בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | המרדף אחר הבייבלייד האדום

כך התקבלתי בשדה התעופה במחיאות כפיים סוערות

תגובות

"גם אני אתגעגע אליך מאוד", אמרתי לבן שלי וחיבקתי אותו חזק לפני שיצאתי לשדה התעופה. "בבקשה תפסיק לבכות", התחננתי ובקושי הצלחתי לעצור את הדמעות שלי. "לא, אתה לא יכול לנסוע איתי, אני נוסע לעבודה. די, חמוד שלי, בסך הכל יומיים ואני חוזר, בבקשה תפסיק לבכות, אני אקנה לך כל מה שאתה רוצה, מה אתה רוצה שאביא לך מברלין?"

"בייבלייד אדום", הוא ביקש ומעך את עיניו הבוכיות באגרופיו.

"עכשיו תן לי נשיקה כי אני חייב לצאת".

אני שונא את הרגעים האלה שבהם אני צריך לנטוש את ילדי. את מרבית ההזמנות שאני מקבל מחו"ל אני דוחה בנימוס ומשתדל לטוס אך ורק כשזה הכרחי. היעד הפעם הוא שוק הקולנוע שמתקיים בצל פסטיבל הסרטים בברלין. מפיק הסרט חשב שזה יהיה חיוני לבוא לפגוש את השותפים הפוטנציאליים מכמה ארצות. לוח הפגישות שקיבלתי נראה צפוף במיוחד, לא יהיה לי שם זמן לקנות מתנות, כך שידעתי מראש כי אקנה אותן בדיוטי-פרי בארץ. בייבלייד אפשר למצוא גם בקניון, כך שמהבחינה הזאת היתה בקשתו של בני נוחה למדי.

את המחסום בכניסה לבן גוריון עברתי בשלום. "טיסה נעימה", איחלה לי המאבטחת וסימנה לי להמשיך. המאבטח בכניסה לטרמינל 3 דווקא ביקש ממני לגשת אליו, שאל מאיפה אני ומה שמי, ביקש תעודה, בדק את תיק היד והעביר אותי בגלאי מטעני הנפץ. אחרי תשאול קצרצר, הדביקו לי מאבטחי אל-על על הדרכון ועל המזוודה את המדבקה שנושאת את הספרה 2, שכל ערבי שצבר שעות טיסה יודע שזה המקסימום שאליו הוא יכול לשאוף. פעם הייתי מקבל 5, את הספרה 1 לעולם לא אקבל, כי היא שמורה ליהודים.

מהר מאוד כבר הייתי בחנות הצעצועים של הדיוטי-פרי. בייבלייד אדום? "נגמר", אמרה המוכרת וניסתה לשכנע אותי לקנות נינג'ות של לגו שמסתובבות כמו הבייבלייד. "לא, תודה", עניתי לה בצער, יודע היטב שבייבלייד אדום זה לא נינג'ה של לגו. לא תהיה ברירה אלא לנצל איזה "חלון" בין פגישות ולקפוץ לחנות צעצועים בברלין.

אחר כך קניתי לעצמי בקבוק וויסקי ולגמתי ממנו כדי שאהיה מסוגל לעלות על המטוס. כשהתיישבתי במקומי כבר הייתי שיכור, אבל עדיין מודע למקום ולזמן. דיילת שראתה את הבקבוק בידי ניגשה אלי. "אדוני, אסור לשתות במטוס", היא אמרה וציטטה חוק חדש שלפיו מותר לשתות אך ורק את מה שמגישים בטיסה. אחרי שלקחתי עוד לגימה החריפה הדיילת את הטון וניצבה לידי לוודא שאני מחזיר את הבקבוק לתיק שבתא העליון.

המטוס המריא, הנוריות של החגורות כובו, והדיילים יצאו עם עגלת המשקאות. "לא", אמרה הדיילת כשביקשתי יין, "האחראי אמר שאסור לתת לך יותר אלכוהול". בכיתי עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי כבר היינו בברלין. הודעת טקסט שקיבלתי מהארץ בישרה שמובארק התפטר. קור מקפיא היכה בי מהרגע שדרכתי מחוץ לטרמינל. ויתרתי על סיגריית-אחרי-הטיסה ועליתי למונית הישר למלון בפוטסדאם פלאץ. נשארו לי כמה שעות לנוח לפני הפגישה הראשונה, אבל רציתי להשאיר מאחורי את קניית המתנה לילד, כדי להתחיל בראש שקט את מרתון הפגישות המתיש. לבשתי כפפות, התעטפתי בצעיף, לבשתי מעיל צמר שמעולם לא השתמשתי בו, גם לא בירושלים, ויצאתי מהמלון לחפש בייבלייד. היה קר עד כאב, הקור היכה באף, הקפיא את האוזניים וחדר לרגליים דרך סוליות הנעליים. נכנסתי למרכז קניות אחד ועוד אחד ולא מצאתי חנות צעצועים. בגרמניה אין הרבה ילדים. "נסה באלכסנדר פלאץ", הציע אחד המוכרים בחנות בגדים.

"מה קורה?" שאל אותי המפיק בדיוק כשעצרתי מונית. "הכל בסדר", עניתי, "אני אהיה בפגישה הראשונה עוד שעה, אולי אאחר קצת".

נהג המונית היה מצרי. היה לו חיוך רחב והוא בכה כשסיפר עד כמה הוא גאה להיות מצרי. הוא סיפר איך התבייש פעם, ועכשיו הוא אומר לכל מי שנכנס אליו למונית, "בוקר טוב, אני מצרי". ואני חשבתי בלבי, כשירדתי ליד גלריה ענקית, מתי יבוא היום שבו לא אתבייש להגיד שאני מחזיק באזרחות ישראלית.

בגלריה היתה חנות צעצועים, אלא שלא היה להם בייבלייד. תהיתי אם זה עניין חינוכי בגלל שהם גרמנים והמוכרים אמרו שלא, זה פשוט נגמר להם ואם אני רוצה, עדיף לנסות במרכזי הקניות מחוץ לעיר.

"אני מה-זה מצטער", אמרתי למפיק העצבני, "אני פשוט מרגיש נורא", שיוויתי לקולי ניחוח חולני. "אבל דיר באלק", הוא אמר, "מחר זה פגישות שאתה חייב להיות בהן".

לא מצאתי בייבלייד לבן שלי. "יהיה לנו רק מחרתיים", אמר לי המוכר, "יש רק בחנויות שלנו בפרנקפורט".

"הוא לא יכול להירדם", אמרה לי אשתי בטלפון בשעת לילה מאוחרת. "הוא בוכה בלי הפסקה, רוצה את אבא. קח, דבר איתו".

בכיתי גם אני כשניסיתי להרגיע את בני, "ודאי חמוד שקניתי לך בייבלייד אדום, די חמוד שלי, רק מחר אני כאן ואחר כך אני בא הביתה".

"תקשיבי", אמרתי לאשתי אחר כך, "אני לא מוצא כאן בייבלייד, תעשי טובה, קני בקניון ותחביאי עד שאחזור".

הייתי בדרכי לפגישה הראשונה מתוך עשר ביום השני לביקור כשבישרה לי אשתי בטלפון שבארץ אין בייבלייד בכלל. "סע לתחנת הרכבת", ביקשתי מהנהג.

"אתה דפוק?" צעק המפיק בטלפון, "אתה השתגעת לגמרי?"

"אני מצטער", אמרתי לו, "אני חייב. כמובן שאני אחזיר הכל על הטיסה והמלון, ואני אבין גם אם תפטר אותי, אבל אני פשוט ברכבת לפרנקפורט".

אל הטיסה חזרה הגעתי בזמן. המאבטחים של אל-על שאלו אותי את השאלות הרגילות והדביקו לי F על הדרכון והמזוודה. "אל תנעל את המזוודה", אמרה המאבטחת, "היא תעבור בדיקה נוספת".

"לא", צעקתי, וכמה מאבטחים גרמנים כבר היו עם היד על ההדק. "רגע", אמרתי ופתחתי את המזוודה כשההמון מתרחק, אחדים מתכופפים, והמאבטחים דרוכים. "את זה אני אקח ביד", אמרתי בקול למאבטחים ונופפתי באריזת הבייבלייד האדום.

ישראלים שעמדו בתור היו המומים. אמהות בכו ואבות התאפקו. "יש לו בייבלייד", שמעתי אותם מתלחשים. אחר כך הם הקיפו אותי ושעה ארוכה מחאו לי כפיים לפני שהרימו אותי על הידיים. "אלה מצרים חוגגים", שמעתי זוג אנגלים.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו