בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | רקוויאם למחסום חווארה

זיכרונות מהמחסום הכי קשה בשטחים, שננטש לאחרונה על ידי צה"ל

תגובות

כמה דרורים עמדו השבוע על תיל. הם פיזזו ודילגו מגדר לגדר, ציפורי החופש צייצו בעליצות והתעופפו ברינה אל על. שמש חורפית הציפה את המחסום השומם, ורק כמה מכוניות עברו בו ביעף. בחורף שנת 2005, בדיוק לפני שש שנים, עמד כאן חייל ואמר לנהג האמבולנס הפלסטיני, מג'ד שתיווי: "גם ציפור לא תעבור פה". כך חרץ אז החייל, בלשונו הציורית. נהג האמבולנס ניסה לשווא להחיש ילד פצוע דרך המחסום הסגור לבית החולים "רפידייה" בשכם, והחייל נדרש אז לדימוי כדי להסביר את אכזריותו של המחסום. נזכרתי השבוע בילד הפצוע, בנהג האמבולנס ובדברי החייל, לנוכח הדרורים המתעופפים בחירותם.

מחסום חווארה, העיקרי בין מחסומי צה"ל המקיפים את שכם, הוסר השבוע במסגרת ההקלות של צה"ל בשנים האחרונות, שהביאו לביטול מרבית המחסומים בגדה. מגרש החנייה, זה שהיה עמוס תמיד בים גדול וסוער של מוניות צהובות, שהמתינו בזמן הצהוב להולכי הרגל שהצליחו לחצותו, היה ריק לגמרי. התרוקנו ה"קרוסלות" שאליהן נדחס המון אדם כבהמות, התרוקנו סככות ההמתנה, מתקני הבידוק ומעברי הנכים. דממו הרמקולים, אלו שהשמיעו את נביחות החיילים: "רוח מן הון" ו"ארג'ע" - תסתלקו מכאן, בערבית המדוברת שלהם.

שוב לא רואים כאן חיילים מיידים אבנים במוניות שהעזו להתקרב, כידה אבנים בלהקת כלבים משוטטים, שוב לא רואים אזרחים יושבים כפותים ומכוסי עיניים על אדמת הבוץ, מחכים שעות ברוח, בגשם או בשמש היוקדת לגורלם שייחרץ בידי החיילים. שוב לא רואים כיסאות גלגלים מקרטעים באדמות הטרשים והאשפה, תושבים נושאי מקררים על גבם, אין עוד חיילים שמניפים צילומי רנטגן השמימה, כדי לבחון בעזרת הידע הרפואי הנרחב שלהם אם זכאי נושאם להגיע לבית החולים.

נעלמו גם התושבים שהתרוצצו בבהלה מצד לצד, מנסים להציל את הכבודה שלהם, לפני שתתרסק על הרצפה בנפילתה הבלתי נמנעת כמעט ממכונת השיקוף. רבבות התושבים שניסו לעבור כאן מדי יום, בדרכם לעבודה, ללימודים או לטיפול רפואי, שגרת חייהם, שוב אינם מצטופפים כאן כעדר שהרועה שלו הוא חייל ישראלי צעיר וגס רוח. נעלם שוק הרוכלים המאולתר, שמכרו בו קפה בגרוש וממתק בפרוטה להמוני הצובאים, נעלמו החיילים והשוטרים, המג"בניקים והשב"כניקים, נעלמה להקת המעודדים של המתנחלים וקומץ הצופות של "מחסום-ווטש". הכל היה כלא היה.

דמם המחסום ושבת, רק הדרורים נותרו במעופם, ואתם הזיכרונות של יותר מעשר שנות המחסום הזה, שאדמתו ספוגה בדם הרוגיו ופצועיו ומקירותיו מהדהדים עדיין קולות העוולות שנגרמו כאן, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ימי החרפה ושנות ההשפלה של מחסום חווארה, אולי האכזר במחסומי השטחים, שער הכניסה הראשי לעיר הכי נצורה בשטחים, שער הרוע והעדר הרחמים. המחסום הזה ננטש השבוע, וכמה טוב שכך. בלי כיכר תחריר ובלי שחרור אמיתי, אבל בכל זאת, הקלה גדולה לתושבי שכם ובנותיה.

כלא מאמין נכנסתי לאחת מעמדות הבידוק הממוגנות והשוממות, דימיתי עצמי לרגע לחייל מחסומים. שיחי פרא כבר מלחכים את גדרות הברזל של מעבר הולכי הרגל. בחודשים האחרונים כבר הוקל כאן מאוד. בשיא פעילותו, לא הותר כמעט לאיש מתושבי העיר הגדולה לחצותו במכונית. רק ברגל. רק בהשפלה. דגל ישראל עדיין מתבדר ברוח המחסום הנטוש, נכלם ומבויש במיוחד. מבעד למסדרונות הברזל הופיע לפתע מאי משם חייל: "תסתלקו מכאן". השטנה הרגילה לעיתונאים והדיבור הגס, האדנותי, נותרו כבימים ימימה. "מה תרשמו? שטוב שמפרקים את המחסום? פיגוע אחד ואנחנו חוזרים".

היינו כאן בימי השפל והגאות, ימי הפיגועים וימי השגרה, ימי הסגר והכתר, המצור והעוצר. בקיץ ובחורף, בגשם ובשמש עצרנו כאן, נעצרנו כאן, חיכינו כאן, לעתים עד בוש. שעות של המתנה, שעות של צפייה במתרחש מתחת לגגות הפח. לעתים הצלחנו לחצותו, לעתים נאלצנו להסתנן לשכם דרך ההרים הסובבים אותה. השבוע עמדנו שם ונזכרנו.

נזכרנו איך לפני עשר שנים, בינואר 2001, מנעו החיילים את החשתה של הילדה עלא אל-סאלוויד, בת 10, לבית החולים בשכם, לאחר שהתוספתן שלה התפוצץ. עלא מתה. מת גם התינוק שזה אך נולד במחסום הזה, אחרי שאביו, מואייד אבו רידה, התחנן במשך יותר משעה לפני החיילים שיתנו לאשתו נהיל להגיע לבית החולים. זה היה בספטמבר 2008. מקורות צבאיים מסרו לנו אחר כך ש"התינוק היה מת בלאו הכי", אבל בעקבות הפרסום בכל זאת הודח מפקד הכיתה של המחסום.

שבע שנים קודם, בספטמבר 2001, עוכבה כאן היולדת אמנה ספדי, בת 19, לא פחות מחמש שעות במחסום, עד שגם ולדה מת. במחסום בית פוריק הסמוך, שגם הוא ננטש השבוע יחד עם מחסום חווארה, מתו עוד כמה תינוקות בלידתם. על חייהם הקצרים להחריד כתבנו כאן.

בספטמבר 2003 ילדה רולה אשתייה את תינוקה כשהיא כורעת לצד קוביות הבטון של המחסום, וולדה נחבט בסלע בלידתו ומת. ביולי 2003 ילדה שם נדה שחאדה מכפר סאלם. היא עוכבה כשלוש שעות במחסום, אבל לסיפור הזה היה סוף טוב. טוב הרבה פחות היה סיפורן של שתי נשים הרות, שנורו ונפצעו בזו אחר זו, יום אחר יום, בחודש מארס השחור של שנת 2002, בשיאה של האינתיפאדה, בחווארה.

גם חולה הסרטן תייסיר קייסי מת במחסום חווארה. הימים היו ימי חורף 2007, האינתיפאדה כבר שככה, אבל לא במחסום חווארה. נוטה למות, ביקש קייסי למות בביתו במחנה הפליטים עין בית אלמא, במבואות שכם. הוא עוכב שעה וחצי במחסום, יושב במושב האחורי של המונית, שאותה הגדיר חייל המחסומים כ"מונית בלתי מורשית", עד שמת. למחרת ישבנו על הסלעים שמשקיפים אל המחסום יחד עם בן דודו של קייסי, שליווה אותו אל מותו, ועם נהג המונית שהסיע אותו ועוכב, ושמענו את סיפורם.

ביולי 2004 עוכב כאן פעיל השלום הפלסטיני עיסא סוף. מרותק לכיסא גלגלים, לאחר שחיילי צה"ל ירו בו פעם מטווח קצר בביתו, הוא סיפר שנשלח עם כיסא הגלגלים שלו אל שולי המחסום, שם חיכה חמש שעות בשמש. הוא פירסם אז מכתב לשני החיילים שירו בו, "אני מרחם עליכם שהפכתם לרוצחים", וגם למי שעיכבו אותו כמה חודשים אחר כך בחווארה: "אמרתי לחייל: כיסא הגלגלים שלי זה האישור שלי. אני משותק. אבל הוא זרק אותי לחכות בשמש חמש שעות".

והיו כמובן כל מטעני הנפץ שנתפסו כאן, הצינורות והסכינים, דוקרי החיילים ותוקפיהם, יחד עם אלפי המבוקשים שנעצרו כאן, לשווא או שלא לשווא. "בינגו" היה שם המשחק, לא אחת ראינו בינגו נתפס כאן. אחד מהם זכור לי במיוחד: איש הדור, כבן 40, שנעצר בעדינות יחסית, ידיו נכבלו מאחור, עיניו כוסו בבד והוא הוכנס לג'יפ. בינגו.

גם חייל צה"ל אחד כתב לי פעם מהמחסום הזה. בדצמבר 2003 כתב החייל א"ל מחטיבת הצנחנים שאיישה את חווארה: "אני כבר כמה חודשים בגזרה ומרגיש סיפוק אדיר בכל יום. כשאני קם בבוקר אני יודע כמה אני תורם להגנת תושבי מדינת ישראל שבוטחים בחיילי צה"ל, שנלחמים בשטחים בשבילם, כדי שהם יוכלו ללכת לעבודה בשלום ולשלוח את ילדיהם בשלום לגן".

השבתי לו לחווארה, מעל דפי העיתון: "יום אחד תבין באור אחר את מה שאתם עושים שם, בין חווארה לקסבה, ואם אמנם אתה אדם מצפוני, שנתך עוד תנדוד עליך בלילות, להרבה לילות, להרבה שנים. אז כבר לא תוכל לתרץ הכל, כפי שאתה מנסה עכשיו, בשם הביטחון. הביטחון האמיתי לתושבי תל אביב יושג רק שיושג גם הביטחון בקסבה. ביטחון, כבוד עצמי וחופש, הם זכאים לכך בדיוק כמונו... בלבך אתה יודע שהקשר בין פעילותכם לבין הביטחון שלנו רופף. אתה וחבריך מונעים פיגוע אחד ומייצרים מוטיבציה ל-100 פיגועים חדשים... ומה יהיה עליך, איזה זיכרונות תישא משם, אחרי שעיכבת זקנים, מנעת מחולים להגיע לבית החולים, עצרת יולדות וילדים במחסום... איזה אדם תהיה כשתחזור עם כל זה הביתה?"

שקט במחסום. ג'יפ משטרה, שהחל לבדוק בינתיים באורח אקראי כמה מכוניות שיצאו משכם, הסתלק מהמקום. רק במגדל השמירה עוד כמה חיילים, מסתתרים מאחורי הזכוכית החסינה ומשקיפים בנעשה, עד שיפורק המחסום. בפברואר 2004 ביקרו כאן חברי "שדולת המחסומים" של הכנסת. הם ראו אז תושבים שידיהם הכחילו מהקור, לאחר שנאלצו לכרוע על האדמה במשך שעות, חשופים לרוח שצלפה בהם. כתבתי כאן: "כעדר בהמות שהושב בצד שלולית המים הגדולה. שיחכו. סטודנטים ומרצים. זקנים וצעירים. יחדיו על האדמה. שום דבר לא בוער. שעה, שעתיים, ארבע שעות. תעודות הזהות שלהם בידי החיילים וכך גם זמנם. ?השב"כ עסוק' אמר אחד החיילים".

בהזדמנות אחרת, ביולי 2008, ביקרתי במחסום, בדרכנו למחנה בלאטה בשכם, יחד עם משלחת פעילי זכויות אדם מדרום אפריקה, ובהם שני שופטי בית המשפט העליון וכמה חברי פרלמנט. כשהגענו למחסום חווארה השתררה דממה באוטובוס. מחסום כזה הם לא ראו.

ג'ודי קולאפן, שהיה יו"ר ארגון הפרקליטים לזכויות האדם בתקופת האפרטהייד, התבונן בשתיקה בקרוסלה שלתוכה נדחקו המוני אנשים בדרכם לעבודה. גם הסגנית לשעבר של שר ההגנה של דרום אפריקה, נוזיזווה מדלאלה-רוטלדג', היתה מזועזעת. "מה שאני רואה כאן גרוע ממה שאנחנו חווינו", אמרה הלוחמת לשעבר באפרטהייד.

כשתמו זיכרונות חווארה נכנסנו למכונית, חצינו במהירות את המחסום כלא מאמינים ונסענו העירה. זו היתה תחושה משונה. ככה לעבור את חווארה? ישראלי ממוצע לא יבין זאת. בניגוד לכמה מערי הגדה האחרות, שכם לא חזרה אל עצמה, ואותות עשר שנות כליאתה ניכרות עליה מאוד. רק את המוקטעה ההרוסה משקמים בה עכשיו. חצינו את העיר במהירות מדרום לצפון מערב, ויצאנו דרך מחסום בית איבא, עוד שם מטיל אימים מהעבר הלא רחוק.

השבוע עמדה שם קבוצת חיילים באפס מעשה. לפני שבע שנים כתבתי מכאן: "הוא פסע בקושי, נשען על כתפי בנו, עוד צעד ועוד אחד, עד שנדמה היה שהוא מתמוטט. מאחוריו מסע של שלושה-ארבעה קילומטרים ברגל, צעדת שומרון הפרטית שלו, דרך ייסוריו מהמחסום הקודם למחסום הזה. פניו חיוורות, דואבות. הוא התיישב בקושי על קוביית הבטון של המחסום, אט-אט נשטפו עיניו דמעות. לבסוף פרץ בבכי חרישי: ?אולי תעזרו לי בבקשה', לחש, פניו רועדות". והשבוע: קומץ חיילים משועממים, מנסרות האבן סביב המחסום שבו לפעול והשקדיות פרחו בצד הדרך. כאילו לא היו הדברים מעולם. *



מחסום חווארה, השבוע. דגל ישראל עדיין מתבדר ברוח המחסום הנטוש, נכלם ומבויש במיוחד


המחסום בימים אחרים. כעת התרוקנו הקרוסלות שאליהם נדחסו המון אדם תצלומי ארכיון: ניר כפרי, אי-פי ואי-אפ-פי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו