בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה של כת המאמינים שמקיפה את הגורו איתמר אורן

במבנה מיושן ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב חבוי לו אשראם, ובראשו הגורו סייג' נאראדה, שמו ההינדי של איתמר אורן, לשעבר יחיאל בדיחי. עשרות חסידים מאמינים שאורן הוא התגלמות האלוהים. הם מתנתקים ממשפחותיהם, עובדים אותו מבוקר ועד ערב, מעבירים אליו עשירית ממשכורתם ומתמסרים לטיפולי חוקן בקצב סיטונאי. קראתם נכון, טיפולי חוקן. סיפור מוזר - ומסריח - מוכרחים להודות

תגובות

כשמביטים מבחוץ על החזית האפרורית והמפויחת של בניין המשרדים והמלאכה ברחוב תוצרת הארץ 17 בתל אביב, באזור התעשייה שממזרח למחלף השלום בנתיבי איילון, קשה לנחש שבתוכו מתקיימת פעילות רוחנית, כזו שמובילה את המשתתפים בה אל מחוזות עמוקים בנפשם. גם הקומות הראשונות בבניין אינן מרמזות על כך שבמעלה המדרגות מסתתר לו אשראם, שבראשו גורו וסביבו קבוצת מאמינים. אולם בקומה האחרונה, שמסתיימת בשטיח כחול, האווירה משתנה: נשים לבושות לבן מקבלות את פני הבאים בחיוך רחב, וארון הנעליים הניצב בכניסה מתמלא אט-אט. זהו יום חמישי בערב, אז מוזמנים מבקרים חדשים להכיר את "מרכז הסידהא-יוגה" ולהשתתף בסאטסאנג - שירה קבוצתית של מנטרות, המסתיימת בדרשה מפי הגורו סייג' נאראדה.

את קירות המרכז מעטרות תמונות ענק של הגורו. 55 אנשים, גברים ונשים בנפרד, יושבים על הרצפה בעיניים עצומות, ומניעים את גופם בקצב אחיד לקול המנטרות. לאחר כחצי שעה הם מוזמנים למטבחון, שם מוגשים תבשילים צמחוניים. בלוח המודעות התלוי על הקיר ניתן לקרוא על חשיבות ניקוי המעיים לגוף ולנפש. בצמוד, נמסרים פרטיו של "מכון בריאות גנשה" בתל אביב. עד לאחרונה הופנו חברי המרכז אל המכון הזה כדי ליהנות מטיפול מתאים, בטכניקה הקרויה "קולוניק הידרותרפיה": תוכנית טיפולים הכוללת דיאטת מיצים, צום ומספר רב של חוקנים. באתר המכון נכתב כי את שיטת הטיפול הזו פיתח איתמר אורן, דוקטור לנטורופתיה.

החלק המרכזי של הערב, שלו כולם ממתינים, הוא הדרשה של סייג' נאראדה. בימים כתיקונם הוא יושב בכבודו ובעצמו על הכורסה המוגבהת במרכז החדר. אלא שבחודשים האחרונים הוא נמצא בהודו, וחברי המרכז שנשארו בישראל מסתפקים בדרשות מצולמות. בדרשה מ-2006, מדבר סייג' נאראדה הלבוש לבן, באטיות, על חשיבות האמונה. "אם אדם מאמין באמת, מכל הלב, הוא יקבל את כל מבוקשו", הוא אומר.

סייג' נאראדה כנראה מאמין בעצמו מכל הלב, כי הנה - קיבל את כל מבוקשו. הגורו נאראדה הוא איתמר אורן בן ה-65. בראשית שנות ה-70 נשאב אורן, בעקבות אשתו אז נורית אילן, אל תורת הסידהא-יוגה - תנועה מיסטית-רוחנית שנוסדה על ידי סוואמי מוקטננדה. מאמיניו של מוקטננדה סבורים כי הוא זכה באנרגיה רוחנית ייחודית, מידיו של קדוש הודי ידוע. מוקטננדה הקים את תנועת סידהא-יוגה בהודו, והפיץ אותה בסניפים בארצות הברית וקנדה. לאחר מותו ב-82', ירשה אותו גורו מאי צ'ידבילסננדה.

ב-92', לאחר שנים ארוכות בחו"ל ולאחר שהתגרש, שב אורן בגפו לישראל, למגדל העמק. באתר האינטרנט של המרכז מספרים חסידיו כי בעת שהותו ביישוב, "הוענק (לאורן) החסד העילאי של להיות סידהא והשגת ההתגשמות העצמית". סידהא הוא מורה רוחני, ומהיותו כזה, ממשיך האתר, "היה על סייג' נאראדה לחדול מלעבוד בעולם למחייתו. כסידהא מאסטר, ניתן לו הכוח להעניק (למאמיניו) את המתנה הנדירה של שאקטיפאט - התעוררות של האנרגיה האלוהית הרוחנית".

סביב אורן התקבצו כמה עשרות אנשים, החיים על פי אורח חיים קפדני המוכתב על ידו, במטרה לקבל ממנו את התעוררותה של האנרגיה הרוחנית. הם משתחווים לו ומכנים אותו "מאסטר" או "גורו", רואים בו אדם "מואר", אלוהים של ממש. הם מתייעצים עמו על כל היבט בחייהם, ובעיניהם הוא אחראי לכל דבר - ממציאת חניה ועד בחירת בן זוג - באופן ישיר או עקיף. את הבוקר הם פותחים במדיטציה ושירת הלל לגורו, ושלוש פעמים בשבוע הם נפגשים במרכז, מאזינים לדרשותיו, מתרגלים מדיטציה, שרים מנטרות, ועושים "עבודות שירות" כמו ניקוי או בישול. עוד מטלה אחת מונחת על כתפיהם - עשירית ממשכורתם הם מפרישים מדי חודש למרכז.

עד לפני שנתיים, התגורר אורן בווילה בגני תקוה, ואחרי כן עבר לערד. לפי עדויות שהגיעו ל"הארץ", חיו עמו בבית עוד כעשרה איש, רובן נשים, שתיחזקו את ביתו, בישלו לו, עיסו את גופו ושרו לו כאשר התקשה להירדם. הגורו מנהל את חייהם של חברי הקבוצה על כל צעד ושעל, וכפי שמתרחש לא אחת בכתות מעין אלה, רוב חברי הקבוצה התרחקו ממשפחותיהם המודאגות.

אתה נשאר או הולך

המרכז התל-אביבי ממשיך בפעילות נמרצת גם כאשר אורן שוהה ממושכות בהודו. אשה הלבושה לבן מסבירה למבקר החדש כי בבסיס הסידהא-יוגה עומדת האמונה שהאדם יכול להגיע להארה רוחנית על ידי תרגול מנטרות ומדיטציה. הגורו הוא אדם מיוחד, היא מסבירה, שהגיע לדרגת רוחניות והארה גבוהות מאוד. "כעת", היא מוסיפה, "הוא חולק את האור שלו עם שאר האנשים".

ב', בשנות ה-30 לחייו, ראה גם ראה צדדים פחות מוארים באישיותו של הגורו. שמונה שנים היה חבר בכת. הוא בחור נעים הליכות, בעל שפה עשירה וקול שקט. הוא חושש להזדהות. ארבע שנים חלפו מאז עזב את קבוצתו של אורן, אולם יחסו אל הגורו אמביוולנטי. "ידעתי מה בסדר ומה יפגע בי", הוא אומר, "לא נתתי לו להשתלט עלי. כרעתי לפניו, אבל לא הלכתי שבי עד הסוף".

זה החל במפגש תמים במרכז ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב, כשהיה צעיר מבולבל בן 20 ומשהו, שחיפש חום וסמכות. "מיד התחברתי לאווירה ולאנשים", הוא מספר. "אני לא יודע אם זה היה בגלל הגיל שלי, או שהאישיות שלי חיפשה מאסטר שנותן תשובה לכל דבר. יש משהו מאוד מעניין בפסיפס האנושי שם, אלו אנשים שבאים עם צורך חזק לאהבה. אף אחד לא מגיע לשם מאושר. כל אחד מחפש משהו שירכיב את האושר שלו, את הדימוי העצמי שלו".

מה חיפשת?

"הגעתי מבית מאוד מורכב וקשה, ושם מישהו בא ושם סוף לבלבול. הוא אמר: 'הכל בסדר. אין לך מה לנסות להבין. אני האבא והאמא שלך, אני אתן לך תשובות'. מצאתי מקום מפלט, חממה. אם אתה צריך עזרה, המאסטר תמיד מוצא מישהו שיבוא ויעזור. מוצמד אליך חונך, ואתה מקבל כל מה שאתה צריך: אם אתה צריך טיפול שיניים אז המאסטר מפנה אותך, אם צריך מורה למתמטיקה - אז גם את זה יש. יש שם מגוון רחב של אנשים. כ-80 איש היו לצדו: המאסטר אומר והם עושים, נעזרים אחד בשני. משהו מאוד קיבוצי".

לאחר שלושה חודשים, מתבקשים התלמידים החדשים להחליט על המשך דרכם: להפוך לחברים במקום ולשלם עשירית ממשכורתם למרכז - או לעזוב. ב' לא היסס לרגע. "שלושת החודשים הם כנראה הזמן הדרוש כדי ליצור אצל אדם שינוי תודעתי", הוא אומר. "עברתי שטיפת מוח ממש. בתום שלושה חודשים לקחתי על עצמי להיות תלמיד ולהתמסר לאורח החיים. אף אחד לא כופה עליך, אבל אנשים חלשים שנותנים להם קביים - ייקחו אותם".

כמו מרואיינים אחרים, גם ב' מתאר כיצד אורן השתלט על התודעה שלו. "המבנה ההכרתי שלך משתנה אט-אט", מסביר ב', "האהבה ואהדה שלך למאסטר רוקמת תכנים עמוקים כמו היקשרות ושאיפה לרצות אותו. אתה גם רוצה להיראות טוב בעיני הקבוצה".

איך נעשית ההשתלטות הזאת?

"לסטודנטים, למשל, הוא אומר שידמיינו שהמרצה זה הוא, ואז יהיה להם יותר קל להקשיב. אט-אט המאסטר משתקף מכל פינות החיים: בלימודים, בעבודה, בחיי הזוגיות. לפני שאתה נרדם, אתה צריך לדמיין אותו. זו השתלטות שיטתית, מסיבית. הוא בעצם עוטף אותך, ויזואלית ורגשית. הכל זה הוא. זה נטמע בהכרה שלך, וקשה לעזוב. הוא הופך להיות מרכז החיים שלך. תמיד הוא אמר: 'כל עוד אתם כאן, אתם מוגנים'. אז אנשים מפחדים לעזוב".

"שטיפת המוח מתרחשת בכל הרבדים", מוסיף ר' שהשתתף בפעילויות כמה חודשים. "הוא אמר לנו לדמיין את עצמנו בתוך מעטפת, בועה, שמגנה עלינו ולהסתובב עם המעטפת הזאת ביום-יום, בחוץ. לאט-לאט, אתה מתבצר ומתרחק מהעולם. הוא מבקש להכניס לבועה הזאת, למשל, את המנטרה שלך, וזה עובד. כי פתאום אתה לא חלק ממציאות רחבה, אלא אתה במרכז, מיוחד".

"האנשים סביבו כבר לא רואים את עצמם, והם מונהגים עד הסוף על ידי המאסטר", ממשיך ב'. "יש שם דברים אמיתיים ונכונים, אבל בדרך אתה עלול לאבד את האני, העצמי. כל אורח החיים שלך הוא בתוך הכת. יש להם סדר יום: הם קמים, שרים למאסטר, הולכים לעבודה, ואחריה לכל אחד יש תפקיד סביב המאסטר. אין מקום לבני זוג, אין מקום לשום דבר. והם נראים מאושרים. אני זוכר שהמאסטר אמר לנו, 'אם אתם לא מאושרים, סימן שאתם לא במודעות', וכשהוא אומר 'מודעות', הוא מתכוון לתכנים שהוא מכתיב. אז כל אחד רצה להראות שהוא מאושר, ויש אשליה קולקטיבית של אושר. מי שמביט מהצד רואה קבוצה של אנשים מאושרים, וחושב שמשהו כאן נכון".

מה הדברים החיוביים שלקחת איתך מהמקום הזה?

"שהמחשבות שלנו מולידות את האפקטים הרגשיים שלנו. המאסטר מלמד איך לא להזדהות עם המחשבה, ולא לקבל את האפקט הרגשי שנובע ממנה. אחרי ארבע שנים שאתה מתרגל מדיטציה, אתה עוצם עיניים ואין יותר מחשבות. יש ריק מדהים. הוא מלמד שהמציאות היא אשליה שבאה ממך, ולכן היא לא צריכה להשפיע עליך רגשית. אתה הופך להיות יותר מתבונן ופחות סובל. הוא נותן לך ידע לחיי היום-יום, איך לאכול, לשתות, לישון, איך לנשום. כל דבר הכי קטן בחיים שלך מושתת על הידע שלו".

ובכל זאת מצאת את הכוחות לא להיסחף לגמרי פנימה.

"לדעתי, היו שם היבטים של ניצול. האנשים מגיעים לשם לפעמים בשביל להבריא, ואם המאסטר רוצה, הוא יכול להשאיר אותם חולים כדי שיישארו בדרכו. יום אחד מישהי בכתה וסיפרה שיש לה אהוב אך המאסטר לא מסכים לזה כי זה מרחיק אותה מהדרך הרוחנית. היא רוצה בית, ילדים ומשפחה והוא אומר לה לא. אני הייתי די מפוכח, שלא ינצלו אותי, שלא ייקחו ממני יותר מדי כסף. רציתי לצאת עם בחורות ולרקום מערכת זוגית. ידעתי איך לנווט את עצמי, אבל יש אנשים שמתפרקים".

ב' מספר כי נזרק מהקבוצה על ידי אורן לאחר שהמרה את פיו. הוא נקלע למצב נפשי קשה ופנה למרכז לנפגעי כתות לקבלת תמיכה. היום, ארבע שנים אחרי, הוא עדיין מתמודד עם ההשלכות של אותה תקופה ארוכה. הוא עובד בעסקי הביטוח ומסייע לאנשים הנמצאים במצבו ולהורים שמתמודדים עם ילדיהם המתרחקים.

החיים התהפכו

"הכל זרם לי בחיים", אומר יוני. "הצלחתי בבית ספר, בצבא, בלימודים. אם יש כתם שחור בחיי, זו התקופה בכת של איתמר אורן, שנה שלא הייתי בהכרה. תקופה ארוכה אחרי שעזבתי, עדיין הייתי מתעורר בלילה ואיתמר אורן היה הדבר הראשון שהייתי חושב עליו - חושב איך אני שובר לו את העצמות. איך עם כל הרציונליות והספקנות שלי, נפלתי לשם".

הוא בן 30, גר בתל אביב, עוסק ברשתות מחשבים. לפני שש שנים, כשלמד באוניברסיטה העברית, החלה חברתו לחיים להגיע למרכז ברחוב תוצרת הארץ. היא אמרה לו שמדובר במרכז למודעות עצמית. "היא נשאבה לשם מיד", הוא מספר. "לי תמיד היתה רתיעה מהניו-אייג'יות. אבל היא הגיעה לשם שלוש פעמים בשבוע, ואורח החיים בבית החל להשתנות. הרגשתי שזה על חשבוני. אני זוכר יום חמישי אחד שהייתי חולה, ובמקום להישאר איתי, היא נסעה למרכז. בסילבסטר לא בילינו יחד, כי היא נסעה למרכז. יום חמישי במרכז הפך עבורה לקדוש".

לאחר תקופה לא פשוטה של ויכוחים, נעתר יוני לבקשת חברתו והגיע למרכז. "בפעם הראשונה קיבלתי חושך בעיניים. נכנסתי לאולם עם פוסטרים של קדושים הודים. בקצה האולם הוא ישב על כורסה מרופדת קטיפה אדומה. מיד הבנתי שזה מקום בעייתי". למרות הביקורת, המשיך יוני לפקוד את המרכז. הוא מסביר שפחד לאבד את בת זוגו, אבל עם הזמן, גם לו קרה שם משהו.

דמותו של אורן חדרה לחייהם. "היא היתה קמה כל בוקר בחמש, לעשות מדיטציה ולשיר את הגורו גיטה, שיר הלל לגורו. כמו לכל התלמידים, היה לנו פוג'ה, מזבח קטן, עם מפה וקטורת. ליד המזבח היתה תמונה של המאסטר. יש גם תמונה בארנק ובמחזיק מפתחות. היו כאלו שהיה להם תמונה במגן השמש של הרכב. כי ככה מוגנים. הגורו נמצא בכל מקום ושומר. בספר השירים שממנו קוראים, גם שמים תמונה שלו. זה דופק לך את השכל לגמרי. זה מפרק אותך.

"החברה שלי התמסרה לגמרי, אבל אני הייתי בעייתי מבחינתם: ישבתי מאחור, שאלתי שאלות, הייתי מסויג. הם לא ראו את זה בעין יפה. השיטה הכי טובה לשרוף את הקארמה השלילית לשיטתם, היתה בשירות למרכז: לנקות או להפעיל את המזנון. היו כאלו שעבדו בבית של אורן בגני תקוה: גיננו, בישלו, ניקו. אני הגעתי מוקדם ושמרתי לגורו מקום חניה".

אחרי כל זה המשכת להגיע.

"כן. למרות הוויכוחים עם החברה, שראתה באיתמר אורן את התגלמות האלוהות. סירבתי לראות זאת כך, אבל נשאבתי, ואני חושב שזה קשור למידע שהוא מלמד. יש דברים שעד היום אני לוקח איתי. למשל, שכאשר אני מזדהה עם אדם אחר, אני לוקח עלי את הסבל שלו, וזה לא צריך להיות ככה. אורן מטיף להפריד בין עצמך לסביבה. ולקחתי את זה. אתה מתחיל להתרחק ממוקדים שמעוררים בך כעס, והדוגמה הכי טובה זה ההורים. אני זוכר שהיה לי ויכוח עם אמא שלי. ובמקום להתרגז, אמרתי: 'תעזבו אותי בשקט' והלכתי".

לאחר שלושה חודשים, החליט יוני להפוך לתלמיד מן המניין. הוא התחיל במדיטציות ושילם מעשר ממשכורתו - 700 שקל. "הם הצמידו לי חונך שניהל איתי לא פעם שיחות על לבטים שהיו לי. הוא שטף אותי בלהט", מספר יוני.

ומה קורה לך?

"הפסקתי לקרוא עיתונים וספרים, לראות טלוויזיה, חדשות, סרטים, לשמוע מוזיקה. התנתקתי מחברים, מהכל. החיים בחוץ הפסיקו להיות אמיתיים בעיני. אם היינו יושבים בבית קפה כמו זה שאנחנו יושבים בו עכשיו, הייתי מרגיש שזה לא שייך לי, לא נוגע בי, כל מה שקורה פה זה שקר. כולם פה מתעסקים בהבלים. אתה חי ממפגש למפגש במרכז".

גם היחסים של יוני עם בת זוגו נוהלו על ידי אורן, שכל בעיה או ויכוח הגיעו לפתחו. "אחד המשברים הגדולים בינינו", הוא מספר, "היה בסוף-שבוע ליד הכנרת שבו עושים מדיטציה מרוכזת. יצאתי משם מפורק. החברה שלי היתה מנותקת לגמרי, לא התייחסה לאף אחד וגם לא אלי. דיברנו איתו על זה. השיחות עמו, חלקן בביתו בגני תקוה, היו כשהוא על כורסה ואתה על רצפה, אף פעם לא עין מול עין. הוא היה מאוד מעורב בקשר שלנו, וכל הזמן לקח אותי לשיחות והטיף לי להקל על בת זוגי, שאתרגל מדיטציה ואוריד את המחסומים שיש לי".

לבסוף הספקנות ניצחה את יוני, והוא עזב את המאסטר ואת חברתו. השנה שם עדיין חקוקה בזיכרונו כחוויה קשה. הוא מתקשה להשלים עם כך שמישהו השתלט על אורח חייו. "חזרתי לכרמיאל, הביתה. נסעתי לקניון עמוס שתמיד אין בו חניה", הוא מספר. "כשהגעתי, ראיתי פתאום חניה פנויה, ממש מולי. ישר אמרתי בלב: 'תודה למאסטר שדאג לי'. ואני לא אשכח את אותו רגע, חשבתי לעצמי, איך אתה עוד מאמין לזה?"

התלמיד הראשון

אהובה אילן, אלמנתו של הפסל אלי אילן, מדפדפת בין דפי אלבום תמונות החתונה של איתמר אורן ונורית אילן, בתו של בעלה המנוח מנישואיו הראשונים. החתן וחבריו במכנסי סאן טרופז רחבים ושיער ארוך, הנשים בטוניקות צבעוניות ושיער גולש. החתונה התקיימה ב-74' בבית האבן העתיק ביפו, בו אילן מתגוררת עד היום, על מחצלות ושרפרפים, כשזוג חברים בלבוש תימני מתופף בתופים. כאן החלה גם דרכו הרוחנית של איתמר אורן, שהובילה אותו אל כס הגורו.

אורן נולד בתימן בשם יחיאל בדיחי, בן שני להוריו חביבה ושלמה, לאחר הבכור מתניה. ב-49', כשהיה בן ארבע, עלתה המשפחה במרבד הקסמים. תחילה התגוררו במעברה בראש העין, ולאחר מכן עברו לשיכון ברמת גן. לימים נולדו עוד שני אחים, ציונה ושמואל. המשפחה התמודדה עם חבלי קליטה קשים. "בהתחלה גרנו בצריף", מספר מתניה, המתגורר זה 40 שנה בשטוקהולם. "נולדו עוד שלושה ילדים, אחד מהם נעלם. אמרו לנו שהוא מת. זו היתה ילדות קשה. אחי לא הסתדר עם אבא. הוא היה ילד מתמרד. בגיל הבגרות הוא יצא לפנימייה בגבעת השלושה. אני עברתי מוקדם לכפר הנוער שפיה ליד זכרון יעקב. שמחנו שיש לנו מקום לישון ולאכול. רעבנו לאוכל. בעיקר סבלנו מאפליה גלויה, בלתי נתפסת. אבי לא הצליח להתאקלם וסבל מזה. כולנו סבלנו מזה".

מתניה רואה קשר בין ילדותם לבין הבחירות בחייהם. "מה שקרה לאיתמר נעוץ בילדות", הוא אומר. "אבא שלי היה חסר אונים. רבים מהעולים אז, ובמיוחד אנשים דתיים ומסורתיים, עברו משבר רוחני. הבנות הלכו עם מכנסיים, הבנים המרו את פי ההורים, המסגרת המשפחתית התפרקה. זו היתה טרגדיה. גם אצלנו המשפחה התפרקה. הילדים עזבו את הבית, הלכו לפנימיות. אני הייתי בא לביקור ובורח. בגיל 21 עזבתי את הארץ והתחלתי להסתובב בעולם. איתמר גם מצא את נתיב הבריחה שלו. אני מתאר לעצמי שהתוצאה של מה שהוא היום נעוצה במשבר החברתי והרוחני שעברנו".

את נתיב הבריחה של אורן סימנה נורית אילן. היא גדלה בבית של אמנות ועושר ביפו. אביה, הפסל אלי אילן, הפך את ביתו למוקד עלייה לרגל לאמנים, אנשי בוהמה, שרים, אנשי עסקים ופוליטיקאים. אלמנתו אהובה נזכרת כי לא היה יום שבו לא אירחו לפחות עשרה אנשים בארוחת הצהריים. מלבד זאת, נסעו אהובה ואלי לא אחת בעולם, בעקבות התערוכות והפסלים שלו.

בתחילת שנות ה-70 חיה נורית בקומונה של שחקנים ואמנים בבית גדול בגבעתיים. "היו שם יוסי אלפי, דני וגבי שושן", נזכרת נורית בשיחת טלפון מטורונטו, שם היא מתגוררת. כאשר חבר שנסע להודו שלח לה ספרים של מייסד הסידהא-יוגה מוקטננדה, הבינה שהיא חייבת לנסוע בעקבות הגורו. שנתיים שהתה באשראם שלו בהודו, וכששבה לישראל ב-74' פתחה אשראם קטן, בבית אבן ישן שאביה שכר לה בצמוד לביתו ביפו. שם פגשה את איתמר אורן, שהיה אז נגן גיטרה ומורה לפיתוח קול. באותו שלב, כבר נשא את שמו החדש, ונורית מספרת שהוא שינה את שמו כי כך חשב שיצליח יותר.

"איתמר תמיד רצה להיות גורו", מספרת נורית. "הוא בעצם היה התלמיד הראשון שלי וכבר בארץ, לפני שעזבנו, הוא ניסה להיות גורו בעצמו. הוא התנהג כמו גורו". אהובה זוכרת אותו מעט אחרת. "איתמר היה בחור מאוד פשוט. נחמד. לא היה מבריק בשום דבר", היא נזכרת. "הוא הצטרף לנורית לאשראם, ואותי תמיד הפליא שמשפחה תימנית לתפארת גידלה בן שמחפש רוחניות".

במהרה, הפך אורן לדמות הדומיננטית באשראם היפואי. "כאשר פתחתי את האשראם, מוקטננדה רצה שאני אנהל את המרכז, אבל איתמר השתלט על העניינים", מספרת נורית. "הוא אמר שיש לו כישרון לדיבור ספונטני והוא סוחף אנשים. הוא התחיל לדבר במקומי וכל התלמידים שלי הפכו להיות תלמידים שלו". חודשים ספורים לאחר חתונתם ב-74', הם נסעו לקליפורניה, לאשראם של מוקטננדה באוקלנד. אלא שהגורו נזף בתלמיד היומרני מישראל. "הוא כעס עליו. לפי המסורת ההודית בן אדם לא יכול להכריז על עצמו כגורו, רק לגורו יש יכולת להסמיך לו יורשים", מספרת נורית. "לאנשים שעוסקים ברוחניות יש חוויות רוחניות. הם יכולים לראות אורות ולשמוע קולות. אבל חוויות רוחניות לא הופכות אדם למוגשם, למואר".

פאר שלא ראיתי

הם שבו ארצה לאחר חמישה שבועות אך מיד עזבו שוב. "בארץ היה קשה", נזכרת נורית, "הרבה דתיים לא אהבו את המרכז שלנו. איימו שישרפו אותו". ב-76' נולדה בתם שירית, והם החלו במסע נדודים בעקבות מורים רוחניים. "ב-77' שוב נסענו להודו ופגשנו את מוקטננדה", מפרטת נורית. "כעבור חצי שנה חזרנו לארץ ומיד יצאנו לאשראם בוונקובר, שם חיינו ארבע שנים. אחר כך נסענו להודו לשנה. ב-82' מוקטננדה נפטר והמשכנו עם ממשיכת דרכו, גורו מאי". אחר כך עזבו לטובת המרכז של גורו מאי בניו יורק, וב-89' עקרו לטורונטו, שם חברו למורה רוחני חדש.

נורית עובדת כיום במכירות וכדבריה, לא חיה חיים רוחנים "מאורגנים". "הגעתי היום למקום שהבנתי שהחיים הרגילים הם גם חיים רוחניים", היא מספרת. "גם אני נהרתי פעם אחר גורו. יש תקופות שזה טוב בחיים, אבל זה לא לכל החיים. מגיע זמן שאדם צריך לעמוד על רצונותיו ולמצוא את עצמו".

בתם שירית מתגוררת לצדה. היא בת 34, נשואה ואם לילד בן חמש. הקשר בין איתמר לבתו נותק. "איתמר לא התנהג אל הבת שלנו יפה", מספרת נורית. "הוא חתך את הקשר איתה, כי היא לא הלכה בדרכו. זה מאוד כאב לה. אדם יכול לחוות חוויות רוחניות וחזיונות, אבל זה הכל חנטריש אם אתה מתייחס כך לבת שלך".

אביה של נורית, שמת ב-82', התקשה לקבל את דרכם הרוחנית של בני הזוג וסירב לראותם גם כאשר ביקר בעצמו בערים שבהן התגוררו בחו"ל. "אלי הרגיש נבגד", מסבירה אהובה, שדאגה לשמור על קשר עם הבת, "הוא חי בייסורים. והם לא הבינו. הם היו שקועים בדרכם הרוחנית, גם כשהוא גסס".

כאשר מלאו לשירית 12, הגיעה אהובה לבקר את הזוג והילדה באשראם בניו יורק. "אני אשה עם ראש פתוח", היא מספרת, "אבל הדברים שראיתי לא עשו לי טוב. האשראם של הגורו מאי ענק ומפואר. יש לה כיסא מלכות, והמקום מרופד בשטיח ששוקעים בו. ראיתי מקומות מפוארים, אבל כזה דבר לא ראיתי. אבל איתמר ונורית גרו בבית מלון שהוסב למגורים. הם גרו עם הילדה בחדר מעופש, עם טפטים מגעילים וריח של טחב. נורית היתה חולה במחלת מעיים קשה. היא בישלה לעצמה מרק על פתיליה - כי לא היה מטבח. זה הרגיז אותי עד אין-סוף". לדבריה, אז החלו היחסים בין איתמר לנורית להתערער. לאחר שעברו לטורונטו הם נפרדו, ואיתמר אורן חזר לישראל.

עם הוריו ואחיו, שמר אורן על קשר רופף. "ביהדות מעריכים כיבוד אב ואם", אומר אחיו מתניה, "אך הוא דאג לעצמו, לאינטרסים שלו, והגיע לאן שהגיע. אין לנו קשר ואין לנו גם שפה משותפת. הוא אימץ לו את התורה ההינדית. אם הוא לא היה מאמץ את הדת ההינדית אולי הוא היה היום רב גדול". אמם חביבה נפטרה לפני שלוש שנים, אביו לפני יותר מעשור. "אמא אהבה אותו מאוד", אומר מתניה, "וגם הבינה אותו. הבעיה היתה שהוא הפריד את גופו ונפשו מהיהדות. האמונות שלו נוגדות לעקרונות הדתיים שלנו וזה כאב לכולם".

עסקים זורמים

לפני כעשור, טיפולי קולוניק הידרותרפיה היו הטרנד החם בתל אביב. ידוענים סיפרו על חוויותיהם מהתהליך, שלטענתם שיחרר אותם ממועקות נפשיות ומקילוגרמים עודפים. המטפלים בשיטה טוענים כי היא מנקה את המעי הגס מפסולת שהצטברה בו במשך שנים, באמצעות חוקן "עמוק": מים חמימים המוזרמים לכל אורך המעי. בדף האינטרנט של "מרכז בריאות גנשה", מוסבר כי הייחודיות שלהם היא בתוכנית בת חמישה שבועות, הכוללת צום ומיצי פירות, ומבוססת על ניסיונו של איתמר אורן, המוגדר שם כדוקטור לנטורופתיה, זה 20 שנה. "ד"ר אורן מספר כי בעבודתו בטורונטו ובארץ הרבה שחקני קולנוע היו באים לעבור את התוכנית כדי להיראות טוב", ממשיך האתר. אורן למד נטורופתיה לאחר ששב לישראל, במכללה לטבעונות בהנהלת ד"ר עקיבא זנבר. אולם זנבר מסר כי את התואר קיבל אורן מאוניברסיטה או מכללה בחו"ל.

חברי הקבוצה של אורן הופנו על ידו לטיפולים במרכז בריאות גנשה, ברחוב הירקון בתל אביב. על פי רשם החברות, המרכז נמצא בבעלותה של ענת כהן, החברה בכת עם אמה, עפרה. שתיהן נחשבות למקורבות לאורן. בימים אלו הן שוהות עמו בהודו, והמכון ברחוב הירקון אינו פעיל. באוקטובר אשתקד, התגרשה כהן מבעלה לאחר 33 שנות נישואים. חברותה בכת הרחיקה אותם זה מזה. הבעל, אשר כהן, מסרב לשוחח על מה שעבר, ומוכן רק להגיד כי "הוחתמתי על הסכם לא לפעול נגד הקבוצה, ולכן אני לא יכול לדבר". הוא לא נמצא בקשר עם גרושתו ובתו.

"איתמר אורן המליץ לכולם לעבור את התהליך לפחות פעם בחודש", מספר יוני. "הוא נתן לאנשים דיאטה מיוחדת של מיצים, ובתקופה הזאת אנשים עשו חוקנים על ימין ושמאל, יום כן ויום לא. כל האווירה במרכז היתה מאוד תומכת בעניין, ודיברו על זה כעל חוויה משחררת. כמובן שכל הדיאטות הללו והחוקנים היו בתשלום למכון. מישהי שהכרתי היטב התמוטטה נפשית מהתהליך, ואושפזה לאחר מכן. אני לא הסכמתי ללכת לזה".

"את תוכנית ניקוי הרעלים ניסו לשווק לציבור הרחב", מפרט ב', "מספר שבועות של דיאטה חריפה וחוקנים. התוכנית עלתה כ-2,000 שקל. במרכז, כמעט כולם עשו את זה. ברגע שהמאסטר פונה למשה ואומר לו: 'משה, למה אתה לא עושה?' אז משה עושה".

ב' מספר כי סירב לעבור את הטיפולים. "האנשים שעשו את התוכנית רזו, היו מאבדים הרבה מהמשקל ונראו חלשים. אף אחד לא העז לדבר באופן שלילי על הנושא. אבל מאחורי הקלעים היו רחשים כאלו ואחרים על מה שזה עשה להם".

"חוקן בעזרת שטיפה עמוקה פותח בארצות הברית", מסביר נמרוד שיינמן, דוקטור ברפואה נטורופתית, בוגר הקולג' האמריקאי הלאומי לרפואה טבעית בפורטלנד. "כמה תרבויות רוחניות אימצו זאת בשמחה. זה הופך להיות מסוכן כשזה קולקטיבי ואין הבחנה. מינונים גבוהים מדי וגריפות מהמעיים עלולים לגבול בסיכון פיזי".

העסקים כנראה הלכו לא רע אצל איתמר אורן. בשנת 2008, על פי רשם העמותות, קיבלה עמותת הסידהא-יוגה 256 אלף שקל מתרומות שמקורן לא ידוע, אך ייתכן שמדובר בתשלומי המעשר שמפרישים חברי הקבוצה, ו-25 אלף שקל מדמי חבר: כל חבר שילם בנוסף בין 50 ל-100 שקל בחודש. מקבל השכר היחיד בעמותה הוא אורן. על פי רשם העמותות, כ-60 איש רשומים כחברים בעמותה, ובשנת 2008 משך אורן משכורת בסך 79 אלף.

בשנים האחרונות החליטו אורן ואנשיו לפתוח מרכזים רוחניים בעיר מיסור בהודו ובלוס אנג'לס. בתחילת מאי 2009, הוא נסע עם קבוצה מאנשיו ללוס אנג'לס ובימים אלו הוא נמצא כאמור במרכז בהודו.

את עוזבת אותנו

בעוד עסקיו של אורן משגשגים, הוריהם של כמה מחברי הקבוצה מתבוננים מהצד, מרוחקים. רבים מהם מרגישים שהקשר שלהם עם ילדיהם נפגע, והם חוששים מאוד להיות מזוהים. כבר למעלה מחצי שנה שבין ש' לאביה אין קשר. "בשם האהבה האלוהית היא גירשה אותי מחייה", הוא אומר. ש', היום בת 30, חברה בכת חמש שנים. אביה טוען כי דבר בצעירותה לא הצביע על השינוי הקיצוני. "כשבתי היתה בת 24, היא החלה ללכת למרכז", הוא מספר, "ילדה מוצלחת, תלמידה טובה, עם פסיכומטרי גבוה, שחלמה ללמוד רפואה. לאט-לאט התחיל השינוי. היא הפסיקה להיפגש עם בחורים, החלה להתלבש מוזר ובחדר שלה היא הקימה מקדש לגורו. היא החלה להתנתק מכל החברים. כשהגורו גר בגני תקוה היא היתה נוסעת לשם לנקות ולסדר. היא מאוד השתנתה. כשהיא היתה פה, הרגשתי שהיא בעצם לא פה".

לפני שנתיים, ש' עזבה את הבית ועברה להתגורר עם עוד שתי שותפות חברות בכת בדירה בראשון לציון. "הבנתי שאם אגיד מלה רעה על הגורו, זה ירחיק אותה ממני. ביקרתי אותה בדירה כמה פעמים. בכל חדר יש מקדש קטן לגורו, מוקף בתמונותיו. בשלב מסוים ניסיתי להגיע אל עוד הורים. חלקם לא ידעו שיש לכל המקום הזה רובד נסתר של התמסרות והתמכרות, שמדובר למעשה בכת. התקשרתי אל אחד ההורים וזה נודע לבת שלי. אחרי חצי שעה היא התקשרה ואמרה שהיא מנתקת את היחסים עמי".

מאז הם לא בקשר. האב לא יודע את נפשו. "לפני מספר חודשים עברתי ניתוח. באתי אליה לפני כן, ועל הקיר היו מודבקות פתקאות בכתב ידה: 'אבא רע', 'אבא מתנגד לדרך שלי', 'אין לי קשר רגשי עם אבא'. הייתי בשוק".

א', שגם בתה חברה בכת, אומרת על הקבוצה כי "אלו אנשים שלא שלמים עם עצמם, שמחפשים משהו בחיים. היא אימצה סדר יום קפדני מאוד ולאט-לאט זה החל להשפיע על כל אורח החיים. עם כל התלבטות היא מיד היתה הולכת אל איתמר אורן. הוא החל לכוון את אורח חייה, איך להתנהג, אם להמשיך ללמוד, והיא פשוט עשתה כדברו". ההשפעה שלה כהורה הלכה והתמעטה. "אמרתי לה: 'אני מרגישה שאת מתרחקת, את לא איתנו'. ואז היא התעשתה קצת. היא לא גרה בבית ולא יכולנו לדעת או לשלוט על מה שקורה. עד שהיא נפלה לחוקנים האלו והתמוטטה. באחת הפעמים הגעתי למרכז, הם אמרו שזו הרגשה עילאית, ושהתהליך מנקה אותם מכל הזוהמה. מדובר בטיפולים מאוד אגרסיביים. הם עושים המון טיפולים. היא לא שרדה הרבה, אחרי שנים-שלושה טיפולים היא קרסה".

היום עובדת הבת במקצוע אקדמי, והיא מפרישה ממשכורתה לטובת הכת. "היא טוענת שזה עושה לה טוב, שזה מחזק ומלמד. ואני לא יכולה לעשות שום דבר. ברגע שאני מתנגדת היא מנתקת מגע".

הצלחת להבין מה תפס אותה שם?

"בשיחות איתה הבנתי שכל החיים היא היתה מסוגרת בעצמה - וזה תפס אותה. היא התחברה עם קבוצה של אנשים כמוה, אקדמאים, אינטליגנטים, אנשים על רמה. לדעתי כולם שם עם איזושהי בעיה ברמה הנפשית ולכן הם מצאו שם את התשובה. הוא אפילו אומר להם כמה שעות לישון".

איך את מתמודדת?

"היו תקופות שהייתי חולה מהעניין. סבלתי מלחץ דם גבוה, חולשה, עצבים. בשלב מסוים, החלטתי להפסיק להתעצבן. זה קשה. אני מדחיקה המון. אני מבליגה. העיקר שהיא תהיה איתי בקשר. יחסית אנחנו בקשר טוב. אני מקווה שיום אחד היא תבין שזו לא הדרך".

אנשיו של אורן סירבו להגיב לטענות - ואף לשמוע אותן. אסנת משה, חברה בכירה בקבוצה, מסרה כי "אנחנו לא מעוניינים לשתף פעולה עם הכתבה. כל הכתבות על עמותות רוחניות אף פעם לא יוצאות טוב. אנשים שרוצים ליישר עמנו את ההדורים, מוזמנים להיפגש איתי".*

סייע בתחקיר: עופר מתן

כן גורו, לא גורו מה הופך מדריך רוחני לדמות שלילית?

מתי ליבליך, חוקרת נפגעי כתות באוניברסיטה העברית, שעשתה את עבודת המוסמך שלה על קשרי הגומלין בין הפסיכולוגיה המערבית למזרחית, עוסקת בין השאר בסוגיה העקרונית של מהו "מורה רוחני טוב". "הקו המבחין בין תהליך הרסני לתהליך בונה, עובר בשאלה אם המורה מותיר פתח לספק, אם הוא יכול להגיד: 'אני לא יודע'. ברגע שכל ספק נהדף או אסור - צריכות להידלק נורות אזהרה".

היא מוסיפה כי יש לבחון את הסביבה שבה פועל המדריך: "בידוד של מורה מקהילה רחבה יותר, הוא מרכיב מרכזי בהתהוות קבוצה הרסנית. כשהמורה לא חי בסביבה שנותנת לו פידבק והוא אינו חלק ממסורת ותיקה ובעלת חוקים, גדלה משמעותית הסכנה שיהפוך לשיכור מהערצה וכוח. לא פעם הוא מפתח תורה משל עצמו". ליבליך מסבירה, כי בשל חוסר המסורת, פעמים רבות נוצר פער בין הדרישות שהמורה מפנה לתלמידיו לבין אורח חייו. "ביהדות לדוגמה", אומרת ליבליך, "רב עומד באותם סטנדרטים דתיים כמו שאר הקהילה, ואף יותר. המורה הרוחני המבודד נמצא בתהליך אחר: הוא כבר 'הגיע', והתלמידים עדיין בדרך. ואז הוא חי חיי פאר ומסתובב עם נשים, בעוד התלמידים נדרשים לחיי צניעות וסגפנות".

מרכיב מסוכן אחר, שניתן לראות גם בסיפורו של אורן, הוא שליטה מוחלטת והרסנית של המורה בחיי התלמידים. "יש מורים שהופכים להיות מומחים כלליים", אומרת ליבליך. "הם יגידו לתלמיד איזה מכונית לקנות, מתערבים ביחסים הבין-אישיים, הרבה מעבר לגבולות. לאט-לאט השפעת המורה חורגת מהמקום של דיונים בשאלות קיומיות, למקומות שברור שאין לו הכשרה וידע".

קבוצות קיצוניות מבודדות את עצמם מהעולם. "יש 'אותנו' ויש 'אותם'", מתארת ליבליך את הדינמיקה המתפתחת. "שמעתי מאנשים שהיו בקבוצות כאלו אידיאולוגיה שמצדיקה התנהגויות קשות כלפי 'ההם', שאינם ב'אור', אינם ב'אמת'. הם מצדיקים לא אחת התנהגות אלימה שנוגדת את מה שהקבוצה מטיפה לה: יטיפו לאי-אלימות אבל לא ידברו עם ההורים שלהם. זו יצירה של חיץ, שמאדיר את הקבוצה ליחידת עלית".

מתנגדים וחסידים מה מניע אדם להתמסר לקבוצה רוחנית?

"אנשים מגיעים לקבוצות רוחניות בגלל עיסוק בשאלות קיומיות", אומרת מתי ליבליך על האנשים המגיעים לכתות. "השאלות האלה עולות בעיקר בתקופות של משבר ואי-ודאות. לרוב מדובר באנשים אינטליגנטים ומורכבים. אין מחקר התומך בכך שהמצטרפים לכתות הם אנשים חלשים ובעייתיים".

גם עורכת הדין שרונה בן מנשה, דוברת המרכז הישראלי לנפגעי כתות ומרצה בתחום, מאפיינת את המגיעים לכתות כאנשים חושבים. "אדם לא מורכב ולא חושב שיגיע לאשראם, לא יתחבר לזה. אחרים, עם חוכמת רחוב, ישר יקלטו את המניפולציה ואת הגורו". בן מנשה עצמה יצאה לפני שבע שנים מהקבוצה הקבליסטית של ניר בן ארצי (ששמו נודע ב-2008 לאחר שנחלץ ממעצר בית ארוך שכפו עליו מקורביו). "יציאה מכת אינה פשוטה", היא אומרת. "צריך תמיכה נפשית גדולה וגם תמיכה כלכלית, וכשיש הורים תומכים הדבר קל יותר. יצאתי מהכת בהריון ובלי עבודה. אנשים שיוצאים משם לעתים לא מסוגלים לעבוד".

מה הקושי העיקרי של אדם שיוצא מקבוצה שכזו?

"את מגלה שהשתתפת ב'מופע של טרומן', שחי בתוכנית טלוויזיה, וכולם יודעים זאת חוץ ממנו. אפשר להקביל את התחושה של אדם שיוצא מכת למה שעוברים המשתתפים שיוצאים מ'האח הגדול'. הם כבר שכחו שזה משחק, הרגש אמיתי. להיות בכת זה לחיות בבית האח הגדול, כשיש הלשנות, מניפולציות, בלגנים - וזו המציאות שלך. זה כמו להיות בשבי ולא לדעת שאתה שבוי, ולהאמין שהשובים שלך הם המשפחה האלטרנטיבית שלך".

מה המסר שלך לאנשים שעדיין נמצאים שם?

"שיש חיים אחרי זה. הרבה פעמים אנשי הכתות מפחידים בפחדים לא רציונליים, שאם תעזבי יקרו לך דברים נוראים, והפחדים הכי נוראים שלך יתממשו. הם משתמשים בך נגדך, וחשוב לדעת שאלו רק פוביות שאפשר לטפל בהן".



איתמר אורן ונורית אילן בחתונתם ב-74'. הוא רצה להיות גורו מהרגע הראשון


תמונתו של איתמר אורן מאתר האינטרנט של הקבוצה, על רקע הבניין שבו היא פועלת. הכנסות מוצהרות של 280 אלף שקל בשנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו