בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | דיווח אמביוולנטי מתוך המהפכה במצרים

רוח המהפכה, חדוות החדש, אימת הלינץ': דיווח אמביוולנטי מתוך המהפכה

תגובות

קהיר, פברואר 2011. בדומה לג'ון ריד, שתיאר את המהפכה הבולשביקית בספרו "עשרת הימים שזיעזעו את העולם", שהפך לימים לסרט "אדומים"; בדומה לדוקטור ז'יוואגו שנקלע למהומות הרחוב המוסקבאי - רק בלי השלג, בלי ג'ולי כריסטי, אבל עם עומר שריף - כך דהרנו גם אנו מרמת השרון אל תוך ההיסטוריה בהתהוותה. וההיסטוריה אכן חיבקה אותנו ואימצה אותנו בסולידריות לחיקה: מצרים כישראלים, פשוטי-עם כטאלנטים.

לא, לא התיימרנו להיות עדים ניטרליים: נסחפנו גם אנו, נרגשים מול השחרור, מחרחרים תחריר; ניעור בנו להט מהפכני, שלא חשדנו אפילו בקיומו. אבל זה קרה לפני שבוע בקהיר המעטירה, המתקוממת.

נהג המונית, טארק, לא ידע עד אתמול שהוא חלק מהפרולטריון, עד שהארנו את עיניו. למעשה, הוא בקושי ידע איך מגיעים לכיכר תחריר. יתרה מזו: הוא השמיע מלמול נרגז משהו כאשר ניסינו לפתוח את החלון בחריקת ידית כדי "לנשום את אוויר המהפכה", וזו - כלומר הידית - נשארה בידנו. רשמנו לפנינו תגובה קצרת-רוח עוד יותר, לאחר שטפחנו על כתפו באמרנו "כולנו קומראדים היום!"

טארק ירק מבעד לחלון - האובך והסמוג הקהירי גובים זה עשרות שנים מחיר כבד מההמונים; אבל בהביטנו בעורפו לא יכולנו לזהות ולו שמץ של אנטי ישראליות. מרירות - כן; מצוקה - כן; חצ'קון - כן; כעס עצום על צבירת אמצעי הייצור ושוד הקפיטל בידי השליטים - כן; גאווה מובנת על תקיעת הדגל המצרי לאחר חציית הסואץ - כן; אבל אנטישמיות - לא.

אף שקילל במילה "יאהוד!" צמד חמורים עיקשים שנקלעו לדרכנו באחת הסמטאות, לא הרגשנו מאוימים אף לא לרגע בשל ישראליותנו. האם זה רק משום שהצגנו את עצמנו כמבקרי המסעדות של "טיים אאוט פיראוס"?

אגב, לידיעת ממשלת ישראל והממשל האמריקאי - וזה חשוב: בכל מהלך הנסיעה לא שמענו מטארק אפילו מילה אחת הרומזת על האפשרות לביטול הסכמי השלום הבילטראליים. אף לא מילה! אמנם לא העלינו את הנושא, אבל איך אומרים? שתיקה כהודאה. ובכלל, התרשמנו מכלי ראשון ובאופן בלתי אמצעי, שהעם המצרי - כלומר טארק - מתעניין פחות במלחמה בישראל, ומתרכז יותר בעוצמת הצופר שלו ובנזק האפשרי לפחחות של מכוניתו בגלל נהגים אחרים, בעיקר בצמתים לא מרומזרים.

האם ידע טארק, שההוויה קובעת את התודעה? האם הרגיש כבר עתה ברוחות השינוי? זאת שאלנו את עצמנו כאשר דרש מאיתנו 75 דולר ו"שכח" להחזיר לנו עודף מ-100, אולי כפיצוי מוצדק על 30 שנות שיעבוד וניצול.

"מילא, העיקר המהפכה!!" אמרנו והנפנו אגרוף רבולוציונרי, דבר שגרם לחייל שעמד בסמוך לדרוך את נשקו ולכוונו לראשנו. אין ספק: הצבא המצרי קצת עצבני מול עידן חדש ומול הלא-נודע, ועם זאת אינו רואה עצמו כגוף הנבדל מרחשי לבו של העם.

ניסינו לקשור שיחה עם החייל: האם גם הוא נמנה עם דור הפייסבוק? האם נפלט מאחת האוניברסיטאות ולא יכול היה להגשים את חלומו לעשות אקזיט מיזמות היי-טק, או אפילו להיכנס ל"אח הגדול"? ומה תהיה מעתה האוריינטציה של הצבא לאור התפקיד האמביוולנטי ששיחקה ארצות הברית באירועים האחרונים? לא קיבלנו מפיו תשובה ברורה, מעבר ללפיתתנו בצווארון. הצבא כנראה אינו מוכן להתחייב לשום דבר מעבר להשלטת סדר, לפחות כל עוד לא התפזר ערפל חלוקת הסמכויות והקמת ממשלה אזרחית (מתי אצלנו?).

עד מהרה הוקפנו בהמון עצום, שכנראה נמשך כבחבלי קסם אל הלהט המהפכני ואל רוח הסולידריות שלנו. או שמא עשתה זאת כיפת "נ-נח-נחמ-נחמן" של הצלם שלנו. מכל מקום: אגרופים קמוצים, נעליים ומקלות התנופפו סביבנו, נשמעו קריאות קצובות לא ברורות, ולא יכולנו שלא לחוש צמרמורת במורד הגו. כך ודאי הרגיש גם צ'ה גווארה בשעה שנלכד על ידי הצבא בבוליביה. שכן יותר מאשר צמרמורת היה זה קנה של רובה.

בעודנו ספק פוסעים ספק נגררים אל בניין משרדים שרוף למחצה, מוקפים בהמון הנלהב, חלפה מולנו חבורת אנשים שנשאה תמונה גדולה של מובארק ועליה מצויר מגן דוד, אותה הפציצו בנעליים וביריקות. עם זאת, יש להיזהר מהכללות: ברחוב אחר ראינו אנשים הנושאים תמונה של מובארק בדמות היטלר, כך ששני הדברים מתקזזים, מבחינת ישראל.

מכל מקום, בשום שלב לא שמענו מהאיש ברחוב ביטוי מפורש כנגד יוזמת ז'נבה. ומכלל הלא אתה מסיק "כן". אמנם הגיעו לאוזנינו קריאות נוסח "איטבח אל יהוד", אבל הן לא היו מכוונות ספציפית אלינו, אלא יותר כלפי הכיבוש. וחוץ מזה, מה, אצלנו אין את כל המרזלים האלה?

אלבר קאמי אמר שכל המהפכות המודרניות הסתיימו תמיד בחיזוק כוח-שלטונה של המדינה. לא יכולנו שלא לברך על כך, כאשר קצין-צבא מבוגר ועב כרס - שכנראה הבין עוד מימי מלחמת יום הכיפורים את משמעות הצעקות "אמא'לה!" ו"הצילו!" - שלף את אקדחו, ירה באוויר וחילץ אותנו מהפרולטריון. זה האחרון הפך די מהר לאספסוף, כנראה בהשפעת האופיום להמונים הקרוי דת. ולמה לכחד? גם הלהט המהפכני שלנו עבר מודיפיקציה קלה: הוא הפך מזעקה משחררת ליללה כבושה, כאשר הצטנפנו במשרדו של הקצין, סגולים מאימה, ובפינו בקשה אחת, מבעד לדמעות: "הביתה... פליז... חיבוקי..."

זו דרכן של מהפכות: הן לובשות ופושטות צורה. קפקא אמר שכל המהפכות מתאיידות לבסוף, משאירות בנתיבן רק את הפרשת-הריר של ביורוקרטיה חדשה. במקרה זה בירכנו על השלטת השלטון הצבאי, שבחסותו נסענו בשריונית לעבר סיני. אבל, כידוע, הדיאלקטיקה היתה תמיד חלק מהרבולוציה עצמה.

כששעטנו ברחוב עוד הספקנו לראות מכונית מסחרית, שבנהיגה פרועה דרסה את כל העומד בדרכה. גופות התעופפו לכל עבר, וזעקות פצועים נשמעו. אותה שעה חבורה נלהבת זרקה בקבוקי מולוטוב והציתה שורה של חנויות.

לא יכולנו שלא לקנא: מתי לאחרונה יצאו אצלנו ככה לרחוב, לדרוש למשל חניה בלי שריטות באזור נחלת בנימין? או למחות נגד גנבי האופניים? למה יושבים אצלנו על התחת ולא יוצאים לכיכרות כאשר "מד מן" ותוכניתו החדשה של קונאן אובריאן לא משודרות ביס? היכן הלהט הפרולטרי הזה, שיוציא אנשים לרחוב כאשר מצד אחד מורידים את דמי הקישוריות, אבל מצד שני התשלום הוא לא לפי נפח אלא לפי מהירות בחבילות הגלישה של דור 3.5?

בשובנו אפוא אל חיקה החמים של הסטגנציה הישראלית, איננו יכולים להתאפק מלקרוא: "קום התנערה, עם חולירע!"



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו