בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | קרא לי סנובית

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שקופצים לו הפיוזים. בגלל מה? תוכנית טלוויזיה?! מי שמע כדבר הזה

תגובות

לא האמנתי שדווקא טור בנושא "האח הגדול" יביא בעקבותיו גל כה גדול של תגובות. בעיקרון, הקורא הדמיוני שאני רואה לנגד עיני כשאני כותבת הוא טיפוס דומה לי להפליא, אבל במהדורה משופרת. כלומר, מכחישן ריאליטי מהסוג הבזוי ביותר, אחד שאף פעם לא מתכוון לראות אבל איכשהו חלף במקרה ליד מכשיר טלוויזיה דולק בדיוק כששודרה תוכנית הריאליטי השנואה עליו (במספרה? בהמתנה להשתלת שיניים? במילואים ביחידה המאוד קרבית? בהמתנה בתור לשירותים בפסטיבל קלאסי בים האדום? בחדר המנוחה של רופאי מחלקת ניתוחי הלב? ליד מיטתה של הדודה הערירית בבית אבות יוקרתי ברעננה שצפייה בתוכניות הריאליטי היא הדבר היחיד שמחזיק אותה בחיים?)

הסיבה שאותו מכחישן הוא מהדורה משופרת שלי נעוצה בעובדה שאני נמנית עם המכחישנים הסנובים. זאת אומרת, קשה לי להודות שאני צופה ב"אח הגדול" אבל אין לי שום בעיה לומר שראיתי את כל פרקי תוכנית הריאליטי "משפחת קרדשיאן", שבמרכזה שלוש בנות חובבות כדורסלנים שחורים שיש להן אמא מנותחת פלסטית, שבעלה השני מנותח הרבה פחות, שכפי שאמרה נערצתי בקודש ג'ואן ריברס (שאותה אני מקפידה לראות במסגרת תוכנית האיכות "משטרת האופנה"), מאז הניתוח האחרון הוא נראה ממש כמו התשובה הלסבית לריצ'רדס (מומחה דיאטות אמריקאי נודע והומו שפעם אפילו קניתי קלטת התעמלות שלו).

מדוע קל לי להודות יותר ב"משפחת קרדשיאן" מאשר ב"אח הגדול?" התשובה כמעט בגוף השאלה. הקרדשיאנס לעומת "האח" הם כמו "ווג" לעומת "את". שניהם כרומו, שניהם מלאים הבלים, אבל "ווג" הוא באנגלית. כמו כן, בנות קרדשיאן (קים, קורטני וקלואי, אם אתם חייבים לדעת את שמותיהן) מנהלות אורח חיים שאין לו שום דמיון לחיי שלי, ואין שמץ של סיכוי שבחברה ובעשירונים שבהם אני מבלה אפגוש מי שיש להן ולו קו דמיון אחד משותף לשלוש הללו.

מתברר שקוראי טובים הימני. הם מודים בנפש חפצה בכך שהם רואים את "האח הגדול" (כולם, למעט ארבעה כותבים שמאוד התפלאו עלי. החלטתי לפרש זאת כמחמאה), ואין להם כל קושי בכך משום שהטלוויזיה עבורם היא הדרך הקלה ביותר לייצר למחרת נושאי שיחה בעבודה או בתור בבנק או עם נהג המונית. הצפייה ב"אח הגדול" מאפשרת להם להעביר לניוטרל את מוחם הפעיל בדרך כלל יותר מדי, בטרם הם מתפנים שוב לספירת התאים הקרצינוגניים בצלחות הפטרי או לכתיבת מאמר על החברה בישראל 2011 בראי המדיה. הטלוויזיה, אפילו כשהיא במיטבה, היא ממילא מכשיר שנועד לטמטם את המוח ולהקהות את הרגש ואם כבר אז למה לא ללכת לזבל הירוד ביותר?

קוראים רבים אמנם בירכו אותי על החלטתי, אבל שבעה קוראים הצטערו מאוד שלא נכנסתי לבית "האח הגדול", אף כי הודו כי מניעיהם אגואיסטיים לגמרי. היו ביניהם שסברו שהיה משעשע אותם לראותני מפילה באיפון את פרידה ומוכיחה לה אחת ולתמיד שלא מספיק להיות לסבית, שמנה, אגואיסטית, קריזיונרית וגסת רוח כדי להיחשב לטיפוס איכותי, או מעמידה על מקומו הראוי את עמיר, בולמת את פיה של נופר הצעקנית או הופכת לכזה-קטן את תומר, שאין ספק שהוא הסטריאוטיפ של הערס הבת-ימי (להבדיל מהירושלמי) לדורותיו, ללא קשר למקום הולדתו או מגוריו. אבל אני, כך השבתי להם, דווקא הייתי מחסלת באבחה אחת את רם, טרחן צבוע ופסיב-אגרסיב מהסוג שגורם לך להתגעגע לאגרסיב-אגרסיב. ומה זה הכובע בסגנון וילהלם טל? והשירים בגרמנית? ובלבולי ביצי החופש שלו? והשם הזה, פרייס-סיטון? שם שרק דורון רוזנבלום היה יכול להמציא כדוגמתו ופעם אפילו המציא.

זה היה, צופים יקרים, אי אז בשלהי שנות ה-80 כשעל דפי העיתון המנוח "חדשות" צצו לפתע ביקורות מוזיקה קלאסית נהדרות מאת אחת, גרדה אולבריכט-סיטון. אותה סיטון, שלא נרתעה מכתיבה אישית, רמזה על חיי הוללות מינית מפתיעים ביחס לגילה שהיה כ-70 לפחות ולמוצאה הייקי המכובד. נחמדים לא פחות היו זיכרונותיה מנעוריה כשרלילה ברלינאית. רצה הגורל ועבדתי אז ב"כותרת ראשית" שערך נחום ברנע. כבעל חושים עיתונאיים מפותחים שלח אותי ברנע להשיג ראיון אישי בלעדי עם אולבריכט-סיטון, שלדבריה גם היתה ירושלמית. לא היה אז אינטרנט (אבל כבר הומצא הטלפון הקווי), הארכיון בבית הספרים הלאומי עדיין לא היה ממוחשב, אבל ברנע שמע על "ייקטה אחת שנשואה לעיראקי בשם סיטון שעובד בדואר".

דיברתי עם סיטון. לייקטה שלו דווקא קראו סתם חנה. תום שגב, העורך המשותף עם ברנע, עשה בירורים משלו בוועד העדה הייקית. דורון רוזנבלום, שכל אותו זמן כתב טור טלוויזיה מקסים ב"כותרת ראשית", סיפק גם הוא רמז מטעה כזה או אחר. נואשתי. כבר רציתי לתלות את ההרמס בייבי שלא היתה לי, כשלאחר שנתיים (2 שנים!) סיפר רוזנבלום שהוא עצמו גרדה אולבריכט-סיטון.

והנה, לא חלפו אלא שני עשורים וקצת ומגיע איזה יוץ וכמעט מצליח להכפיש עדה שלמה נפלאה בנסיונותיו להסתפח אליה ולהפוך מיוץ לסתם פוץ. שרקליש, זה מה שאני רוצה לומר לכם וגם, רם פרייס-סיטון אראוס, וטוב שהדחתם אותו. הוא אפילו לא מתאים כחנון ב"היפה והחנון", ומה חבל. כמה הייתי רוצה לראות את נערצתי ליטל סמדג'ה (סלב בבאר שבע וגיבורת התרבות החדשה שלי) מעיפה לו את הכובע ואת הסכך ומשנה לו את הצורה ועושה לו מייקאובר ואחר כך גם מחזירה אותו לגרמניה. נדמה לי שזה לא עונש מוגזם מדי לגרמנים.

neril@haaretz.co.il



איור: אבי עופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו