בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך לא חזינו את המהפכה הערבית

מזרחנים אינם יכולים לנבא נפילת משטרים ערביים, אלא רק להצביע על נסיבות שעשויות להביא לכך. אלי פודה מסביר למה החוקרים הופתעו

תגובות

העיתונאי הבריטי, ג'ון ברדלי, פירסם ב-2008 ספר שכותרתו "בתוככי מצרים: ארץ הפרעונים על סף מהפכה". אחרי שהות ארוכה במדינה ופגישות עם מצרים רבים הוא הבין שחומרי הבעירה הפנימיים - שחיתות, אבטלה, שנאת מובארק ובנו גמאל, הפרטה, שכר נמוך, עוני - עתידים להתפרץ בתוך זמן קצר. מצרים, כתב, היתה עדה למעין-מהפכה בכל שלושה עשורים (מרד 1919, מהפכת הקצינים ב-1952 ומהומות המזון ב-1977), והיא בשלה כעת למהפכה נוספת. כל כמה שהנמקת הטענה נשמעת מופרכת, ברדלי צדק. הספר, אגב, הוחרם במצרים, אבל לאחר ביקורת ציבורית הותר להפצה, זכה לפרסום בביטאוני האופוזיציה ואף ייתכן שהזין את השריפה העממית שפרצה שם באחרונה.

ספרו של ברדלי מעלה תהייה חשובה לגבי היכולת לנבא מהפכות. טענתי היא, שמומחי האקדמיה, המכונים אצלנו "מזרחנים", אינם יכולים לנבא מראש מהפכות; אבל הם כן יכולים להדגיש, יותר משהם נוהגים בדרך כלל לעשות, את הנסיבות המהוות תשתית למהפכה.

להלכה, מהפכה מתרחשת כששלושה מרכיבים חוברים יחד: תנאי יסוד, גורמים מעודדים ו"ניצוץ" (זרז). קיום אחד או שניים מאלה אינו מספיק. לכן, גם כשהיסטוריון יודע להצביע על תנאי יסוד וגורמים מעודדים היכולים, תיאורטית, לגרום מהפכה, הוא אינו יכול לנחש מה יצית אותה.

"ניצוץ" כזה עשוי שלא להופיע כלל, או להופיע רק אחרי זמן רב. כך, למשל, התסיסה במצרים החלה כבר ב-2004, בשורת הפגנות ושביתות. בין 2004 ל-2008 היו במדינה לא פחות מ-1,900 הפגנות, בהשתתפות 1.7 מיליון פועלים. היד הקשה שהפעיל המשטר בדיכוי אירועים אלה עוררה כעס רב ונוסדו ארגוני מחאה. הביקורת כלפי המשטר גברה עם הניסיון "להמליך" לנשיא את הבן גמאל; גברו הרינונים על מעשי שחיתות באליטה השלטת; תיקונים לחוקה הגבילו את ההתמודדות לנשיאות; מחירי המזון עלו; וכמובן, הבחירות האחרונות לפרלמנט זויפו והאופוזיציה כמעט נמחקה בהן.

אבל החיבור בין כל אלה אינו מספיק להצית המהפכה. תסיסה יכולה להימשך שנים, לפי אופי המשטר ודרכי התמודדותו עם הביקורת. מה שדרוש הוא ניצוץ חזק דיו ללכד את ההמונים. במקרה של מצרים, האירועים בתוניסיה היו זרז כזה.

אי–פי

הסבר נוסף לקושי בחיזוי מהפכות הוא עורמת ההיסטוריה: הן אינן חזון נפרץ במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל. אף אחת מהדוגמאות שהביא ברדלי בספרו אינה עונה להגדרה "מהפכה". למעשה, אינטלקטואלים ערבים רואים באירועי תוניסיה "המהפכה הערבית הראשונה" - בניגוד, למשל, למהפכות שהתרחשו במאה ה-20 באיראן הלא-ערבית, שהאחרונה שבהן היא כמובן מהפכת חומייני ב-1979.

מצרים נתפשה תמיד כמדינה בעלת שלטון ריכוזי וחברה צייתנית, בגלל תלותה במי הנילוס. ההיסטוריון וחוקר האיסלאם המנוח, פרופ' גבריאל בר, כינה זאת "כניעותו של הפלאח המצרי". אין לפטור קביעה כזו כגישה אוריינטליסטית מתנשאת, שכן אפילו הסופר המצרי הידוע עלא אל-אסואני פירסם באחרונה קובץ מאמרים שכותרתו "מדוע לא ימרדו המצרים?" נראה, אם כן, שיש לאמונה זו שותפים גם בין המצרים.

באופן אירוני, אל-אסואני הוא שפירסם ב-2002 את רב-המכר "בית יעקוביאן", המשרטט באורח מופלא את תחלואי החברה המצרית שהובילו, בסופו של דבר, למהפכה. כך, ההיצמדות ללקחי ההיסטוריה, המועילה להיסטוריונים פעמים רבות, עלולה גם לעוור את עיניהם.

עוד סיבה לכישלון החיזוי היא הערכה שגויה של קצב האירועים בהיסטוריה העכשווית. היסטוריונים נוטים לנתח את האירועים לפי קצב ההתפתחויות שהכירו בעבר. כך, למשל, השפעות המהפכה הצרפתית, הרוסית או האיראנית, היו תלויות במידת החלחול של רעיונות ושינויים לחברה המקומית. תהליכים אלה היו אטיים בעבר, בשל מיעוט אמצעי תקשורת והניידות הנמוכה של כלי השינוי. אבל מהפכת התקשורת של השנים האחרונות, ובראשה האינטרנט והרשתות החברתיות, האיצה את ניידות הרעיונות וזירזה שינויים היסטוריים. בעבר היה אפשר לצפות לשינוי בטווח של שנים, היום משך השינוי מתקצר משמעותית: האירועים בתוניסיה התניעו מהפכות במדינות אחרות בתוך כמה ימים.

ולבסוף, נראה שאם רוצים החוקרים להבין היטב את רחשי לב הציבור, כדאי לאמץ גישה "אנתרופולוגית", לצאת לשטח ולפגוש אנשים ברחוב. אחת הסיבות לכך שברדלי הצליח לקרוא את המפה המצרית היא ההיכרות העמוקה שלו עם הלכי הרוח, שלא מצאו ביטוי באמצעי התקשורת הנשלטים על ידי המדינה. פיצוי מה להיעדר היכרות זו ניתן למצוא בהכרת יצירות תרבות עכשוויות - בספרות, בקולנוע ובתיאטרון - שיכולות להצביע על קיום ביקורת כלפי המשטר ועל עוצמתה.

מומחי האקדמיה מוגבלים מאוד ביכולתם לנבא מהפכות. הם יכולים להצביע על תנאים ותהליכים המעודדים מהפכות, אבל לא יותר מזה. אנו עתידים להמשיך להיות מופתעים. *

פרופ' פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו