בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | ביקור במערת המכפלה

טיול שנתי אישי למערת המכפלה בחברון, יחד עם חיילי גבעתי, בעקבות החלטת שר החינוך לעודד תלמידים לבקר במקום

4תגובות

השמים קדרו, הרוח צלפה וגשם עז החל לרדת. שלושה פסעו ברחוב הרפאים: שני חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש וביניהם פלסטיני צעיר, עיניו מכוסות בפלנלית וידיו כבולות מאחורי גבו. הם הכניסו בלא אומר את הפלסטיני לתוך ג'יפ צבאי ונעלמו אתו במעלה הסמטה. מה עשה הפלסטיני? מה חטאו? זאת לא נדע. נחטף ונעלם.

לא הרחק משם, בשיפולי השכונה, פרקו באותה עת פועלים פלסטינים חבילות מזון מתוך משאית, מתנת ארגון הצלב האדום הבינלאומי לכאלף המשפחות הפלסטיניות הנזקקות כאן. עוד מעט ויבואו ילדי הדלות, יעמיסו את האורז-פסטה-קמח-שמן-סוכר על עגלותיהם המקרטעות ויביאו אותם לבתיהם. דובר הארגון בישראל, רן גולדשטיין, אומר ש-78% מתושבי השכונה חיים מתחת לקו העוני. אזור מוכה אסון.

קח מקל, קח תרמיל. ביום חורף סגרירי נסענו למערת המכפלה, טיול שנתי פרטי בעקבות החלטת שר החינוך לעודד את תלמידי ישראל לבקר באתר הקדוש. קדוש, בטח קדוש. איך יודעים? קוראים בלוח המודעות בכניסה למערת הקודש: "מי שנתקע בלא סוללה לפלאפון - יש גמ"ח מטענים בכולל באולם ישני חברון". גמ"ח מטענים, רק בישראל, רק בחברון.

מתי הייתם כאן לאחרונה? מתי היו כאן ילדיכם? בזכותו של גדעון סער, שחייב היה, אבל חייב, לתקן את מעמדו השמאלני-עלק במרכז הליכוד, הם יבקרו כאן בקרוב. הנה לכם אפוא קדימון לטיול השנתי הבא שלהם.

נוסעים דרך עמק האלה, או דרך כביש המנהרות, ל"צומת הגוש", ששמו יאה לו כל כך. מבט ימינה, מבט שמאלה, אל ים ההתנחלויות שמסביב, דוהרים בכביש שכמה קטעים ממנו היו פעם כרמים פלסטיניים מוריקים - כדאי לספר את זה לתלמידים - ופונים ימינה מכביש 60 אל קרית ארבע. מחסום, הכניסה ליהודים בלבד וכמובן גם לפועלים הפלסטינים שמרחיבים עכשיו את כביש הכניסה לעיר שהגה יגאל אלון, איש תנועת העבודה, השמאל והשלום, ופיתחו ובנו כל ממשיכיו, מהעבודה ומהליכוד.

לא אחת נשאלתי במחסום הזה: "כולם יהודים במכונית?" שאלה שכדאי שילדיכם ישמעו פעם ויהגו במשמעותה. כך או אחרת, נחצה את התנחלות הענק קרית ארבע ממזרח למערב, עיר ואם לא בישראל, נצא מעוד מחסום ונפנה שמאלה במורד הכביש. התמונה מתחלפת באחת: את הרחובות המטופחים (יחסית) וההומים (יחסית) יחליפו עכשיו רחובות רפאים. ככל שיורדים במורדם, הם שוממים יותר. מאות חנויות נעולות וחתומות, מאות דירות נטושות, תריסים מוגפים, חלונות מסורגים, בתי אבן עתיקים לשימור, שיכולים היו להיות אתרי מורשת פלסטינית, ושממת אלוהים נוראה שורה על הכל.

ברוכים הבאים לחברון H2 שבשליטת ישראל, בואכה קברי האבות והאמהות. תחושה של בית קברות ענקי יש כבר בדרך, בית קברות של רכוש שנגזל וזכויות שנרמסו. ברוכים הבאים לשכונת הפשע. כדאי שהתלמידים יתבוננו מהחלון, אולי מישהו מהם יאזור אומץ וישאל את המורה: איפה התושבים? היכן הם בעלי החנויות? למה הם ברחו? מאימת מי? היכן חייהם עכשיו? אבל הם ודאי יהיו שקועים בשלהם, ואף מורה לא יספר להם על כך, שמא יושחתו נפשותיהם הרכות.

סתם לידיעתם: בשנת 2007 מנה ארגון בצלם 1,014 דירות נטושות ו-1,829 חנויות נעולות ברובע. אלפי בעליהן נפוצו לכל עבר מאימת המתנחלים הפורעים ומאימת ימי העוצר האין-סופיים - 377 ימי עוצר מלא בשלוש שנות האינתיפאדה השנייה, מתוכם 182 ימים ברציפות.

מה זה עוצר? ישאל אולי אחד התלמידים. עוצר זה להיות כלואים בבית, יומם ולילה. ועל מי הוא הושת, על כל תושבי השכונה? לא, תלמיד יקר, אך ורק על התושבים הפלסטינים. לא אפרטהייד? לא אפרטהייד, כמובן. גם לא התופעה המפלצתית שהכניסה לשכונה מותרת אך ורק למכוניות יהודיות. שום מכונית פלסטינית לא נכנסה לכאן כבר שנים, גם לא כדי להוביל זקנה חולה או להעמיס מקרר מקולקל. רק ברגל. ברגל?

ברחוב השוהדא הסמוך, זה שארצות הברית שיפצה בממון רב, אסור לפלסטינים אפילו ללכת ברגל. רק ליהודים, כמובן. ואיך, ישאל אולי אחד התלמידים, מגיעים תושבי הרחוב הזה אל בתיהם? מתגנבים דרך הגגות מאחור. אבל אל דאגה, מרביתם ברחו מזמן.

עוד מחסום מג"ב, והגענו ליעדנו. בניין אבן עתיק ומרהיב שבנה הורדוס, מערת המכפלה, דגל ישראל ממורטט מתבדר בחזיתו. עולים במדרגות האבן, נבדקים בגלאי המתכות ונכנסים להיכל הקודש הזה. רגע לפני שתיכנסו העיפו עוד מבט אחד מהמרפסת הגבוהה אל עבר השכונה השוממה למטה. אתם צעירים ולכן אינכם זוכרים איך המה כאן פעם מרכז העיר והחיים הזה שנדם, איך סאן השוק שאיננו עוד.

חיילים מצטנפים בקור בכל פינה, מתנחלים הולכים או חוצים במהירות במכוניותיהם, וקומץ פלסטינים עוברים במהירות את המחסומים במבטים שאי אפשר שלא להבין את משמעותם, בדרכם הביתה או החוצה מהגיהנום הזה. השבח לאל, לא חג יהודי היום ולא יום עצרת, ולכן מותרת תנועתם. נסו לבקר כאן בפורים או בפסח. עוצר. כשתהיו גדולים ותהיו חיילים, אולי תשרתו כאן יום אחד. לא תנומו, שומרי ישראל, כדי להגן על המתנחלים הללו.

פועל מלוכסן עיניים, בן שבט מנשה, מגבולה של בורמה, מלקט בדלי סיגריות בכניסה. מישהו החליט שהוא יהודי ולכן הוא כאן. בכולל בכניסה למערה מתקיים שיעור גמרא. כתריסר קשישים מאזינים לרב, שמקלף תפוז ומרביץ בהם תורה: "מה קורה אם הי' יותר מדי ארוכה והיא נראית כמו ו'? זה לא פוסל ספר תורה".

לכך ודאי מתכוון עלון ההסברה המחולק בכניסה מטעם היישוב היהודי: "במקום פורחים חיי רוח יהודיים". קבוצת דרדקים, ילדי המתנחלים, יושבים בשורה ארוכה על כיסאות פלסטיק ומשננים פרק במסכת מגילה, בזמן שהרב שלהם שקוע בשיחה בטלפון הנייד. פיאותיהם ארוכות וכיפותיהם הלבנות גדולות, נחמן-מאומן כתוב על כמה מהן.

ילדים בגילם משליכים, בשעות הפנאי וההעשרה שלהם, שקיות זבל על הפלסטינים, יורקים עליהם ומכים אותם לפרקים. כשעברתי כאן פעם עם יהודה שאול הדתי מארגון שוברים שתיקה, שמארגן כאן סיורי מורשת אמיתית, פתחה מקהלת ילדי המתנחלים בצעקות רמות: "יהודה שאול הרוצח, לא ניתן לו לנצח".

עזובה, עזובה ושנור: כשנכנסת למקום קבוצת צליינים פולנים, נשלפת קופסת הצדקה שתציל ממוות. פולני אחד נותן דולר. "רבי קסמא אומר: מערת המכפלה סמוכה לפתח גן עדן", רקום באותיות זהב על פרוכת. גן עדן או גיהנום, שני מג"בניקים נצמדים לרדיאטור ואוכלים ארוחת צהריים ממגשית. "כולם נוצרים?" שואל שוטר בעברית את המדריכה של קבוצת איטלקים. מזל שלא הבינו.

"לכל אחינו בית ישראל שאיבדו במבנה הזה של מערת המכפלה מעילים, טליתות ושאר חפצים. אתם מוזמנים להשאיר הודעת SMS ולפרט סוג האבידה וסימנים מובהקים. אם מצאנו את האבידה נחזור למספר הטלפון שהשארתם בהודעה. אם לא מצאנו, נא לעיין בספר ?תפילה למשה' ע' 271. שם תמצאו סגולה בדוקה ומנוסה למציאת אבידתכם. תבורכו". עוד פתק על לוח מודעות הקודש.

"בוקר טוב, אני המדריכה שלכם היום". אל המערה נכנסת קבוצת חיילים, "שועלי שמשון", בכומתות גבעתי הסגולות שלהם. הם משרתים עכשיו בדרום הר חברון והיום באו ליום של "תוסף חינוך" כאורחי המתנחלים כאן. לא רק גדעון סער, גם צה"ל. והתוסף החינוכי שלהם כולל לא רק את הביקור במערה, אלא גם בבתי ההתנחלות, שם בוודאי יזכו לפואמה פדגוגית נעלה במיוחד. למה תוסף חינוך מפי המתנחלים ולא מפי שוברים שתיקה? גלאי המתכות ממאן להפסיק לצפצף בגלל שלל הסיכות שעל דש מדיהם, שבאחת מהן נראה שועל.

קבוצת חיילי עילית, הופעתם מטופחת ומסודרת, אחד מהם מספר שהוא מקיבוץ החותרים. הם יושבים ליד "אולם יעקב" ומקשיבים רוב קשב לדברי המדריכה-המתנחלת: "שלושה מקומות שאין אומות העולם יכולות לערער שהם שייכים לעם ישראל: הר הבית, קבר יוסף ומערת המכפלה. כולם נקנו בכסף ולכן הם שלנו לדורי דורות". מעשה שטן, כולם מעבר לקו הירוק, אבל נניח לזוטות.

ב"אולם יצחק" הסמוך התרחש בדיוק השבוע לפני 17 שנה טבח גולדשטיין, אבל הוא אינו נכלל כמובן בתוסף החינוכי. תחת זאת שומעים החיילים איך הורה הרב שלמה גורן לנהגו להגיע לכאן, מיד אחרי ששיחרר את הכותל המערבי, ואיך ירה הרב כמה יריות באוויר לנוכח התושבים שהניפו דגלים לבנים וסדינים ונכנעו בלי תנאי.

יש שאלות? אין שאלות. שועלי שמשון יודעים הכל. כדי להסיר ספק, ממהרים כמה מהם, חילונים כביכול כולם, להניח תפילין ב"פינת התפילין". כשהם יוצאים מהמערה ופניהם, בעקבות מדריכתם, לעבר מתחם המתנחלים "אברהם אבינו", שואל אחד מהם: "זאת הליכה מבצעית?" "בלאו הכי מסוכן להסתובב בין להקת שועלים", מצחקק חברו בזמן שהם נעלמים בין בתי ההתנחלות. לא העזתי להצטרף אליהם.

בינתיים עולה קול המואזין, אחד הביטויים האחרונים לנוכחות הפלסטינית הנעלמת בשכונה. קולו הרועם, שנישא מרמקולים על צריח המערה, חודר, מעשה שטן, גם אל חלליה, מכסה לרגע על קול הרב בכולל, קול הילדים שלומדים מסכת מגילה וקול מדריך התיירים הפולנים.

בפעם האחרונה שביקרתי פה, בקיץ שחלף, זה היה בלוויית חתן פרס נובל לספרות של השנה, מריו ורגס יוסה, שאמר לי אז, נוכח עיר הרפאים והפראים: "זה הצד השני של ישראל וזה עצוב כל כך שכל כך מעט ישראלים מבקרים כאן. הם לא יודעים. זה כל כך קרוב לירושלים ואין להם מושג מה קורה כאן. חשוב להביא את זה לתודעה, זה יעזור מאוד".

דבריו הידהדו באוזני, הלוך והדהד, כשראיתי את קבוצת החיילים נעלמת בתוך מתחם "אברהם אבינו", בין כתובות הנאצה לערבים, שמרביתם כבר לא גרים כאן עוד.


בית כנסת, מסגד, כנסייה מערת המכפלה החליפה ידיים רבות במהלך ההיסטוריה

תקופת התנ"ך לפי שלוש הדתות המונותאיסטיות, אברהם קונה מערות קבורה ליד חברון. בהמשך נטמנים בה, בנוסף לו, אשתו שרה וכן יצחק ורבקה ויעקב ולאה

המאה ה-1 לפנה"ס לפי רוב החוקרים, המלך הורדוס מקים מבנה סביב המערות

המאות הראשונות לספירה הביזנטים בונים גג על המבנה ומייסדים שם בזיליקה, שנהרסת בשנת 614 בידי הכובשים הפרסים

637 המוסלמים כובשים את חברון ומקימים מחדש את המבנה, כמסגד. ככל הנראה, מאפשרים גישה ליהודים

1100 הצלבנים הופכים את מערת המכפלה לכנסייה ואוסרים כניסת מוסלמים ויהודים

המאה ה-12 הרמב"ם ורבי בנימין מטודלה מבקרים במערה וכותבים את רשמיהם

1187 צלאח א-דין שב והופך את המקום למסגד, אך מתיר תפילות נוצרים. כעבור כמה שנים נכבשת חברון בידי ריצ'רד לב הארי, אך סמוך ל-1260 כובשים אותה הממלוכים המוסלמים

המאה ה-14 הממלוכים מתירים ליהודים להתקרב רק עד מדרגות הכניסה למערה. יש עדויות מהמאה ה-16 שיהודים הורשו מדי פעם להתפלל בתוכה

1967 ליהודים שוב מותר להתפלל במערה, עם כיבוש חברון בידי צה"ל. האתר הופך למוקד חיכוך

1980 מחבלים רוצחים שישה ישראלים שחזרו מתפילה במערה

1994 ברוך גולדשטיין, תושב קרית ארבע, רוצח 29 מתפללים מוסלמים במערה



חיילי גבעתי במערת המכפלה. תוסף חינוך מפי המתנחלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו