בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

אל תפריע לי

הכתבה על הגמגום (מוסף "הארץ" 11.2) הזכירה לי מה ששמעתי פעם על כך שתופעת הגמגום לא היתה קיימת אצל האינדיאנים, ילידי צפון אמריקה, בזכות המנהג שאין נכנסים לדבריו של המדבר - גם אם הוא ילד קטן. באסיפות שלהם מסביב למדורה, עד שהדובר לא הודיע שסיים את דבריו, לא העזו הנאספים להיכנס לדבריו או לקטוע אותם.

גם אם זה לא מדויק, ויש פה ושם איזה מגמגם בין האינדיאנים, המנהג הנפוץ אצלנו להיכנס לדבריו של בן שיחך - בין אם זה בבית או במקומות ציבוריים - הוא בבחינת רעה חולה. ובחינוך של ילדים קטנים, יותר משפוגעים בהם (ואולי גורמים להם לגמגם) - מגדלים דור שמשתבח בעצמו בתכונה מכוערת זו.

שמואל יניב

קרית מוצקין

צעירי תש"ח

התמונה של ראשי הצבא ביוני 48', שהתפרסמה בכתבה "ולנו יש פלאפל" (מוסף "הארץ" 11.2), מרתקת מכמה בחינות, ולא רק בשל היעדרו של הרמטכ"ל יעקב דורי (מפאת מחלתו). במבט לאחור, נראית החבורה מבוגרת יחסית; לרבים מצח גבוה או קרחת, פה ושם מבצבצת כרס. מעניין להיזכר באיזה גיל היו. ישראל עמיר, מפקד חיל האוויר, היה בן 45; שמואל אדמון, מפקד חיל התותחנים, 26; מרדכי מקלף, מח"ט כרמלי, 28; מישאל שחם, מח"ט גולני, 36; גרשון זק, ראש השירות הימי, 35; מיכאל בן גל, מח"ט קרייתי, 40; אורי יפה, מפקד הגליל המזרחי, 32; יצחק שדה, מפקד שירות שריונים, 58; משה כרמל, מפקד חזית הצפון, 37; שמעון אבידן, מח"ט גבעתי, 37; משה צדוק, ראש אכ"א, 35; דן אבן, מח"ט אלכסנדרוני, 36; שלמה שמיר, מפקד השירות הימי, 33; דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, 45; יגאל אלון, מפקד חזית הדרום ומפקד הפלמ"ח, 30; יוחנן רטנר, ראש אגף התכנון, 57; צבי איילון, סגן הרמטכ"ל, 37; יוסף אבידר, ראש אגף אפסנאות, 42; אליהו בן-חור, ראש אגף הדרכה, 37; יגאל ידין, ראש אג"ם, 31. הרמטכ"ל יעקב דורי היה אז בן 49.

הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי, מונה לתפקידו כשהיה בן 52. זה גם גילו של הרמטכ"ל החדש, בני גנץ.

אבישי מדמוני

רמת גן

מה קרה לנו

בכתבתו "ולנו יש פלאפל" מספר לנו שלמה נקדימון מה קרה לנו כחברה ב-63 שנות קיומנו כמדינה. מענקים ברוח הפכנו לגמדים בחומר.

יוסי דביר

רעננה

טענות ישנות

הצטערנו לגלות כי בראיון (מוסף "הארץ" 11.2) דבק פרקליט המדינה בטענות ישנות, כאילו אנו מצויים בשלב הגשת כתב האישום ולא לאחר תום שמיעת הראיות. העדים מטעם התביעה עצמה הפריכו לחלוטין כל אפשרות שלפיה בהסכמי המס עם צ'רנוי וגאידמק "הכירה" המדינה בהון כלשהו של הנישומים או "הכשירה" אותו. לאמיתו של דבר התברר במשפט, כי בעלת האינטרס המרכזי בקיומם של הסכמי המס ובאופן שבו נעשו, היא אך ורק מדינת ישראל. קשה להאמין כי פרקליט המדינה אינו מודע לעובדות אלו, אך מסיבותיו שלו בחר להביא לפני הקוראים גרסה שעברה מזמן מן העולם.

עו"ד אלון רון

פרקליטו של שוקי ויטה

תל אביב

סימני שאלה

לבי לבי לעו"ד משה לדור, פרקליט המדינה. אכן, מלאכתו אינה קלה כלל ועיקר - עליו לפלס לו דרך באומץ ובהתמדה, חרף הקשיים שמעמידים שועי הארץ ומשרתיהם. פרשת הולילנד היא דוגמה מובהקת של חיבור בין הון לשלטון, השם לצחוק ולשנינה יסודות בסיסיים של שלטון החוק במדינה דמוקרטית.

לו אני במקומו על עו"ד לדור, לא הייתי מכניס לכל הפרשיות האלה דווקא את הנשיקה האסורה, שבגינה הועמד לדין והורשע חיים רמון. חבל, ממש חבל שגם את אותה נשיקה פומבית מצא לדור לנכון ולמועיל לכלול בווידוייו המרתקים. הפרשייה הזאת השאירה אחריה סימני שאלה רבים, משפטיים ומוסריים.

גילוי נאות: הייתי באותה תקופה ידידו של חיים רמון, ולו בהתכתבות תכופה.

עו"ד (בגמלאות) זלמן שרר

קרית טבעון

ניצול מזעזע

נדהמתי לקרוא את תגובתה של הקוראת רבקה מילר (מוסף "הארץ" 11.2) בעקבות הכתבה על רופא הילדים החשוד לכאורה בפדופיליה (מוסף "הארץ" 28.1). ראשית, אני חייבת להודות שלא קראתי כלל את הכתבה, כיוון שאיני מסוגלת (הן בתור אם לילדים קטנים ובכלל בתור אדם) לקרוא כתבות מסוג זה. שנית, הקוראת הנכבדה לא רואה כל פסול בפנטזיות מיניות הקשורות בניצול מזעזע של ילדים תמימים שכל "חטאם" הוא גילם הצעיר; הרי גם החזקת חומר פדופילי נחשבת עבירה!

אני מציעה לה לחשוב על הילדים שמופיעים שם - חסרי ישע והגנה, ומי שאמור להגן עליהם ולתת להם טיפול רפואי, נותן לזה לגיטימציה. אם כל זה נשמע לה הגיוני, עליה במטותא לקחת את ילדיה הצעירים לבדיקה אצל רופא זה.

מיכל קרקובסקה

שהם

מסורת הגטו

בכאילו מדינה, שהיא כאילו מדינת לאום של כל אזרחיה, וגם כאילו דמוקרטית, יש גם קתדרה לגיאואסטרטגיה. שם ניתן ללמוד (על סמך מכתבו של העומד בראשה, פרופ' ארנון סופר, "עיר מול עיר", מוסף "הארץ" 11.2), שהעיר "היהודית" צור יצחק נבנתה "במקום שבו צומחת עיר ערבית ישראלית הכוללת את טייבה-טירה-קלנסואה", כשהרציונל לכך מוסבר בכך ש"עיר זו יושבת על מספר תשתיות לאומיות חשובות ונושקת למטרופולין הגדולה של טול כרם". לדעת סופר, אין ישראל בגדר מדינת לאום של כל אזרחיה הישראלים, אלא על פי מסורת הגטו היהודי - "יהודית", ומכאן הניסוח אודות עיר "יהודית", או לחלופין "ערבית-ישראלית", ולא ישראלית.

העומד בראש הקתדרה הגיאוגרפית והאסטרטגית מסביר רציונל של תפיסה מקובלת בישראל, ש"ביסוד הקמת צור יצחק עומדת התפיסה שהסכסוך היהודי-הערבי בארץ ישראל לא תם". בשורש הבעייתיות עומדת התפיסה של ספירת ראשי "היהודים" לעומת "הערבים", במקום צידוד ביצירת אומה ישראלית, אחת דתם או מוצאם האתני של אזרחיה.

יוסי ברנע

תל אביב

סוד האהבה

בכל פעם כמעט, במדור "מצב משפחתי" של רלי ואבנר אברהמי, אפשר ללמוד משהו חשוב. לעתים אף יותר מאשר במאמרים מלומדים. הפעם (מוסף "הארץ" 11.11) אומרים בני הזוג תמר וסימן טוב אלמסי ממושב מלילות, שאינם כלל אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה: "מקשיבים אחד לשני - זה סוד האהבה". פשוט כל כך, עמוק ונכון. כל איש מקצוע מכובד, לא היה מנסח זאת טוב יותר.

כרמלה רים

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו