בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השינוי הגיע, והוא טוב: ראיון אופטימי עם פואד עג'מי, מבכירי המזרחנים בעולם

על אף ההרג ההמוני בלוב והחשש מעליית האיסלאם הקיצוני במדינות אחרות, נפילת המשטרים הוותיקים מסמלת עידן חדש לעמים הערביים

6תגובות

גל ההתקוממות של השבועות האחרונים, על פי הגרסה המקובלת, החל לשטוף את המזרח התיכון לאחר שהירקן התוניסאי מוחמד בועזיזי הצית את עצמו ב-17 בדצמבר בגלל ההשפלות שספג מהשלטון, בדמותה של שוטרת שהחרימה את עגלת הירקות שלו. לעומת זאת, פרופ' פואד עג'מי, בן 66, מזרחן בעל שם, פרשן וסופר שהיה בן בית בממשל בוש, ממקם את נקודת ההתחלה של המחאה העממית כשבע שנים קודם לכן, עם מעצרו של הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין בדצמבר 2003.

"זה היה רגע מאוד ייחודי", אומר עג'מי. "שלפו את סדאם מחור העכביש שלו. אנשים ראו אותו יוצא ממחבואו בידיים מורמות, בלי שום ירייה. המראה לימד אותם עד כמה שקרית היא יהירותם של הדיקטטורים במדינות ערב, אנשים שמהם פחדו וששמותיהם נישאו בפי כל. הם ראו את כניעתו המשפילה. אנשים שאהבו את סדאם, אנשים ששנאו את סדאם, כולם רשמו לפניהם את מה שקרה שם".

עג'מי, שהתמיכה הבלתי מעורערת שלו במלחמה בעיראק הציתה מחלוקת חריפה, מסתייג מהתרפקות על הדוקטרינה של ג'ורג' בוש. בכך נבדל האיש שסגנו של בוש, ריצ'רד צ'ייני, הרבה לצטט, מפרשנים שמרנים רבים. "אני עדיין תומך במלחמה הזאת, ואני חושב שהליברלים שתקפו את בוש באמריקה ומחוצה לה, שתקפו אותו בלי רחם, צריכים לבחון מחדש את ההנחות שלהם. עם זאת, בוש עצמו החל להתרחק מהתפישה של יצוא הדמוקרטיה בשנים 2006-2008. כך או כך, את האירועים הנוכחיים לא הביאו הטנקים האמריקאיים, אלא כוחות מקומיים - אזרחים מצרים, תוניסאים, לובים, שכובשים את פחדיהם ועושים משהו מדהים".

למה זה לא קרה קודם?

"יש כאן מסתורין. כשבוחנים כל מהפכה, רואים את כל המרכיבים - רעב, עריצות, שחיתות של נשות השליטים ושל בניהם - אבל שום דבר לא קורה. ואז מישהו משליך גפרור לתוך הערימה והעולם מתפוצץ. כשהחלו המהפכות של 2011, הורדתי מהמדף ערימה של ספרים וחזרתי למהפכה הבולשוויקית, למהפכה הצרפתית, למהפכות

אחרות. אותה שאלה חוזרת שוב ושוב: למה זה קרה ביום הזה? והנה, מוכר ירקות מכפר מסכן בתוניסיה מקבל סטירה משוטרת, ובעולם הערבי מתחילה מהומת אלוהים. המצרים הרגישו מאותגרים על ידי תוניסיה, והנה, גם שם יש מהפכה. חבר שלי ממצרים סיפר שהלך להתפלל במסגד ביום שישי, 28 בינואר. כשיצא וחצה את הרחוב לשתות קפה, הוא ראה פתאום עשרות אלפי אנשים שבאו משום מקום והלכו לכיכר א-תחריר. ?מעולם לא ציפיתי שזה יקרה במדינה שלי', הוא אמר. הפתאומיות הזאת היא מהותן של כל המהפכות. הן קורות פתאום, והמהירות שלהן עוצרת נשימה".

אופטימיות

לפרופסור עג'מי אין בעיה להודות בטעויות. בעבר מתח ביקורת על תיאוריית "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון. פיגועי 11 בספטמבר גרמו לעג'מי, תושב ניו יורק, לשנות את דעתו. במאמר שפירסם אחרי הפיגועים הודה שהנטינגטון צדק. עג'מי מעולם לא הסתיר את סלידתו מהמשטרים האוטוריטריים בעולם הערבי, אבל בו בזמן היה משוכנע שהאלטרנטיווה אינה גרועה פחות, בגלל כשלים מובנים בעולם הערבי. לנוכח ההתקוממות הנוכחית הוא טוען שהשינוי הגיע סוף סוף ושמדובר במגמה חיובית.

"תמיד אמרתי שבעולם הערבי יש שליטים נוראים, אבל האופוזיציה גרועה עוד יותר", הוא אומר. "אבל במהפכות האלה יש משהו שגורם לי להרגיש ענווה. כתבתי ספרים על העולם הערבי ותמיד הייתי פסימי בנוגע לפוליטיקה הערבית. המהפכה של 2011 נותנת לי תקווה שמשהו אחר נולד. כשאני מסתכל על ההתעוררות בתוניסיה ובמצרים ועל המגמות הכלליות באזור - נראה כאילו פוליטיקה חדשה מרימה את ראשה. אני מרגיש שהדור שלי, של אלה שנולדו או גדלו אחרי מלחמת העולם השנייה, הבייבי-בומרס, הגיע לסוף דרכו. נתנו את מה שיכולנו ונכשלנו במה שנכשלנו. בצעירים שיצאו להפגין עכשיו יש משהו שנראה יותר אמיתי, יותר אופטימי, פחות אידיאולוגי.

"עוד לא ראינו את השינוי במלואו, אבל מצרים מעוררת בי אופטימיות. בד-נ-א של המצרים יש סוג של פוליטיקה דמוקרטית. הם זוכרים שפעם היה במצרים סדר יום חברתי-פרוגרסיבי. אני מבין שהמונים יכולים ליהפך למסוכנים, אבל בהמונים האלה, שלא קראו ?מוות למדינה היהודית' או ?מוות לאמריקה', יש רגע של הבטחה. זה לא בטוח, ההיסטוריה אף פעם אינה נותנת ביטחון, מהפכות נבגדות, נחטפות, מתעקמות ומעלות לשלטון את האנשים הלא נכונים. ייתכן שכל זה יקרה, אבל אני לא יכול לפחד מהצעירים האלה.

"יש לי נכדה בת ארבע, וכשאני רואה ילדה קצת יותר גדולה ממנה מנפנפת בדגל מצרים, כשאני רואה אנשים שמביאים את ילדיהם לכיכר א-תחריר כדי להראות להם את החירות החדשה, אני לא יכול להגיד להם ?סליחה, חבר'ה, אני לא מאמין בכם'. אני לא יכול לעשות את זה, כי זאת בגידה בהיסטוריה. אני מאמין באנשים האלה ואני אדבר בעדם, עד שיוכח לי אחרת. תמיד צריך להשאיר אפשרות לשינוי. אני לא יכול להגיד שהאזור הזה תמיד יהיה תקוע עם הפתולוגיות שלו".

אבל אנחנו מדברים על הדור שנחשב אבוד - צעירים מתוסכלים, שמתקשים למצוא עבודה ולהשמיע את קולם, שחיים תחת משטרים מדכאים.

"אני לא חושב שאפשר להגיד לצעירים האלה, ?כולכם מוחמד עטא' (אחד מחוטפי המטוסים בפיגועי 11 בספטמבר). זה פשוט אכזרי. האנשים האלה יצאו לרחובות בגלל אהבת המדינה שלהם והתגברו על הפחד מפני גדודי המוות. ראיתי את העם הלובי כובש את פחדו, למרות כל מה שידוע לו על המפלצת מועמר קדאפי. הלובים אומרים לנו שהם רוצים להיות חופשיים מעריצות שלו. אני לא חושב שיש הרבה ברירה. אי אפשר להחזיק נגדם את מגרעות העבר. המצפון שלי נקי, זאת מהפכה טובה".

בשנים האחרונות המערב פלירטט עם קדאפי, לאחר שוויתר על תוכנית הגרעין שלו והסכים לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות של הפיגוע במטוס "פאן-אמריקן" שהתרסק בלוקרבי שבסקוטלנד. עג'מי אומר שמעולם לא טיפח אשליות בנוגע לקדאפי. "הוא רוצח. חלקו צבוע, חלקו שועל. מעולם לא האמנתי למלה שלו. כתבתי ספר שתיעד איך הוא רצח את האימאם מוסא א-סאדר (מנהיג לבנוני שיעי, שנעלם כשנסע לביקור בלוב ב-1978, כנראה בהזמנת קדאפי)", מבהיר עג'מי.

המרצה והפרשן הידוע אינו מבחין בין דיקטטורים טובים לעריצים רעים. הוא מסרב, למשל, לשבח את עבדאללה מלך ירדן שמיד כשפרצו הפגנות בארצו החליט לפזר את הממשלה. "אין אוטוקרטים טובים", אומר עג'מי. "לעבדאללה יש סיכוי להשתנות. הוא לא בשאר אסד, הוא לא רוצח, אבל הוא גם לא דמוקרט. הוא סוג של אוטוקרט מתון, אבל אני לא מאמין בו. לממשלה אין הרבה משמעות בירדן, כל ההחלטות מתקבלות בארמון. חוץ מזה, הוא עשה משהו שמאוד חורה לי. כשאביו, המלך חוסיין, היה על ערש דווי, עבדאללה הבטיח לו שאחיו למחצה חמזה יהפוך ליורש העצר. אחר כך הוא החליט בשרירותיות להפוך את בנו ליורש. זאת בגידה באמון. לא ישליכו אותו, אבל הוא חייב לשרטט הסכם חברתי הגון יותר עם בני עמו. הוא צריך לבלות פחות זמן בדאבוס ובוושינגטון ויותר עם השבטים הירדניים. עליו לשנות את דרכיו. אם לא, סופו יהיה כסופם של כל שאר הדיקטטורים".

גאווה לאומית

סיפרו לנו שוב ושוב, שהאלטרנטיווה היחידה למשטרים האלה היא האיסלאם הקיצוני. אבל בכיכר א-תחריר נראו דמויות שונות מאוד והיתה גם הזדהות בינן לבין המפגינים במדינות ערביות אחרות. האם אנחנו עדים לתחיית הפאן-ערביות בעידן הפייסבוק?

"לדעתי, הפאן-ערביות מתה. הפאן-ערביות שבה האמין הדור שלי, זאת שייצג גמאל עבד אל-נאצר, שטענה שגבולות אינם קיימים, נגמרה. לצעירים של היום יש אמצעי תקשורת כמו פייסבוק וטוויטר, אבל הם תוניסאים, מצרים, לובים, הם לא מדברים על אומה ערבית בת אלמוות, הם לא אומרים שגבולות הם שקר. הם לא מקדמים פתרונות פאן-ערביים, אלא פתרונות לאומיים. הצעירים גמרו עם הפאן-ערביות. מדאיגים אותם העריצות, השוד, ההון שצברו הקדאפים, בית מובארק, בית אסד. יש 360 מיליון ערבים מול קומץ אוטוקרטים. רוב האזרחים זקנים, אבל יש גם כמה צעירים כמו בירדן, סוריה ומרוקו.

"יש שמונה מדינות ערביות שבהן השלטון משתמש בעינויים דרך קבע וקיימים בתי כלא לאסירים פוליטיים. לזה מתווסף הכישלון הכלכלי. בעולם הערבי לא היתה צמיחה מאז שנות ה-80 ועשרות מיליוני ערבים חיים מתחת לקו העוני. הצעירים רואים את זה ורבים היו רוצים להימלט מהמדינות הערביות. רבים מהם עוזבים, אבל זה העולם שלהם והם צריכים לנסות לבנות סדר פוליטי טוב יותר למען עצמם. הצעירים האלה מבינים את הפתולוגיות של העולם הערבי. בזמן האחרון אני מקבל הרבה מכתבים מערבים צעירים שמנסים להבין מה קורה סביבם. אני המום מהפטריוטיזם שלהם - למצרים, לתוניסיה, לאמירויות. הם רוצים את המדינות האלה לעצמם, הם מבקשים לקחת אותן מידיהם של הדיקטטורים, נשותיהם וילדיהם. בתור היסטוריון, אני יודע שהלכי רוח כאלה מתפוגגים לפעמים, אבל משהו שיכנע אותי שזה רגע מאוד מיוחד בחיי הערבים".

איך ישראל משתלבת בתמונה הזאת?

"אני חושב שישראל לא צריכה לפחד מדמוקרטיה ערבית. תמיד הייתי אוהד כלפי ישראל וכלפי האפשרות של פיוס בינה לבין העולם הערבי, אז ראו בזה עצה של ידיד. נתן שרנסקי אמר, שדמוקרטים ששונאים אותך פחות מסוכנים מדיקטטורים שאוהבים אותך. אני מבין שאוטוקרטיות מביאות אתן מידה של ביטחון, וישראל אינה בודדה בתחושה הזאת. גם ארה"ב שותפה לה. במדינות רבות ארה"ב העדיפה לעשות עסקים עם אוטוקרטים, בגלל היציבות. אבל עסקה עם אוטוקרט היא אף פעם לא טובה. ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מלכים ופרעונים, אבל השלום עם העמים שלהם עוד לא הגיע. אני מבין שהשגת שלום בין העמים קשה יותר וששלום כזה טומן בחובו יותר סיכון, אבל אני עדיין חושב ששלום עם מדינות דמוקרטיות הוא צעד הגיוני יותר. דיקטטורים שעשו שלום עם ישראל והתפייסו עם ארה"ב, החזיקו בידיהם את ?השילוש הקדוש' - אנטי-אמריקניזם, אנטי-מודרניזם ואנטישמיות.

"אני מבין את הדאגות של ישראל, אבל אם רוצים שלום לטווח ארוך, חייבים להמר על הניסוי הדמוקרטי. השלום עם מצרים של סאדאת וירדן של חוסיין נשאר יתום. שלום עמוק יותר יצטרך להיות שלום דמוקרטי. אני חושב גם, שהיום בקושי אפשר לצפות לשיפור ביחסים בין ישראל למדינות ערביות נוספות בלי הסכם עם הפלסטינים".

מצרים, הוא משוכנע, תשמור על הסכם השלום, "לא בגלל אהבת ישראל. אבל במקרה הזה, באופן קצת פרדוקסלי, להמון לא תהיה זכות הכרעה. הצבא שימשיך לשחק תפקיד חשוב וישמור על ההסכם, כי מפקדיו יודעים מה קרה במלחמות עם ישראל בעבר. אנשים תוהים מה יהיה במצרים - דמוקרטיה, תיאוקרטיה, דיקטטורה צבאית? התשובה היא שבפוליטיקה יהיו אלמנטים של דת ואלמנט חזק של דמוקרטיה, והצבא יקבל תפקיד של שומר. מצרים הציגה לעולם את האדיבות שלה, וכמי שמכיר את המגמות במצרים, אני אופטימי".

בנוגע להשפעת גל המהפכות על הפלסטינים, עג'מי מהוסס יותר. "אני לא מכיר אותם מספיק. בעבר התאכזבתי מההעדפה שלהם להזדהות עם סדאם חוסיין, במקום להמר על עיראק החדשה. לכן אני מעדיף להימנע מפרשנות על הלך הרוחות שם". *


השליט הוותיק בעולם | 42 שנות שלטון קדאפי בלוב

1942 מועמר קדאפי נולד למשפחה בדווית בצפון לוב 1969 כסרן בן 27 מוביל הפיכה שבה מודחת המלוכה. הופך למנהיג המדינה שנות ה-70 מנצח על רפורמות מרחיקות לכת שתכליתן הפיכת לוב לסוציאליסטית. מפיץ את רעיון הפאן-אפריקאיות לקדם אחדות ביבשת שנות ה-80 מגביר את תמיכתו בארגוני טרור, בהם המחתרת האירית איי-אר-אי וארגונים פלסטיניים. ב-1986 ארה"ב מפציצה את לוב, לאחר שקבעה שהיא אחראית לפיגוע בברלין. בתו המאומצת של קדאפי נהרגת 1988 מטוס חברת "פן-אם" מתפוצץ מעל סקוטלנד. קדאפי מואשם שסוכניו אחראים לפיגוע שנהרגו בו 270 אנשים, רובם אמריקאים 1996 באירוע החמור ביותר של הפרת זכויות אדם תחת שלטונו, יותר מאלף אסירים נורים למוות בבית כלא לובי 1999 בניסיון לחלץ עצמו מהבידוד הבינלאומי קדאפי מסגיר את הסוכנים החשודים בהטמנת הפצצה במטוס "פן-אם". ב-2001 מורשע אחד מהם. האחר מזוכה 2003 לוב מקבלת אחריות לפיגוע, מפצה את משפחות ההרוגים ומוותרת על תוכנית הגרעין שלה. קדאפי מתקבל בעולם כמנהיג לגיטימי 2009 חגיגות לציון 40 שנות שלטון קדאפי 2011 התקוממות נגד שלטונו, בעקבות הפלת המשטרים בתוניסיה ובמצרים השכנות



קדאפי בביקור באיטליה


סדאם חוסיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו