לכן מעניין שבעתיים האיפוק שגילו רוב המפגינים כלפי השוטרים. פהמי היה עד לשני מקרים של כמעט-לינץ' שבוצע בשוטרים, שנקלעו לזירה במקרה. בשני המקרים די היה שמישהו התערב, אמר "סלמייה" (לא אלימה, בדרכי שלום) ואנשים התעשתו, אומר פהמי. "כמו היתה בכיכר החלטה קולקטיבית, בלי הוראה מגבוה", מפרשת כאמל, "שנתנהג ההיפך מכפי שנהגו בנו". *



טנק בקהיר. מהפכה לא רק של המעמד הבינוני


פהמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו