בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סמים, פשע, כלא, מוטי אזרד עשה הכל. עכשיו הוא עוזר לאחרים לצאת מזה

מוטי אזרד היה התגלמות הקלישאה של הידרדרות לפשע ולסמים. כשהגיע לתחתית, בתקופת מאסרו השלישית, החליט להיגמל, להיחלץ ולבנות את עצמו מחדש. היום הוא מרצה מבוקש המספר את קורותיו לבני נוער, לעבריינים ולנרקומנים בתקווה שיצליחו ללמוד מניסיונו. לפעמים, כדי לשבור מחיצות, הוא מתחיל לשיר

תגובות

מוטי אזרד עוד לא בן 50 אך חייו עד כה יכולים לפרנס כמה ביוגרפים, כפי שמרמז המתח שבין המבט בפניו המאירות והנאות לבין הצלקות על זרועו - מזכרת מוחשית ממרד אסירים שבו השתתף. סיפורו מתחיל כקלישאה על ירידה לגיהנום במציאות חברתית ישראלית מוכרת: משפחה מרוקאית מרובת ילדים, ילדות בעיירת פיתוח, הידרדרות לפשע ולסמים ושנים בכלא. אך אזרד לא נכנע לגורל שנכפה עליו. יום אחד הוא קם והחליט לתת לסיפורו תפנית מקורית ומעניינת, ומאז הוא ממציא את חייו יום-יום מחדש.

הוא נולד בבית דתי, בסאלי שבמרוקו, הילד השביעי מבין עשרה. כמה חודשים לאחר לידתו עלתה המשפחה לישראל ונשלחה לנגב, לאופקים. האב התפרנס כסנדלר ואחר כך כסוחר נעליים, והאם כרעה תחת נטל הטיפול בבית. למרות הקשיים כל הילדים גדלו לתפארת, כולם לדבריו "גור אריה יהודה", ורק מרדכי הקטן זכה די מהר לכינוי "הכבשה השחורה" (שמעביר בו היום "זצים בכל הגוף" כשהוא שומע אותו נאמר על מישהו אחר). ביום שישי, רחוצים ונקיים היו הילדים עוברים בסך, והדוד היה אומר, הנה שמעון, הנה יהודה, הנה אסתר, וכשהיה רואה אותו היה מצטחק וקורא "והנה מגיעה הכבשה השחורה".

לא פלא שעוד כשהיה ילד בן 9 וגבר המקורב למשפחה החל להתעלל בו, אף אחד לא נקף אצבע. הוא אומר שכולם ידעו ושתקו. אזרד אינו רוצה להרחיב על כך את הדיבור, שכן היום הוא יודע שבחייו לא שולט יותר הזעם, אלא הסליחה. הוא מחל גם להוריו, שנשלטו לדבריו גם הם על ידי סמכותו של אותו אדם, בדיוק כמוהו. בשירה שהוא כותב הוא מרשה לעצמו להתייחס לטרגדיה שהאפילה על ילדותו. הוא היה יפה, חכם, מיוחד, אך מנודה. כך כתב בשירו "עטוף":

אני אף פעם לא יורק

לבאר הנפט ממנה שתיתי.

אני מוכתם נצחי

כתונת פסים לי

ובור לי גם.

כי אבי ואמי עזבוני

ומי יאספני

ללקוט שושנים

לקרוא תיגר

לבכות כשקר בלילה.

חבלן בחסות המדינה

מגיל 9 מצא אזרד בפשע מוצא לכעס. את המעצר הראשון חווה בגיל 11 וכשהיה בן 14 כבר היה עברו הפלילי גדוש במספר בלתי נתפס של תיקים, יותר ממאה, על מעשי שוד וגניבה. את מצבו אז הוא מסכם במילה אחת: טרגדיה. כשהיה רואה בבית הכנסת את האיש שהתעלל בו עולה לתורה בשבת, הזעם היה גואה בו והתסכול רק גדל והלך. למרות הכאב והסבל, המשיך ללכת לבית הספר, אך המחשבות היו נודדות למקומות אחרים. הוא למד עד כיתה י"ב, אבל את בחינות הבגרות לא עבר.

יום אחד, בגיל 14, כשרצה המקרבן (כך הוא מגדיר אותו היום) להתעלל בו שוב, הוא אזר פתאום אומץ, נעמד מולו ובנחישות הכריז שלא עוד. הוא אף העז ואיים עליו ברצח אם יפגע בו ולו עוד פעם אחת בלבד. האיום השפיע, הוא מעיד, האיש לא התקרב אליו שוב.

את הבחירה בעבריינות מאז היה בן 9 הוא רואה בדיעבד כצורך להתבטא שלא מצא אפיק מהוגן יותר, אף על פי שהיה כדורגלן מצטיין וכותב מוכשר. באופקים לא היתה לכישורים האלה אפשרות להתפתח. גם בבית לא הבחינו ולא עודדו, הוא אומר. אופקים היתה מדבר, לא היו חוגים ומסגרות לילדים, ובקושי מגרש ספורט מוזנח. הוא זוכר שהיו באים מדריכים מפרויקט "עודד", שהיו עוזרים בעיקר להורים שכרעו תחת הנטל. ובכל זאת, כעבור שנים הם היוו לילד העזוב מודל לחיקוי.

כנער עבריין התבלט אזרד מיד והפך למנהיג, ולולא השתקם היה לדבריו נעשה בלי ספק ראש משפחת פשע. למרות עברו הפלילי הוא גויס לצבא ושירת בהנדסה קרבית. בפירוק הפצצות והרכבתן מצא את הסכנה, המתח והאתגר הטכני שתמיד אהב, אך בגלל הסתבכויות פליליות שוחרר כעבור זמן קצר מהצבא - ונשלח לכלא האזרחי. כשהשתחרר מהכלא כבר היה מבוקש מאוד בעולם התחתון, בשל הכשרתו המקצועית ("למדתי את רזי החבלה בחסות המדינה") והפריצות התמימות נעשו מתוחכמות יותר ויותר (כספות, בתים וחנויות). אזרד של היום נבוך מאוד מלפרט, נותר רק לדמיין עד כמה הצטיין במעשים פליליים, כיוון שהצורך להצטיין ולהתבלט הוא בלי ספק מרכיב בסיסי באופיו.

כמעט ככל נער עבריין, גם הוא ניסה כל מיני סמים (קלים ומהר מאוד גם קשים) וההתמכרות לא איחרה לבוא. התלות אילצה אותו להשיג סכומי כסף גדלים והולכים. הוא התמחה בעבירות רכוש ("אף פעם לא פגעתי בנפש. לכך, לא הייתי מסוגל", הוא ממהר להדגיש). המאסרים איחרו לבוא, אבל באו. שלושה במספר. בסך הכל בילה 12 שנים בכלא.

את מאסרו הראשון בגיל 19, אז נידון לחמש שנים, הוא זוכר כפספוס (כי יש מאסרים שאינם כאלה, מתברר). הסוהרים הבחינו שלבחור אינטליגנציה יוצאת מגדר הרגיל, וכישרון כתיבה יוצא דופן, אך מניסיונותיהם לשקמו לא צמח דבר. מנהל הכלא שיכנע אותו להיפגש עם אדם מיוחד. זה היה שמעון ארדון, בן 80, שהתנדב להיפגש עם כלואים. למרות שהיה זקן ועיוור, אומר אזרד, ארדון היה הראשון שראה אותו, "הוא היה נוגע לי בפנים ומתאר את היופי שלי. במפגשים שהיו לנו במשך שנה הוא יצק לתוכי את מה שידעתי, ושנינו ביכינו רק דבר אחד, שאת כל התובנות אוכל ליישם רק אחרי שנים".

לאזרד היתה תחושה שעוד אין לו ברירה. הוא לא היה "מבושל" לשינוי, ורק אחרי שיסבול עוד תלאות רבות וייגע בתחתית הקיום האנושי, יוכל להיוולד מחדש כאדם נקי וחופשי שמתאים לאידיאל שראה בו כבר אז הזקן העיוור, ארדון.

השהות בכלא בגיל 19 יכולה להיראות לאדם מבחוץ כגיהנום עלי אדמות, אך אזרד אומר, כממתיק סוד הידוע למעטים, שהקורבן אוהב להיות קורבן ואומר לעצמו באופן בלתי מודע, שאם אי אפשר לצאת מזה, אז בוא נגיד שאני בחרתי בזה, ואני אוהב את זה - את הסמים, את האלימות ואת העבריינות. יום אחד מגיעה הרוויה. אבל עד לרגע הזה אין כמעט מה לעשות, הוא אומר כיום, כבעל שנים של ניסיון בעבודה עם ילדים ונוער בסיכון ועם מכורים במצוקה.

הדרך הארוכה החוצה

דרכו שלו אל התחתית עוד היתה ארוכה. כשהשתחרר מהכלא גילה "עד כמה העולם שלנו בלי רצפה. נכנסתי לעולם הפשע כדי להכיר את התחתית. וצללתי עמוק למטה". אחרי חודשים ספורים "בחוץ" הוא נידון לשלוש וחצי שנות מאסר ומצא את עצמו שוב "בפנים".

קסמו הבלתי-רגיל משך אליו תמיד אנשים, ובכלל זה נשים. כך, עוד בזמן שהיה עצור באבו כביר, לפני מאסרו השני, התאהבה בו קצינה מאגף הנשים והשניים התחתנו. הוא השתחרר, וב-90' אף נולדה לזוג ילדה, אך אזרד חזר לעולם הפשע והסמים, והמשפחה התפרקה. הוא נתפס שוב, נידון לתקופת מאסר שלישית, הפעם שש שנים וחצי, וכעבור שנה כבר קיבל בכלא ביקורים של בתו הקטנה בחברת אמה, גרושתו.

אל מאסרו זה, האחרון, נכנס כנרקומן בן 29, והבין פתאום שהגיע אל צומת גורלי: דרך אחת משאירה אותו בתוך עולם הסמים והפשע, הדרך השנייה מובילה החוצה. הוא החליט שהוא מתנקה מהסמים, כדי לא להפוך את בתו לקורבן של אב פושע, שנכנס ויוצא מן הכלא. הוא רצה לשבור את המעגל האינסופי של הקורבן המקרבן וחוזר חלילה. הוא שנא את התפיסה שלפיה אדם שעבר התעללות יהיה בתורו מתעלל אף הוא. לכן עבר בכלא גמילה מסמים. "היה קל, כי הייתי מוכן", הוא אומר היום, 19 שנים אחר כך.

כשהשתחרר מהכלא כבר היתה בתו בגיל ארבע וחצי (היום היא חיילת), והוא היה בדרך לשיקום. "הייתי בן 34 והפסקתי לפחד שיגידו שמוטי אזרד הוא העבריין, הגנב, הנרקומן, הבנתי בתוכי שהשינוי שלי הצליח ואני יכול כבר להתחיל לשמוח. היתה לי אמונה, ידיעה שניצחתי ושלא אפול שוב לסמים. לכן אני יודע שלא עוזר לדפוק בכוח על דלתו של מכור, צריכות להיות מוכנות פנימית ואמונה פרטית כדי שהתהליך יצליח. יש תזמון נפשי".

לדבריו תמיד היו לו, למרות המהמורות הרבות בדרך, מקורות, או כפי שהוא קורא להם "מעיינות" של אמונה פרטית ביכולתו להיחלץ מזה. לאורך כל הדרך ראה עצמו כקורבן המשלם מחיר יקר על קורבנותו (שבה לא בחר), אך למרות זאת, במשך שנים רבות לא הצליח לראות, כפי שהוא מנסח זאת, "את המפה כולה".

הביוגרפיה הזאת הופכת אותו למורה-דרך יקר מציאות לבני נוער במצוקה ולמכורים לסמים המנסים להיגמל. אזרד אינו מפריח סיסמאות באוויר, הוא היה בגיהנום וחזר ממנו עם כוחות חדשים להדריך ולשקם. מאז שיצא מן הכלא, נקי ומחוזק, הוא מצא את דרכו כגומל ומציל חיים של אחרים.

את ייעודו החדש מצא בעזרתם של שלושה: חגית, שותפתו לחיים, ואם שתי בנותיו הצעירות; הקרימינולוג פרופ' שלמה גיורא שוהם, חתן פרס ישראל; והמחנך נוי פינס, מנהל תיכון אופק בתל אביב.

מורה לנערים נבוכים

חגית חילו שמעה על אזרד מחברה שעבדה בשב"ס בתחילת שנות ה-90, כשהיתה בת 20. היא החליטה לכתוב לאסיר שתיאורו מצא חן בעיניה: מקסים, מצחיק ונמוך (חוץ מהגובה, היא אומרת, חברתי צדקה בכל מילה). כך החלה חליפת מכתבים בין הילדה הטובה מפלורנטין לבין העבריין שנראה לה שייך לעולם אחר, שכן בשכונה ראתה פושעים רק מרחוק. את סיפור ההתכתבות שמרה בסוד, אך כשאמה קלטה שבת הזקונים שלה מחכה לטלפונים ולמכתבים אך אף פעם לא לביקור, הבינה שזהו מחזר מסוג מיוחד. האם התאפקה, לא האשימה ולא הוקיעה, אלא רק עקבה מן הצד אחרי הרומן המתפתח.

כך עברה שנה של ציפייה למעטפה בתיבת הדואר כשיום אחד צילצל הטלפון ואזרד הודיע שקיבל חופשה קצרה וביקש לבוא לביקור. חגית נענתה ובתוך זמן קצר הוא דפק בדלת. היא מספרת בחיוך שמיד כשפתחה הרגישה "בום" בלב - היא הרי עד אז לא ראתה אפילו תמונה של האיש, שהיה כבר סוג של ידיד נפש. הוא עמד בפתח בחולצה צהובה, סנדלים תנ"כיים ושקית בורקס ביד. הם העבירו יחד ערב מקסים ומצחיק שהותיר בה זיכרון מתוק לתקופה ארוכה.

אמה, שהיתה אשה מבוגרת וחולנית, דווקא הפתיעה אותה. היא זו שאמרה לה שצריך לתת למוטי צ'אנס, שהוא עשה טעויות אך בניגוד לאחרים, שילם את חובו לחברה. הוא היה נקי, לא השתמש יותר בסמים, ומשהו בכוח הרצון ובנחישות הטוטלית שלו הרשימו מיד את האם ואת הבת.

הוא חזר לכלא לריצוי עונשו, וחליפת המכתבים נמשכה כשהוא מבטיח דברים שברבות הימים הצליח גם לקיים. הוא אמר לה שיישאר נקי, שהוא רוצה לעזור לאחרים, ושאולי יבוא יום והוא יעשה לו שם והיא תהיה גאה בו. יותר מכל היתה במכתבים האלה הבטחה להקים משפחה ובית שבו ישמרו את אהבתם.

חגית זוכרת שבמכתבים לא דיבר על ההתעללות שעבר; אבל היא היתה שם, בין השורות, מרומזת. על העבירות שביצע, לעומת זאת, הקפיד לספר. שתדע. הוא אף הראה לה את התדפיסים המדויקים מבית המשפט שבהם היו מפורטים כל מעלליו. חגית, בחוכמתה, שמעה ושתקה. היא ידעה שיש דברים שלא כדאי לחפור בהם, אבנים שאין להופכן. "מה שאני רואה זה מספיק", היא אומרת, ובכך טמונה גם היום עוצמתה השקטה.

ביום שבו ליוותה אותו לדיון בבית המשפט, שבו ביקש הקלה בעונשו, הבינה כי הגבר שהתאהבה בו הוא אדם יחיד במינו. הוא החליט שלא יסתייע בעורך דין (לא היה לו כסף לכך) וייצג את עצמו. היא התרשמה מן הביטחון והמיומנות שבהם הציג את סיפורו וטיעוניו וכיצד התבטא ברהיטות מול הרכב של שלושה שופטים. למרות שהקשו עליו, אזרד לא התבלבל וחזר והדגיש את מחויבותו לא לחזור לסמים, לכלא ולחיי העבריינות בכלל. חגית היתה היחידה בקהל שבאה לחזק אותו ואף עלתה על דוכן העדים כדי להעיד על כנות כוונותיו.

הוא זכה לבסוף בהקלה בעונש. לאחר ניכוי שליש וזמן החופשות, נותרו לו רק כמה חודשים עד לשחרור. והנה הוא בחוץ, נרקומן לשעבר, גרוש ואב לילדה, בודד וחסר בית. באופן טבעי הוא מצא מקלט אצל חגית ואמה. השתיים התעלמו מן הקולות של אלה שהזהירו אותן מפני האסיר המשוחרר שהתנחל בביתן.

כעבור זמן מה עבר הזוג לדירה בקרבת מקום. הם חיו מעבודות מזדמנות כשאזרד מתפרנס בחריצות מהובלה, נגרות, ואף מבישול. יום אחד, כשהיה עדיין "אסיר ברישיון", הוא נסע להתקין ריהוט בבית הספר אופק בתל אביב, שם נפגש עם המנהל נוי פינס (שעל שמו קרא לבתו בבוא העת נויה). אזרד ביקש ממנו לתת לו אפשרות לדבר עם התלמידים, לחלוק איתם את סיפורו. פינס פתח לפניו את הדלת ובעצם חשף את ייעודו: מורה (נערים) נבוכים.

פינס ואשתו יעל, שהיתה יועצת בבית הספר שנסגר בינתיים, מספרים כיצד התרשמו מאזרד ממש מן הרגע הראשון כאדם נחוש בהחלטתו לשנות את דרכו. הם נתנו בו אמון כי ראו כיצד הוא מצליח לדבר כמו אח גדול, חכם ומבין, דווקא עם בני הנוער ה"מתנדנדים" - אלה שיכלו בקלות לגמור כמוהו, בחיים של פשע וסמים. אזרד הרהוט והאמפתי דיבר מתוך תחושת כוח פנימי נדירה. אף שהקשר ביניהם ניתק עם השנים, החיבה הגדולה שלהם אליו נותרה בעינה, ולמשמע קורותיו מאז ועד היום, מגלים שניהם שדמעות עולות בעיניהם.

שמעו של אזרד כמרצה לבני נוער עבר מפה לאוזן, ומהר מאוד יצא לו מוניטין כאסיר המשוחרר שמצליח לפתוח צוהר ללבם של ילדים קטנים וגדולים. הוא תמיד ידע לקלוט בקהל את מי שזקוק לו ביותר. במשך עשר שנים עסק בהרצאות בהתנדבות כשהוא ממשיך להתפרנס מכל הבא ליד. היום מוטי אזרד הוא שם מוכר בארגונים כ"אל-סם", "עלם", "אכפת" ובמוסדות חינוך שונים ורבים ברחבי המדינה, ועל כך פרנסתו.

בית פתוח

באותה תקופה החל גם הקשר של בני הזוג עם פרופ' שוהם (ראו מסגרת). הם גרו אז בפלורנטין, בדירה קטנה על גג, וחגית מספרת שביתם היה מקום מפלט לבני נוער ונרקומנים. רבים עצרו אצלם בדרך למעלה, או בדרך למטה. "פעם הגיעה ילדה בת 14 בעקבות הרצאה של מוטי", נזכרת חגית, "היא היתה נוהגת לישון אצלנו בחופשות. היא פשוט באה וקבעה עובדות בשטח. אמא שלה נתנה אישור, האב שנטש כבר מזמן לא היה בתמונה". חגית, כאמה לפניה, קיבלה כמעט כל דבר וכל אחד, לא פחדה מאחרים או ממה שיגידו עליה והקשיבה לקולה הפנימי הישר.

אזרד היה הולך ברחוב ורואה ילדים בני שבע-שמונה משוטטים, מדובב אותם ומנסה למצוא להם פתרון. פעם הגיע ילד אתיופי אל בני הזוג, סיפר שאין לו בית. "פתאום הבנו שאי אפשר להמשיך כך, צריך לדווח לרשויות. צילצלנו לרווחה אבל זה היה נורא עצוב, התברר לנו שלמרות שבועות של היעדרות, לא היתה על הילד הזה שום בקשת חיפוש". רשויות הרווחה קלטו את הילד.

העבודה של מוטי המשיכה לפלוש לחייהם ולביתם כאילו לא היו גבולות בין המקצוע לחיים. לפעמים נרקומנים עברו תקופת גמילה אצלם בסלון. פרק זה נפסק כשהילדות, שנולדו לזוג בינתיים, הגיעו לגיל שנתיים-שלוש. אז הבינו, בלי לדבר על זה ממש, שיש דברים שצריכים בכל זאת להישאר מחוץ לבית.

חגית אשה נדירה, אין בכך ספק. היא נותנת תמיכה וייעוץ אך אינה חוקרת ודורשת לדעת. כשמוטי מדבר עליה, עיניו נוצצות. הוא יודע שהיא עזר כנגדו. וכך גם חגית, אסירת תודה, אוהבת וגאה כשהיא מספרת עליו.

על כישרון הכתיבה שלו למדה מן המכתבים שקיבלה. היא ידעה גם שאת מעט הכסף שהיה לו כאסיר הרוויח ככותב-מכתבים: מכתב לחברה תמורת חפיסת סיגריות, או בקשה רשמית לחנינה או למשפט שמחירה היה גבוה הרבה יותר. אך אל הכישרון האמיתי שלו, אל קולו ואל השירה, התוודעה רק אחרי שנפגשו. הם נסעו לבקר את אמו באוטובוס. תוך כדי נסיעה, הוא החל לשיר: "עני ורש ומרושרש/ מביט בנשל הנחש,/ לו רק יכולתי גם אני כך להגיח/ בהשילי בלי כל חשש,/ תרבות של עור אשר יבש,/ וכמו חדש למחוז חפצי אגיע".

היא זיהתה מיד את מילותיו של מאיר אריאל, שהתאימו למוטי כמו חליפה שנתפרה בהזמנה. קול חם ומדויק ומלא הבעה. זה לא היה הרפרטואר שציפתה לשמוע מאסיר משוחרר, וזה גם נשמע לה כל כך מקצועי. היא נשבתה עוד יותר בקסמו והבינה שהשירה היא חלק ממנו כפי שהציור הכרחי לצייר. "הנשמה שלו חייבת לשיר", היא אומרת. "כמו שידע שיעבוד עם נוער ועם נגמלים, כך תמיד היה בעיני עצמו זמר".

אזרד מצא דרך לשלב בין השניים והוא משתמש בשירה ככלי טיפולי לכל דבר. בתא המטען של מכוניתו נמצא ציוד סאונד שלא היה מבייש להקת רוק. למפגשים מסוימים הוא מחליט שאת המסר יעביר קצת אחרת, בצורה יצירתית. לא סתם הרצאה מול קהל, אלא מופע מיוחד של איש אחד עם קהל שלוקח בו חלק, והאינטראקציה הופכת לנס של שמחה ושיתוף.

אני אחד משלכם

כך נוסע אזרד מדי פעם ל"דרך חיים" של ידידו ויקטור לסרי. המקום נראה כתפאורה של סרט, ביתנים לא אחידים צבועים למשעי וביניהם צמחייה עבותה, נטועים ליד פסי הרכבת בואכה רחובות. על המדשאה רחבת הידיים מטיילים כלבים, חתולים, ברווזים ואפילו טווס. זהו נווה מרפא למי שבאו לכאוב במשותף במרכז גמילה מסוג קצת שונה. כאן הקים לסרי מקלט לאנשים שכמותו, שרוצים להחלים ולהתחיל הכל מחדש.

המקום פועל כבר 13 שנה ולסרי, כמו אזרד, עדיין סופר את הימים והשעות מאז התנקה מסמים. "17 שנה ו-12 יום", הוא אומר בגאווה.

אל חדר ההתכנסויות הצנוע, שאת קירותיו מעטרות תמונות של רבנים (בבא סאלי ליד הרבי מלובביץ'), נכנסים הנגמלים בצעדים אטיים וברגליים כושלות. עייפים. מדוכאים. למרות האווירה הפסטורלית, זה לא מחנה נופש. לכאן באים לקבלת עזרה ראשונה למשך שלושה-ארבעה חודשים של גמילה והסתגלות לחיים "רגילים". רבים מהם צריכים ללמוד את הפעולות הכי פשוטות: להכין ארוחה, לכבס בגד, לישון ולקום בלי נרקוטיקה, והעיקר, ללמוד לשמוח על כל יום שעובר בלי תלות ב"שטן הגדול" - ההרואין והקוקאין.

לאחר התעדכנות קצרה עם לסרי (שאותו מציג אזרד כגדול סוחרי הסמים של רמלה לשעבר), הוא עובר לבדיקת סאונד. לסרי מאותת בידו אל הנגמלים, שקצתם מהססים להיכנס, ומזמין אותם פנימה. יש כאלה שאין להם מצב רוח להשתתף, אפילו לא קצת. קשה.

כשאזרד רוצה להשליך את בדל הסיגריה שבפיו ולהתחיל בתוכנית, קופצים שניים מהנוכחים להגיש לו מאפרה ואומרים "כאן אסור לזרוק". זה הסוד של המקום - מכאן יוצאים עם גבולות.

לאחר כמה מילות ברכה הוא מתחיל לשיר. את סיפורו האישי ומשנתו, ישזור אחר כך בין המנגינות. הוא פותח בשלמה ארצי "אחרי הכל את שיר", אך החבר'ה מבקשים "מזרחי, מזרחי. מושיק עפיה, אייל גולן" ומוסיפים אתגר - "אבל לא דיכאון". מזה יש להם בשפע.

צעיר שנראה עייף במיוחד מתנצל, "הגעתי לפני יומיים, הרגליים כואבות לי. אני בקריז". קשה לו לשיר, אך בשבילו גם זה הישג כביר - במקום להישאר במיטה הוא בא, ישב ונשאר לכל אורך הערב.

אזרד אמפתי, מספר קצת על עצמו. הוא מבין על מה הבחור מדבר, "אני אחד משלכם", הוא אומר. הנוכחים המומים. לאיש שנכנס באיחור לחדר, תוך מלמול התנצלות, הם לוחשים "היית מאמין? גם הוא מכור. נקי כבר 17 שנים".

גם אחרי השיר השני הם אינם מצטרפים. עדיין שקט בחדר, אך מחיאות הכפיים מתגברות. אזרד ממשיך ומספר כיצד איבד הכל בגלל הסמים וכיצד הסם הרחיק אותו מאנשים, אך בעיקר מעצמו. היום הוא ממשיך לשלם את המחיר. על בעיות הבריאות של כל נרקומן לשעבר, הוא לא מפרט. זה יכול לרפות את ידיהם.

הראשון שנפתח אליו הוא דווקא הצעיר שנראה הביישן ביותר. הוא מבקש את "אלינור" ושר במדויק עם המון נשמה. עשרת האחרים מצטרפים ומוחאים כפיים. זה שיר של זהר ארגוב שכולם, גם הרוסים והערבים, אוהבים. אזרד מושיט את המיקרופון לגבר מבוגר. שנים של שימוש בסמים הפכו את גופו המצומק ופניו לחסרי גיל. "בוא נשמה", הוא קורא לו. הקריאה הזאת, שהפכה בעברית היומיומית לקלישאה משומשת, מקבלת כאן משמעות אחרת. המכורים הם אנשים שהתרגלו לחיות רק על פי צו הגוף. וכאן, ברגע שכזה, יש ריכוז והתכוונות לנפש ולמילים.

הבחור בקריז, שביקש קודם לכן את אייל גולן, מנסה ומיד מתייאש. "רוצה לשיר, לצחוק, אבל זה לא יוצא", הוא אומר. החברים מפרגנים ואזרד מצטרף אליו ולוחש את מילות השיר, "אמרת שהגשם ישטוף הדמעות". את ההמשך כבר שרו יחד. הבחור שנראה המאושש ביותר מוציא מכיס הג'ינס טלפון נייד ומתחיל לצלם. גם הוא מרגיש כנראה שזהו רגע שכדאי להנציח. יום אחד, ברגע של דכדוך, אפשר יהיה להתבונן בתצלום ולשאוב ממנו כוח.

לאחר "הקולות של פיראוס" ועוד כמה שירים לבקשת הקהל, מבקש אזרד להקדיש שיר ללסרי שיושב מרוחק בפינה. זה האיש שבזכות הכריזמה והכוח שלו מצליחים המכורים להירפא. שקט משתרר. ניכר שלסרי אינו מרגיש בנוח לצאת מדמות המנהל הסמכותי, אך אזרד אינו מתבלבל, מניח יד על כתפו של לסרי הנבוך ושר לו בתקווה שיצטרף: "שם בתוך מיטה, מול קיר ענק כחול, קר וזול,/ אמא שם שומרת גם כשאתה גדול/ מחליפה לך בגדים/ אומרת שאתה מלך הגברים".

השניים מתחבקים בביישנות. אזרד עובר לשיר שיר ששלמה ארצי שכתב לבנו, אך מילותיו (בשינוי קל) תואמות כל כך את המסר האנושי שהוא מנסה בכל דרך להעביר: "קום תהיה כל מה שבא לך/ כי בשבילנו אתה תמיד מלך העולם". ברגע זה גם הנרקומנים הכי קשוחים משילים מעצמם את ארשת הריחוק והציניות. שיר רודף שיר ושעתיים עוברות במחיצתו כשאף אחד לא מש מכיסאו. הישג. הנה כבר ירד הערב, ועוד יום נוסף לספירת הניקיון.

את ההופעה הוא מסיים בשיר שמפתיע את כולם - אך מסכם את הנתינה של אזרד. "אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט, אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט" - הוא שר לבדו, בקולו הבוטח, כמי שמצא את דרך המלך לחיות, ליהנות, אך גם לכפר על חטאיו: "יום החולין הזה הוא יום של חסד".*

המשקם פרופ' שלמה גיורא שוהם על מוטי אזרד

שלמה גיורא שוהם, פרופסור לקרימינולוגיה וחתן פרס ישראל, פגש את מוטי אזרד בסדנה שהעביר לאסירים שזה עתה השתחררו מהכלא בתקווה לעזור להם להשתקם. שלוש שנים התקיימה הסדנה ומאותה הקבוצה, הוא אומר, אף אחד לא חזר לכלא.

אזרד מרגיש שהוא חב רבות לפרופ' שוהם על המתנה הגדולה שנתן לו בכך שניקה אותו מאשמה, שגרם לו להבין שהוא עצמו קורבן, אך ביכולתו לבחור את המשך דרכו ולצאת ממעגל הקורבנות שהוביל אותו לפשע ולסמים.

גם פרופ' שוהם זוכר לטובה את אזרד: "הוא בשבילי אחד מנושאי הדגל של שיטת הטיפול שלנו. אני גאה בו כל כך, הצלחנו לשקם אותו ועכשיו הוא משקם אחרים בהצלחה בלתי רגילה. כשאני חושב עליו זה מביא לי נחת. יש גם כישלונות, אבל הוא אחד מההצלחות הגדולות ביותר.

"שיטתנו היא דיאלוגית, בהשראת הפילוסוף מרטין בובר, ומוטי הולך לפיה. וההסברה שלו בבתי הספר היא דבר גדול, הוא פשוט אשף. ההצלחה שלו לגעת בילדים, בנוער ובכלל, נובעת מכך שבעברו היה בתחתית הסולם ויצא מזה. הוא אפיק הסברתי מעולה, טוב יותר מכל פסיכולוג או עובד סוציאלי. יש לו מגע קסם כי הוא מדבר על חוויות שעבר בעצמו, וגם על ההווה הנקי והמוצלח שלו.

"בכל פעם שיש לי ספקות ורעיונות מלנכוליים (למה ולמי אני עמל?) דמותו של מוטי צצה ועולה בי, והוא בשבילי מקור של נחת וחיזוק".



ויקטור לסרי. נגמל שהקים לפני 13 שנה מרכז לגמילה מסמים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו