בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | שמפניה

לרגע ראיתי מולי במראה איש מכובד בחליפה

תגובות

"אז מה את אומרת?" שאלתי את אשתי כשיצאתי מחדר השינה לבוש במכנסי הבד וחולצת הכפתורים הכי טובים שיש לי, שחזרו בדיוק מניקוי יבש. "אוי", היא אמרה והרימה את כף ידה להסתיר את פיה הפעור מעוצמת ההלם.

"מה? יש בעיה?" שאלתי ובחנתי את הבגדים שתיכננתי להופיע בהם באותו יום "בארוחת ערב חשובה" כהגדרת המו"ל שלי, במסגרת יריד הספרים הבינלאומי שמתקיים בעיר.

"למה הם עשו פס באמצע?" היא שאלה המומה והתקרבה לבחון את המכנסיים שלי.

"מה, זה לא בסדר?" שאלתי ולא הבנתי מה הבעיה עם הפס באמצע.

"אף אחד לא הולך היום עם פס באמצע, אני לא מבינה למה הם עשו לך את זה. חוצפה".

לא היה לי מושג על הפס ומשמעויותיו. אני דווקא אהבתי את התוצאה שנשקפה מולי במראה, ראיתי בעצמי לרגע איש מכובד, ואיכשהו הפס באמצע רק חיזק את התחושה. אבל עכשיו - כשאשתי אומרת שהפסיקו ללכת עם פס באמצע אי שם בשנת 67', ושהיא חושבת שבעל המכבסה הוא גזען שיש לתבוע אותו על שהחליט שבגלל היותי ערבי ודאי אעדיף פס באמצע - אותו פס שהוסיף לי כבוד לפני רגע, הצטייר לעיני כרכס הרים מחודד, כגדר הפרדה אימתנית שחוצצת ביני לבין הצלחה בינלאומית.

שעה ארוכה ניסינו לדכא את הפס האמצעי העקשן בעזרת המגהץ הביתי, לשווא. "אין מה לעשות", אמרה אשתי, "המגהץ של המכבסה הוא עוצמתי ואנחנו בחיים לא נצליח להוריד את המפלצת הזאת".

"אז מה אני אעשה?" התיישבתי מיואש על הספה בסלון, יודע היטב שמלבד ג'ינסים לא ראויים למעמדי כסופר בינלאומי, כל מכנסי הבד הלא רבים נשלחו לאותה מכבסה ושבו הביתה מגוהצים כמדיהם של קציני הצבא העותמאני בתחילת המאה שעברה.

"אתה יודע מה?" התיישבה אשתי לצדי לאחר שהביטה בשעון הקיר, "יש עוד זמן", היא הניחה יד מנחמת על כתפי, "אתה עוד תספיק לקפוץ לקניון ולקנות בגדים הולמים".

"אין לנו כסף מיותר", אמרתי מיד.

"אני יודעת", היא השיבה, "אבל הגיע הזמן, ובאמת שמגיע לך. אתה אף פעם לא מפרגן לעצמך. ואתה יודע מה? לא רק מכנסיים חדשים, מגיעה לך אפילו חליפה חדשה, גם כך בפרס ספיר הם ביקשו במפורש שתבוא לטקס בחליפה".

נכון, אמרתי בלבי והייאוש מהמכנסיים התחלף בן-רגע בתחושת גאווה ואופטימיות שהכל יהיה בסדר, הכל יהיה פשוט מצוין. נכון, אני מועמד לפרס ספיר, אחד מתוך חמישה, ואני מוזמן לטקס חשוב הערב ביריד הספרים הבינלאומי ושם יהיו גדולי התעשייה ואני ארשים אותם עד מאוד ואני אספר להם שאני סופר מוכשר, ושאני בעל טור בעיתון הכי טוב במדינה ושבעזרת השם אני עוד אנצח את הבן של השר, את הפלמ"חניק ואת הקיבוצניק ואני, הסופר הערבי, אוכיח לכולם שאין ראוי ממני לפרס. אם המצרים הצליחו להפיל את מובארק, אם הלובים שופכים את דמם למען חירותם, אז גם אני יודע שיום אחד עוד יהיה טוב - וזה יתחיל מחליפה טובה.

"קדימה", אמרתי והנפתי את ידי כמעשה קצין ששש אלי קרב ומדרבן את חייליו להסתער אחריו, "הולכים לקנות חליפה".

עוד לפני שהתחלתי למדוד חליפות, ורק בחנתי את תגי המחיר שלהן, עלתה בלבי המחשבה לוותר, להסתפק רק בזוג מכנסיים נטולי פס גיהוץ אמצעי שיספיקו לארוחת הערב, ולפרס ספיר אלבש בכל זאת את החליפה שקניתי לחתונת אחי הקטן לפני כשנה. "אתה רוצה ללכת לפרס ספיר בחליפה ירוקה?" נזפה בי אשתי, ושוב לא הצליחה להבין איך שלחה אותי באותו יום לקנות בגדים בעצמי לקראת החתונה.

נכנעתי ולקחתי לתא המדידה חליפה שחורה, שהמוכר כינה "קלאסית", וחולצה לבנה. עם החולצה זה עולה 2,500 שקל, לא נורא, אמרתי לעצמי, נפרוס לחמישה תשלומים. מה גם שמקבלים כסף על מועמדות לפרס ספיר. זה מה שהם שאמרו מהפרס כשהתקשרו אלי לפני כמה ימים. "שלום", אמרה בחורה בקול מוכר, "אני מדברת ממפעל הפיס".

"אריאלה? אני לא מאמין!"

"לא", היא ציננה את התלהבותי, בעודי נזכר שאיני מנוי כלל על מפעל הפיס, "זה מוועדת פרס ספיר ואנחנו שמחים לבשר לך ש..."

"פשוט מצוין", אמרה אשתי כשיצאתי מתא המדידה וציירה עיגול בעזרת האצבע והבוהן, "אתה נראה טוב כשאתה מתלבש כמו בן אדם", היא הוסיפה וכמעט הדביקה לי נשיקה, "אתה תראה, עם חליפה כזאת, אין מו"ל בעולם שלא ירצה אותך".

שילמתי בכרטיס אשראי, לא היה אישור לפריסה לחמישה תשלומים, בעשרה המכשיר סוף-סוף ציפצף, פלט חשבונית ושיחרר ממני אנחת רווחה. "אתה יודע, הוא מועמד לפרס ספיר", אמרה אשתי למוכר בגאווה כשחתמה על החשבונית.

"מה זה?" שאל המוכר.

אשתי צדקה. החליפה נסכה בי המון ביטחון עצמי, המו"ל שלי החמיא לי על ההופעה. לרגע קטן התעורר בלבי ספק ונכנסתי לחדר השירותים לבחון במראה אם הורדתי מהחליפה את כל תגי המחיר והמדבקות. כשחזרתי לקוקטייל של קבלת הפנים לקחתי בעדינות כוס שמפניה מאחת הדיילות שהסתובבה עם מגש בידה והציעה משקאות לאורחים המכובדים.

"הנה אתה", אמר המו"ל שלי והוביל אותי בידו, "אני רוצה להכיר לך את האשה הזאת, היא המו"לית הכי חשובה באירופה היום".

צעדתי לצדו אל האורחת המכובדת, מחזיק בידי כוס שמפניה, מודד את צעדי, מחייך, מעיף עוד מבט אל החליפה והחולצה הלבנה. החיים שלי טובים, חשבתי ברגע שאותה מו"לית אירופאית חשובה חייכה אל המו"ל הישראלי שלי ושניהם החליפו ברכות חמות. אחר כך סימן לי המו"ל בידו להתקרב עוד קצת. התקרבתי אל הגברת הנכבדה, מגביה קלות את כוס השמפניה לאות ברכה, והיא, שההיכרות עמה הולכת לשנות את מעמדי הספרותי והכלכלי, אמרה לי באנגלית עם ניחוח צרפתי, מלווה את דבריה בתנועת סירוב עדינה ביד, בטרם תסתובב חזרה ותשקע בשיחה שלה - "לא תודה, שתיתי כבר מספיק".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו