בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף תקופת ההמתנה: היועמ"ש צפוי להכריע בתיק ליברמן

בשבוע הבא יוכרע כנראה גורלו המשפטי של ליברמן - ואולי גם עתידו של הפוליטי של נתניהו * האם מתהווה בקדימה ציר מופז-הנגבי, שיאיים על לבני? * ואיך ינהל ראש הממשלה משברים בסוף השבוע, בלשכתו ההולכת ונהיית דתית

תגובות

לפי כל הסימנים, ואם לא יחול עיכוב בלתי מתוכנן, הרי שתקופת ההמתנה הארוכה ביותר שחוותה המערכת הפוליטית בישראל תגיע בשבוע הבא לסיומה. היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, אמור להכריע סוף-סוף בתיק הפלילי המונח לפניו, תיק אביגדור ליברמן. מטען הנפץ הזה, שמתקתק מתחת לכיסאו של ראש הממשלה נתניהו מרגע כניסתו ללשכתו לפני שנתיים פחות חודש, יתפוצץ או יפורק או ינוטרל זמנית. הכל תלוי בעיני המתבונן, וכמובן, תלוי באיש ששמו מתנוסס על חומר החקירה שנערם בלשכות הפרקליטים.

לרגע המכונן הזה, שניתן לדמות לפיצוץ גרעיני מתוכנן, מכוונים כל החיישנים הפוליטיים במדינה. בניגוד לפיצוץ גרעיני, הספירה לאחור תחל רק לאחר הכרעת היועץ: אם יחליט שלא להגיש כתב אישום, ליברמן יעטה על עצמו גלימת קורבן שלא היתה מביישת את אלפרד דרייפוס לאחר זיכויו. לאיזה נתיב יבחר ליברמן לתעל את סיום הסאגה המשפטית ארוכת השנים? האם יחתור לבחירות מוקדמות או שיעדיף לעמוד מאחורי הצהרות קודמות שלו, שניבאו כי ממשלת נתניהו תוציא את ימיה ולתקוע עוגן במשרד החוץ עד תום הקדנציה?

שאלות דומות, אולם בכל זאת שונות, יישאלו במקרה שהכרעת היועץ תהיה הפוכה: האם הנאשם-בכפוף-לשימוע יחפש עילה לפרק את הממשלה וללכת לבחירות, טרם תחילת משפטו? ליברמן הניח על השולחן מבעוד מועד די והותר אקדחים טעונים בדמות הצעות חוק אנטי-דתיות בעלות פוטנציאל הרסני לממשלה. כל שעליו לעשות זה לבחור אחת, או שתיים, ולהעלותן להצבעה בחודש הקרוב, החודש האחרון למושב החורף של הכנסת ה-18. או שהוא יעדיף ללכת בדרך השימוע שעשויה להימשך אפילו שנה (שלושה חודשים יידרשו לצוות ההגנה שלו לצלם את הררי חומרי החקירה, עוד ארבעה-חמישה חודשים ללמוד אותם, ואז ייערך השימוע - ואז יחלפו עוד חודש-חודשיים עד להחלטה הסופית).

התרחישים בעניינו של ליברמן נטחנו עד דק. מיותר ומייגע לחזור עליהם. מה גם שהאיש עצמו הוא בלתי צפוי וחידתי. בשבועות האחרונים, פיזר סביבו שלל מסרים סותרים באשר לכוונותיו: בהזדמנות אחת התריע באוזני חבריו לסיעת ישראל ביתנו כי מחיר קידום הבטחותיהם לבוחר עלול להיות פירוק הקואליציה. בהזדמנות אחרת אמר שישראל לא זקוקה לבחירות כל שנתיים אלא ליציבות, וחזר ואמר כי אין לו כוונה לפרוש מהקואליציה.

בתחילת השבוע, ביום שנתניהו טירפד לו את היוזמה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר ארגוני השמאל, ליברמן היה בבריסל, בשליחות ממלכתית. הוא שתק, אבל אנשים אחרים בישראל ביתנו הזהירו מפני נקמתו הנוראה, עד כדי פרישה מהקואליציה. האמת הצוננת היא שליברמן לא ראה במהלך של נתניהו, שתואם עם השר גדעון סער, משהו שכוון אישית נגדו. הוא פירש זאת כעניין פנים-ליכודי, שנועד למנוע קרע בתוך הסיעה. התסריטים מגוונים, ההערכות שונות, אך על דבר אחד אין מחלוקת: יעדו הסופי של ליברמן הוא לכבוש את הנהגת הימין בישראל. על גופתו של נתניהו.

ליברמן הוא אולי הפוליטיקאי היחיד במדינה שמתנהל על פי אסטרטגיה לטווח ארוך. דווקא התקופה הזאת, של רעידות אדמה במזרח התיכון, מייצרת לו קושי מסוים לפרוש מהקואליציה ולהכניס את המדינה לטלטלת בחירות. נתניהו לא עושה לו חיים קלים: מדי יום, הוא שובר עוד ועוד לימין.

מי ששמע את נאומו של ראש הממשלה בכנסת ביום רביעי, לא יכול היה להבין אחרת: הנאום, שהיה ברובו מדיני, שפע מסרים ימניים, ביטחוניים, אפוקליפטיים, על סף הירידה לבונקר. הוא הזהיר מפני חוסר יציבות אזורי, שיכול להימשך שנים. הוא התריע מפני יציאה משטחים שייתפסו על ידי איראן. המסר החבוי אך השקוף בדבריו היה: "מה, אתם באמת חושבים שיש לי כוונה להקים מדינה פלסטינית שני קילומטרים מנתב"ג? יצאתם מדעתכם?" הוא דיבר על הסדרי ביטחון, על התחמשות, על תקציבי ביטחון גדולים, ועל טילים מכל עבר. והנה, כאקורד סיום הולם לנאום, נחת בערבו של אותו יום, טיל גראד בלב באר שבע.

לא במקרה הזכיר נתניהו שלשום בכנסת את התפטרותו מממשלת שרון באוגוסט 2005, שבוע לפני תחילת ביצוע הנסיגה מרצועת עזה. מאז ועד נאום בר-אילן, לפני למעלה משנה וחצי, הטקסטים שלו היו ימניים קלאסיים. מאז נאום בר-אילן, דרך הקפאת הבנייה בשטחים, הוא סיגל לעצמו מילון מתון ומאוזן יותר, ששיכנע רבים וטובים שהוא "עומד להפתיע". בשבועות האחרונים הוא חזר להיות ביבי הימני. שם נעים לו וחמים. המציאות החדשה עובדת לטובת הימין. היא מקלה על אדם כנתניהו לחזור למשבצת הטבעית שלו, השמרנית.

מי שעדיין חולם שנתניהו ייצא בחודש הקרוב בתוכנית שלום נועזת ופורצת דרך, לא צריך להרחיק נדוד למדבריות לוב או לכיכר תחריר. מספיק לקרוא ב"ישראל היום" את מאמריו של האיש שנתניהו מייעד לעמוד בראש המועצה לביטחון לאומי במשרדו - האלוף במילואים יעקב עמידרור. אתה לא מביא מישהו כמו עמידרור, שמסתכל על המזרח התיכון דרך כוונת של רובה צ'כי, כדי לסייע לך לגבש מהלך מרחיק לכת שיחלץ את האזור מקיפאונו.

נפלא, נפלא

לא בכל יום זוכה גמלאי של הכנסת - ועוד אחד שהתפטר ממנה זה לא מכבר בעטיו של קלון שהטיל עליו בית המשפט - לכבוד הרב לו זכה השבוע צחי הנגבי: הח"כ לשעבר, שכיהן חמש שנים כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, נצפה בבוקר יום שני יושב לצד יורשו בתפקיד, ח"כ שאול מופז, בישיבה הפרידה החגיגית לרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי.

הח"כים שבאו להיפרד, הופתעו לגלות את הנגבי בראש השולחן. כאילו לא היו הדברים מעולם. יותר מכולם הופתעו מכך ח"כים מקדימה, מפלגתם של הנגבי ומופז. הם לא יכלו שלא לתהות, בינם לבין עצמם, אם לנגד עיניהם, ולנגד עיניה של ציפי לבני, שישבה אף היא ליד השולחן, מתרקם לו ציר פוליטי חדש. כמה מהם אף היו ערים לעובדה כי כ-14 שעות קודם לכן, באולם בבנימינה, ישבו להם מופז והנגבי שכם אל שכם בכנס שערכו צעירי קדימה וחיוו את דעתם בנושאי ביטחון ומדיניות. כ-50 איש נכחו באירוע. מחצית מהם פעילי המפלגה והיתר סתם אזרחים מודאגים. ההרמוניה בין השניים, כך דווח, זרמה. הם השלימו זה את זה.

את ההזמנה להנגבי להשתתף באירוע לאשכנזי יזם מופז. מחווה יפה ומתבקשת כלפי מי שדקות ספורות לאחר הישמע פסק הדין, שחייב אותו לעזוב את הכנסת לאלתר, ב-9 בנובמבר אשתקד, הצהיר פומבית כי הוא מייעד את כיסאו לרמטכ"ל ולשר הביטחון לשעבר, מופז. בכך לא תמה הכרת התודה של מופז להנגבי: הוא העניק את רשות הדיבור לאזרח האורח, עוד לפני שביקש מראש האופוזיציה, חברת הכנסת לבני, לומר את דברי ברכתה לאשכנזי. זו היתה עוד מחווה יוצאת דופן, שלא חמקה מתשומת לבם של הח"כים הרגישים מקדימה.

לבני שמרה על פני פוקר. היא מיומנת בכך. אולי מילמלה לעצמה בעצב: "נפלא, נפלא". לאחר מכן היא נועדה עם הנגבי לפגישה בארבע עיניים שנקבעה מראש. ככל הידוע, עניין מופז לא עלה בשיחתם.

למי ששכח: בפריימריז הקודמים לראשות קדימה, בספטמבר 2008, הנגבי תמך בלבני. היא גברה על מופז על חודו של קול, בנסיבות מפוקפקות משהו, שלא הובהרו עד היום. ללא תמיכת הנגבי, הפוליטיקאי המנוסה והוותיק שיודע לגייס ולהניע מצביעים יותר מכל אחד אחר, לבני לא היתה מנצחת. היא יודעת את זה. מופז יודע את זה. בהתמודדות הבאה ביניהם, שאולי אינה כה רחוקה, הנגבי עשוי להיות, שוב, הקלף המנצח ולהטות את הכף. לבני מצפה לתמיכתו. הפעם, גם מופז מצפה לה ועושה רושם שהוא לא רק מצפה, אלא גם עובד על כך שהיא תינתן לו.

מופז, אגב, משוכנע שינצח את לבני. הוא אומר זאת לבני שיחו, מכל המפלגות. יש לו טיעון משולש: 1) רק אני מסוגל לכרסם בגוש הימין, הוא אומר, ולהביא מנדטים מהליכוד. השמאלנים שיברחו מקדימה בגללי יילכו לעבודה או למרצ, אבל יישארו בגוש שלנו, גוש המרכז. "היא" (לבני) לא מסוגלת להביא אפילו מצביע אחד מהימין. 2) לי, בניגוד לה, יותר קל להקים ממשלה, כי אני מקורב למפלגות החרדיות. אין בינינו אנטגוניזם ודם רע כמו בינה לבינן. 3) היא ניסתה פעמיים להקים ממשלה, ונכשלה. כעת הגיע תורי.

אנשים שמשוחחים עם הנגבי בימים אלה מקבלים ממנו הכחשה גורפת לכך שהוא ומופז כרתו, או מתכוונים לכרות, ברית פוליטית. אבל, באותה נשימה, הם גם אינם זוכים לשמוע ממנו אות או רמז לגבי עמדתו בהתמודדות הבאה. התייצבותו לצד לבני, כך אפשר להתרשם, כבר אינה מובנת מאליה. נפלא זה לא הולך להיות.

מושלים בכיפה

לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש בשנתיים החולפות, ביקש ראש המועצה לביטחון לאומי, ד"ר עוזי ארד, להגיש את התפטרותו. בקשתו נדחתה שוב ושוב. לא פעם הוא נטש בזעם את משרד ראש הממשלה, רק כדי לחזור למחרת. הפעם, בקשתו נענתה בחיוב. נתניהו לא נשכב על סף הדלת כדי למנוע את לכתו של ארד, ידיד וחבר ושותף לדרך מזה 18 שנים.

מבחינת ארד, הקשית ששברה את גב הגמל היתה פארסת (כמה פעמים עוד נשתמש במלה החבוטה הזו בקשר ללשכת נתניהו) מינויו לשגריר בלונדון, מינוי שנולד בעיתון וגווע במסיבת עיתונאים כעוסה של שר החוץ. ארד ציפה שנתניהו ייאבק למענו, ידבר בשבחו, יתעמת עם ליברמן; שום דבר מזה לא קרה. בנוסף, הציף את התקשורת גל פרסומים על כך שבלשכה כבר משתוקקים להיפטר ממנו. גם על כך ראש הממשלה לא הגיב. ארד הבין את הרמז, והודיע על שובו לאקדמיה. נראה שליברמן היה תירוץ נוח לשני הצדדים, נתניהו וארד, להיפרד זה מזה.

בשבועות האחרונים עוברת לשכת ראש הממשלה רענון: שלושה מתוך שבעת היועצים הבכירים, אנשי אמונו של נתניהו, עזבו: יועץ התקשורת ניר חפץ, היועץ הפוליטי שלום שלמה, וכעת ארד. חפץ הוחלף על ידי סגנו, גידי שמרלינג, בחור רגוע ומנוסה. את שלמה איש בינתיים לא החליף. אולי אין לו תחליף.

ראש הסגל נתן אשל הוחלף על ידי האחראי על הסיורים גיל שפר, שנהפך לאיש החזק, המשפיע והקרוב ביותר לנתניהו (אשל נשאר בלשכה כיועץ). שפר, האיש שיושב על יומן הפגישות, הכניס משמעת, סדר וארגון ללשכה שהיתה אנדרטה של ברדק ובלגן ואזעקות שווא בימים שאשל ניהל אותה. כיום, ישיבות ממשלה מתחילות בזמן, ישיבות פורום "שרינו" מתחילות בזמן. לו"ז ראש הממשלה כבר אינו בגדר המלצה רופפת, מנותקת מן המציאות.

את ארד אמור להחליף, כאמור, האלוף במילואים עמידרור. עם בואו של עמידרור לאקווריום בלשכת ראש הממשלה, תיווצר תופעה יוצאת דופן, אולי אפילו חסרת תקדים, בלשכה לדורותיה. ארבעה מתוך שבעת הפקידים הבכירים שעובדים בצמוד ובקשר שוטף לראש הממשלה יהיו חובשי כיפות ושומרי שבת: שפר, אשל, היועץ המדיני רון דרמר ועמידרור. שלושת הנותרים: המזכיר הצבאי האלוף יוחנן לוקר, מזכיר הממשלה עו"ד צבי האוזר ויועץ התקשורת שמרלינג, הם חילונים, תודה לאל.

האם "יעלה על הדעת" כפי שנהוג לומר, שבמדינת ישראל, במזרח התיכון שאין בו רגע דל, ראש ממשלה יהיה מנוע משיחה עם יועצו המדיני, עם ראש הסגל שלו ועם יועצו לביטחון לאומי, החל מכניסת השבת ועד צאתה? מה קורה למשל כשבמצרים מתחלף השלטון בוויקנד? האם נתניהו מחכה להופעת הכוכבים הראשונים בשמי השבת לפני שהוא פותח בסבב התייעצויות טלפוניות עם יועציו המדיניים, או שמבחינתו מדובר בפיקוח נפש שבגינו מותר להטריד את הסטאף? האם שומרי השבת בכלל יודעים מה קורה בעולם באותן שעות? הרי אסור להם לצפות בטלוויזיה, לגלוש באינטרנט או להאזין לרדיו. האם הגיוני שראש הממשלה הוא זה שמעדכן מדי מוצאי שבת את יועציו המדיניים באירועים שהתרחשו בזירה הבינלאומית והאזורית ב-25 השעות בהן הם היו מנותקים מן העולם? לא. זה לא הגיוני. אך זה לא הדבר היחיד שאינו הגיוני בלשכה הזו. *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו