בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע הקולנוע של מוקי

החזות הסולידית של מוקי גרדינגר, הבעלים של אימפריית הקולנוע השלישית בגודלה באירופה, עשויה להטעות | מאחורי ההתנהלות השקטה עומד שועל נועז ומחושב שהצליח היכן שכמעט כולם נכשלו | זאת הסיבה שבעיניו, המתחרה הישראלית המובילה "סינמה סיטי" היא בסך הכל מכשול קטן שצריך להזיז

תגובות

רצפת משרדו של איש העסקים מוקי גרדינגר בהרצליה פיתוח מרוצפת בכרזות ענק של סרטי קולנוע המגובבות זו על גבי זו. התפזורת הזו - במשרד המנכ"ל והבעלים של חברת תיאטראות ישראל שמחזיקה באימפריה של 866 מסכים בישראל ובאירופה - משקפת את מעורבותו של גרדינגר בלבני היסוד של העסק שלו, סרטי קולנוע.

הוא צופה כמעט בכל סרט, כולל בסרטי אנימציה שמפיצה חברת פורום פילם, גם היא בבבעלותו, נוסע בעצמו לפסטיבלי הסרטים כדי לרכוש את הסרטים ונמצא עם היד על הדופק בכל בתי הקולנוע שלו.

איש העסקים המיושב, שלא מוציא משפט מבלי לשקול היטב את דבריו - חששו הגדול ביותר בזמן שמצלמים אותו לכתבה הוא מפני האפשרות שהתצלום ייראה מבוים - הוא בעל השפעה עצומה על הרגלי הצפייה של ישראלים ואירופאים בקולנוע. כבעל הבית של חברת בתי הקולנוע הגדולה בישראל, והשלישית בגודלה באירופה, גרדינגר גם יודע שבעסק שלו הוא יכול לבנות את אולמות הקולנוע הגדולים ביותר, המרווחים ביותר והמפוארים ביותר ולהציב בתוכם את ציוד ההקרנה החדיש ביותר, אך בסופו של דבר - הוא לגמרי תלוי בחומר הגלם העומד בבסיס העסק שלו: הסרטים שיגיעו לשוק.

בהיבט זה מתקיימת בגרדינגר אמביוולנטיות. מדובר באדם מלא באהבה לעולם הקולנוע, שנהנה יותר מכל לשוחח על סרטים אחרונים שיצאו, על מכונות הקרנה ישנות ועל התפקידים שמילא ברצפת הייצור של הקולנוע בצעירותו. אבל אסור לטעות - במקום שבו קיים ולו עימות מינורי בין האהבה הקולנועית שלו, לבין הפן העסקי - אצל גרדינגר מוכרע הקרב מראש: ההחלטה העסקית תנצח. ייתכן שבגלל גישה זו בדיוק התעוררו נגדו טענות בתעשיית הקולנוע הישראלית מצד יוצרים, מפיקים ומבקרים, שלפיהן הוא אינו תומך בתעשייה המקומית ואינו דואג לאיכות הסרטים שבהם יצפה הקהל בבתי הקולנוע שלו (ראו מסגרת).

אסור לטעות גם בחזות הסולידית של גרדינגר. הפער בין התנהלותו פנים אל פנים לבין הצעדים העסקיים שהוא נוקט יחד עם שותפיו לניהול החברה ב-20 השנים האחרונות - אחיו ישראל, סמנכ"ל הכספים של החברה, ועמוס וולטש, מנהל התפעול והבינוי של החברה - הוא עצום. הרבה מאוד תעוזה נדרשה כדי להוביל את המהלכים שביצעה החברה שלהם, סינמה סיטי אינטרנשיונל (שאינה קשורה למרכזי סינמה סיטי של האחים אדרי ברמת השרון ובראשון לציון), בשנים האחרונות, שנים בהן הגדיר גרדינגר מחדש את הרגלי הצפייה בקולנוע של תושבי מזרח אירופה.

בארבע השנים האחרונות כמעט שילשה החברה את היקף פעילותה. החברה המשפחתית - שהחלה כבית הקולנוע הראשון בחיפה שהקים סבו של גרדינגר לפני 80 שנה - נסחרת כיום בשווי של כ-800 מיליון דולר בבורסת ורשה שבפולין.

סינמה סיטי אינטרנשיונל היא חלק מקבוצה מצומצמת של חברות ישראליות בודדות הנסחרות בבורסה של ורשה. החברה גייסה 100 מיליון דולר לפי שווי של 340 מיליון דולר בסוף 2006, כך שהיא הציגה מאז תשואה של 140% בארבע שנים. משפחת גרדינגר מחזיקה כיום 56% מהחברה, ובשאר מחזיקים משקיעים מוסדיים בפולין. כשגרדינגר נשאל על הבחירה בפולין כמקום לצאת בו להנפקה הוא אומר כי "זה היה אחד האזורים המרכזיים של הפעילות שלנו. מצאנו ששוק ההון שם מאמין בסיפור שלנו. היו אז כמה מגמות בתחום שוק ההון, שאחת מהן היתה לונדון. היתה גם מגמה מסוימת בפולין". גרדינגר מחזיק בפולין גם בחברת הנדל"ן רונסון, הפועלת במזרח אירופה, שבה הוא שותף יחד עם חברת א. דורי.

בסוף ינואר ביססה סינמה סיטי אינטרנשיונל את שליטתה בענף במזרח אירופה כשרכשה את רשת בתי הקולנוע Palace Cinemas תמורת 28 מיליון יורו. גרדינגר, שמתכנן לפתוח עוד 60 אולמות קולנוע השנה, גורס כי "אם החברה שמדורגת במקום שני לא תעשה משהו מיוחד עד סוף 2011 - נהיה בסוף השנה במקום השני באירופה".

סינמה סיטי אינטרנשיונל הצליחה להגשים את חלומו של כל יזם בעולם החדש: היא הגיעה ראשונה לטריטוריה שבה תעשיית הקולנוע לא היתה מפותחת - וגזרה את הקופון הגדול מכך שגילתה למקומיים תעשייה חדשה. במלים אחרות, החברה דאגה להיות במקום הנכון, בזמן הנכון - ולפעול במהירות.

כשגרדינגר נשאל לגבי מהלכיו הוא אומר כי "לבוא למדינה כמו רומניה, שאין בה כלום מלבד כמה מולטי-פלקסים בבוקרשט, ולחתום על הסכמים להקמת 25 מרכזי קולנוע כשכולם שואלים 'מה, אתה משוגע?' - יש בכך העזה וקריאה נכונה של המפה".

חברה של 80 שנה

את בתי הקולנוע הראשונים באירופה הקים גרדינגר בדצמבר 1997 בבודפשט, בקניונים של חברת אלביט הדמיה של מוטי זיסר, שבנתה בעשור האחרון עשרות קניונים במזרח אירופה. אחרי שבנה את הקניון הראשון שלו, זיסר לא היה שבע רצון מהמפעיל המקומי של בתי הקולנוע. בחיפושיו אחר מפעיל לקניונים הבאים שבנה הוא הגיע לגרדינגר, שכבר החזיק בעסק של בתי קולנוע בישראל וחשב להתפשט לחו"ל.

זיסר לקח את גרדינגר לקניון בבודפשט שהיה בבנייה ואמר לו: "תוך שלושה חודשים צריך לפתוח קולנוע". בתיאטראות ישראל הרימו את הכפפה, וחברו למכונת הקניונים של אלביט הדמיה, שמקימה קניון בקצב של שבעה-שמונה חודשים. במקביל הם החלו להקים מרכזים קולנועיים משל עצמם.

הכניסה של סינמה סיטי אינטרנשיונל לעסקי הקולנוע במזרח אירופה לא התרחשה ללא תחרות. "כשהגענו לפולין ראינו שכל הענקים מתחרים מולנו", אומר גרדינגר. "לא היה פשוט לעמוד שם מול חברת 'סינפלקס אודיו', שהיתה אז הרשת הגדולה בעולם עם 7,000 מסכים. הרשתות סטר ויו.סי.איי היו בסופו של דבר היחידות שהצליחו לפתוח בתי קולנוע עם מפעיל מקומי, אבל אם תסתכל על הענף כיום - בפולין אנחנו מחזיקים 46% משוק המולטי-פלקסים. אף אחת מהגדולות לא נשארה".

אז למה הצלחתם?

"היינו יותר מפוקסים. עבורנו, הפעילות במזרח אירופה היתה לב העסקים שלנו. חוץ מזה, הקפדנו להישאר במרחק של ארבע-חמש שעות טיסה מהטריטוריות שבהן פעלנו.

"דגלנו בפילוסופיה שלפיה ההוצאות צריכות לבוא אחרי ההכנסות. אנחנו מדברים על מדינות שבהן מחירו של כרטיס קולנוע היה שניים-שלושה יורו, כך שאתה חייב להיות צנוע בהתחלה, ולהחזיק משרדים צנועים הסמוכים לקולנוע.

"במקביל, המתחרים נסוגו. חלקם היו רשתות אמריקאיות שהסתבכו בבית בגלל המשבר וחלקם היו חברות שפשוט חתמו על עסקות יקרות מדי - והחליטו לסגת מהן. ברומניה, לעומת זאת, לא היתה לנו תחרות גדולה, במיוחד משום שחלק גדול מההתרחבות שלנו שם התרחשה בשנות המשבר. זה היה בית ספר טוב לעסקים. אני שמח שהיינו שם בזמן הזה ונשארנו מפוקסים".

לא חששתם להמשיך להשקיע כספים כשהעולם כולו שרוי בחוסר ודאות כלכלי?

לא. מה שאולי עיכב אותנו בתקופת המשבר הוא הבנייה האיטית של הקניונים שבהם אנו פועלים. אבל החברה שלי נמצאת בענף הזה 80 שנה, וההיסטוריה מלמדת שמשברים כלכליים עושים טוב לענף הקולנוע. לכן היינו רגועים ויכולנו להמשיך".

למה משברים טובים לקולנוע?

"זה מתחיל באגדות על המשבר הכלכלי של 1929, שנה שהיתה נהדרת לקולנוע. בזמן משבר זה לא רע להיכנס לאולם לשעתיים ולשכוח מהצרות. זה לא שקולנוע נהפך בזמן המשבר הכלכלי לקולנוע לעשירון התחתון. רואים במצב הזה הרבה אנשים מהמעמד הבינוני - שבשלבים שבהם הכלכלה היתה טובה הוציאו את הכסף על סופי שבוע יקרים בטוסקנה, וכעת הולכים יותר לקולנוע. ללכת בשבת לשעתיים בקולנוע עם הילדים - זה בילוי במחיר סביר".

ובכל זאת - לקולנוע יש שם של עסק מסוכן.

"כל זמן שאתה שולט בהוצאות שלך, ולא נכנס לפרויקטים מסוכנים מדי - זה עסק סולידי וטוב. זה עסק שבו ההבדל בין שנה לא טובה, למצוינת - נקבע על ידי יצרני הסרטים. נעים להיות בעל קולנוע בשנה שבה יוצא סרט כמו "אווטאר" - ופחות נעים כשאין סרט כזה. בענף הקולנוע הסיכון האמיתי מגיע מהפקת הסרטים. שם אתה לוקח 200 מיליון דולר, ומפיק משהו באורך שעתיים שאתה לא יודע מה ייצא ממנו. שם נמצאות החדשנות והיכולת לצעוד קדימה".

גרדינגר כן בדק את תחום הפקת הסרטים בצעירותו. הוא ועמוס וולטש הפיקו את הסרט "אדון ליאון" בשנות ה-80. אבל הניסיון הזה הספיקו להם. לדבריו, גם אם הסרט החזיר את העלויות, הרי שכיום, בניגוד למתחריו הישראלים האחים אדרי ששולחים ידם בהפקה, גרדינגר כבר לא מתפתה לעשות זאת.

איך אתה מתמודד עם האיום הגדול על התעשייה שלך בזירה הביתית - הורדות וצריבה של סרטים מהמחשב, צפייה ישירה מהמחשב דרך הרשת וצפייה ב-VOD?

"כבר יותר מעשר שנים אנחנו אומרים באמונה מלאה שהתחרות שלנו היא לא בגירויים שנמצאים בבית. האופציות שנמצאות בתוך הבית נמצאות בתחרות זו עם זו. שם מתרחש הקרב על הפנאי של אנשים. יש להם בבית מחשב, אינטרנט ו-100 ערוצי טלוויזיה. אנחנו לא מתחרים בזה. אנחנו מתחרים בעסקי הבידור שנמצאים מחוץ לבית - במסעדות, בהופעות במופעי ספורט. בני האדם הם חיות חברתיות.

"החוויה שאנחנו מקבלים מצפייה בסרט בקולנוע - שמושפעת מגודל המסך ומאיכות הציוד - היא אחרת. הפער הטכנולוגי והעניין החברתי הם זכות הקיום שלנו. זה עסק שהחזיק מעמד כמעט 100 שנה, אף שהוא הוספד כשהגיעה הטלוויזיה בשחור-לבן, כשהגיעה הטלוויזיה הצבעונית, כשהגיע הווידאו וכשהגיעו הכבלים וה-DVD. הקולנוע שורד, כי הוא ענף מחושב ושמרן".

תעשיית הקולנוע כוללת שלושה מרכיבים עיקריים: מפיקים, חברות הפצה ובתי קולנוע. בתי הקולנוע הם אלה המקבלים את ההכנסות ממכירת הכרטיסים וממכירת הפרסומות, ולאחר מכן משלמים למפיצים 40%-45% מהכנסות אלה. המפיץ מוציא כמעט חצי מחלקו על פרסום ועל שיווק ומהחלק הנותר הוא משלם על העתקי הסרט למפיקים.

משפחת גרדינגר מעורבת בשניים מהצדדים של התעשייה: היא משמשת מפעילת בתי קולנוע באירופה תחת השם סינמה סיטי אינטרנשיונל ובישראל תחת השמות רב חן ו-yes PLANET (הקשר עם חברת הלוויין yes הוא שיווקי בלבד - yes היא ספונסרית של החברה, המשלמת כדי ששמה יופיע על הקומפלקסים). בנוסף, הקבוצה היא גם הבעלים של חברת ההפצה הגדולה בישראל, "פורום פילם", ושל חברות הפצה במדינות שבהן היא פעילה באירופה.

הפעילות הזו השאירה ב-2010 בידי סינמה סיטי אינטרנשיונל EBIDTA (רווח לפני הוצאות מימון, מסים, פחת והפחתות) של כ-50 מיליון יורו בשנה, להערכת אנליסטים.

מתרחבים למערב אירופה

השילוב בין חלומות ועסקים מלווה את משפחת גרדינגר כבר שלושה דורות: סבו של גרדינגר, שהיה אחד מסוחרי הביצים הגדולים בבריטניה, הגיע לישראל לטיול ב-1927. הוא התאהב בישראל, חיסל את עסקיו בבריטניה והיגר לכאן ב-1929 עם חמשת ילדיו. בישראל הוא הקים את החברה לספנות, שפרקה אוניות עם סירות בלב ים, קנה את חוות קלמניה (כיום בית ברל) בשרון לצרכים חקלאיים - וגם הקים שני בתי קולנוע: עין דור ב-1930 וארמון ב-1935, שניהם בחיפה.

בתחילת שנות ה-80, לאחר מכירת אחזקותיה בקבוצת ספנות, בחברות קירור ובחברת יפאורה, ריכזה המשפחה את פעילותה בתחום הקולנוע ובנדל"ן. בתקופה זו קיבל גרדינגר אחריות תפעולית על החברה. במהלך שנות ה-80 פתחה החברה את ה"רב-קולנועים" הראשונים בישראל: זה החל בפתיחת קולנוע רב חן ב-1982, מהלך שגרדינגר מגדיר כרגע מכונן עבור החברה.

"ההשקעה ברב חן היתה הקצאת משאבים ענקית במונחים של אז - המשמעות היתה להביא כיסא מצרפת ב-250 דולר בעוד שכיסא ישראלי עלה 60 דולר. זה נחשב אז לשיגעון. אבל ההצלחה הבהירה שאנחנו צריכים לזוז מהר קדימה. הקולנוע הבא היה הראשון שמוקם בישראל בקניון: רב גן בקניון איילון".

בתחילת שנות ה-90 קיבל גרדינגר את השליטה המלאה בחברה, ובסוף אותו עשור היא כבר החזיקה ב-90 מסכים בישראל. "זה היה השלב שבו הבנו שצריך לעשות משהו: להתפשט לעוד ענף, או לעבור לחו"ל. החלטנו ללכת על מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב - רק בחו"ל".

מהו סוד ההצלחה של משפחת גרדינגר? "ההצלחה שלהם נובעת מהאמינות שלהם", מסביר מנכ"ל קניון שבעת הכוכבים זיו שחורי, "ומכך שהם מאוד יסודיים ומאוד חרוצים. מדובר באחת המשפחות העשירות בישראל, שנשארה צנועה והגונה. הם הגיעו למזרח אירופה בשלב שבו היו שם תנאים מאוד קשים: לא היה קל להסתדר עם השלטונות, והכסף לא היה מפוזר ברחובות. הם זיהו נכון את השוק והיה להם אומץ ללכת לשם. אני קורא לזה 'היכולת לחרוש את המקום עם האף היהודי'.

"בני משפחת גרדינגר יודעים בדיוק מה הם רוצים - ומשיגים בדרך כלל מה שהם רוצים באמצעות משא ומתן. הגישה שלהם היא 'זה מה יש. רוצים - רוצים'. הם אף פעם לא רבים. הם יודעים מהו שיעור הרווחיות שלהם, ומתנהלים בהתאם".

גרדינגר מגדיר את היתרון של המשפחה באופן הבא: "מכיוון שהיינו גוף קטן, היתה לנו אפשרות לקבל החלטות מהירות. היינו ידועים בקרב היזמים הגדולים בכך שאנחנו גוף קשוח יותר בצד העסקי - אבל כזה שאפשר לקבל ממנו החלטה תוך 24 שעות וחוזה בתוך שבוע".

מצד שני, מאפיין נוסף של החברה הוא כנראה יכולתה להתאזר בסבלנות: העסקה האחרונה שביצעה לרכישת חברת פאלאס הצ'כית מעידה על כך. לדברי גרדינגר, עסקת פאלאס היתה מונחת על השולחן במשך ארבע שנים, אבל המרחק בין דרישת המוכרים לנכונות התשלום של סינמה סיטי אינטרנשיונל היה בתחילה גדול מכדי לאפשר יהיה לגשר עליו. "מאוד נעים לעלות בטבלת הרשתות הגדולות של אירופה, אבל לא משם אנחנו שואבים את המוטיווציה לקדם עסקות. רק כשהמחיר סביר ורק כשיש לנו תוכנית עבודה מדויקת באשר למה שאנחנו הולכים לעשות כדי להפוך את החברה הנרכשת לחברת בתי קולנוע טובה יותר - אנחנו רוכשים", אומר גרדינגר.

גם כיום, לאחר שהגיעו ל-866 מסכים בעולם, רחוק גרדינגר מלראות את הסוף בכל הנוגע לפוטנציאל הצמיחה, שהוא בוחן באמצעות נתון אחד מרכזי: כמה פעמים בממוצע מבקר האזרח המקומי בקולנוע בשנה. "אם האמריקאים הם מלכי העולם, ומבקרים בקולנוע חמש פעמים בשנה, בפולין, לראשונה השנה, עלה המספר לביקור אחד בשנה. כשהגענו למדינה זה היה 0.4 פעמים בשנה. לפולין אין סיבה בעולם שלא להגיע לממוצע של שני ביקורים", הוא אומר. "ברומניה ובבולגריה מדברים היום על 0.4".

מה עם ישראל?

"בישראל, בנטרול החרדים, אנחנו מדברים על 2 ביקורים בקולנוע בשנה. עלינו ב-20% השנה".

אתה חושב שהמספרים האלה יצמחו?

"כן. שני דברים תומכים בכך: ראשית, בערים שבהן הושלמה תשתית בתי הקולנוע שלנו אנחנו רואים שישנם שלושה ביקורים בשנה. בנוסף, המוטו שלנו הוא להעניק לאנשים חוויה שהם ירצו לשחזר, ומה שרלוונטי לעניין זה הוא העובדה שאנחנו מחליפים ציוד כל שבע עד עשר שנים. אנחנו דואגים לציוד החדיש ביותר. חוץ מזה, דבר המוביל לקפיצות בכמות המבקרים בעסקי הקולנוע הוא סרטים גדולים מהסוג של 'אווטאר'. הקהל מגיע ונהנה, ואומר לעצמו: 'היה כיף, נלך גם לסרט שהוא לא כזה גדול'".

יש הבדלים בטעמים של ישראל לעומת פולין?

"ה'פרוגרמינג' מתנהל באופן שונה. הכוונה ללוח הזמנים שבו נקבע איזה סרט להקרין, באיזה אולם ובאיזו שעה. זה מדע מסובך. בכל מדינה יש לנו צוות מקומי שאחראי לזה. בפולין יש לאנשים אהבה ענקית לסרטי משפחה מצוירים של דיסני ודרימוורקס, וגם אהבה גדולה לקולנוע המקומי. ברומניה ובהונגריה מגלים אהבה ברורה לקומדיות קלילות ולסלפסטיק. בבולגריה סרטי האקשן הגדולים נוחלים הצלחה כבירה. סרט כמו 'הנסיך הפרסי', שבעולם זכה להצלחה בינונית, היה אצלם אחד מחמשת הגדולים. בסופו של דבר ב-20 הסרטים הגדולים של אותה שנה תמצא תמיד את אותם 10-12 סרטים מובילים בסגנון שר הטבעות והארי פוטר. ויש גם את הסרט המקומי - שחשוב בכל מקום".

מה עם פעילות בסין?

"לא, היא רחוקה מדי. אנחנו דווקא כן בודקים עכשיו את הרחבת הפעילות למערב אירופה. בסין יש בעיה שנעוצה בכך שהממשלה מעורבת מאוד בתעשיית הקולנוע".

תחרות לא מזיקה

תיאטראות ישראל היא אולי חברת בתי הקולנוע הגדולה בישראל, אבל אם בהתפתחות האבולוציונית באירופה הם היו ראשונים לזהות את מגמת המולטי-פלקסים, הרי שבישראל איבדה החברה בעשור האחרון את ההובלה המקומית בתחום לטובת האחים אדרי, שהקדימו אותה עם מתחמי הקולנוע סינמה סיטי בגלילות, בראשון לציון ובאחרונה גם בירושלים.

אם לא די בכך - האחים אדרי פתחו את המרכזים שלהם תחת אותו שם מותג שבו השתמשה תיאטראות ישראל באירופה (סינמה סיטי), ואילצו בכך את גרדינגר למצוא שם אחר לפעילות המולטי-פלקסים הישראלית - yes PLANET. בתחילת החודש התחיל גרדינגר לבנות את קומפלקס yes PLANET בראשון לציון, מהלך שעשוי לבשר על מלחמת עולם עם האחים אדרי ב-2012 - המועד שבו בניית הקומפלקס אמורה להסתיים.

עומס המסכים בעיר לא יביא להפסד של אחד מהצדדים?

"אני לא חושב שמישהו חייב להפסיד. תסתכל על ורשה - עיר של 2 מיליון תושבים. לנו יש שם שישה מולטי-פלקסים, ולמתחרים יש עוד שלושה-ארבעה. גם בין הרצליה לרחובות גרים 2 מיליון תושבים".

עם כל ההתמקדות באירופה - לא שכחתם את השוק בישראל? זה נראה כאילו האחים אדרי השתלטו פה על שוק המולטי-פלקסים.

"הם עשו מהלך גדול ומוצלח מאוד והיו הראשונים לצאת לכיוון חדש. כשיצאנו להונגריה ב-1997, המתחרה הגדול שלנו היה גלובוס גרופ. השינוי הגדול שחל בישראל בשנים האחרונות בתחום אולמות הקולנוע התבטא בצמיחת סינמה סיטי. אבל אנחנו הגדולים בישראל מבחינת מספר המסכים ונתח המכירות של הכרטיסים. תחרות היא לא דבר מזיק. חלק גדול מהטיימינג גם לא היה בידינו. את הקרקע בראשון לציון, למשל, קנינו במכרז עוד לפני פתיחת סינמה סיטי, ובכל זאת התחלנו לבנות רק עכשיו".

על מה תהיה התחרות בראשון לציון?

"תהיה תחרות על מה שנותנים ללקוח. על כבישי הגעה, על החנייה, על איכות הכיסאות, על הרווח בין השורות, על איכות המסכים ועל איכות הסאונד".

למה אין בישראל תחרות על מחירי הכרטיסים?

"היסטורית, ענף הקולנוע בכל העולם מתאפיין בכך שמחירי הכרטיסים די דומים והתחרות מתבטאת במבצעים. לא תראה הבדלים גדולים בין בתי קולנוע שונים גם בתוך ניו יורק, פאריס או לונדון. אני מאמין שאם אפשר למכור לאורך זמן בזול, צריך לעשות את זה. אבל מלחמות מחירים לדעתי היא דרך טובה להרוס עסקים".

כמה זמן לוקח להחזיר את ההשקעה על הקומפלקסים שלכם?

"יש פרויקטים שמחזירים את ההשקעה כעבור ארבע שנים, ויש כאלה שמחזירים אותה רק כעבור שמונה שנים. במזרח אירופה לקח לנו חמש שנים וחצי בממוצע. אם החזר ההשקעה הוא כעבור יותר מעשר שנים - זה לא טוב. אלה השנים שבהן צריך כבר לחדש את הקולנוע".

גרדינגר עסוק בימים אלה בקולנוע ה"איימקס" שייבנה בראשון לציון בהשקעה של מיליון ורבע דולר. "אנחנו נפתח פה שניים-שלושה איימקסים בשנים הקרובות", הוא אומר. "אין כיום יוצר בהוליווד שלא מעריץ את האיימקס. האמריקאים משלמים כיום בערים מסוימות 40% יותר על האיימקס בגלל איכות הסאונד והתמונה".

גם כיום, הוא צופה בשניים-שלושה סרטים בשבוע לפחות: הוא נוהג להגיע בשבת אחר הצהריים למתחם yes PLANET שליד ביתו בחיפה, וכן טס אחת לשבועיים לפחות למזרח אירופה. שם הוא מתבונן על הקהל הנכנס לאולם, בוחן את רמת ההקרנה, את הסאונד, את הניקיון ובעיקר - את האופן שבו הקהל מתנהג בהקרנה. "אני שם לב אם הקהל צוחק במקום שלא חשבתי שיצחק בו, או לא צוחק בכלל בשתי בדיחות שחשבתי שהן מצוינות".

בסופו של דבר, גרדינגר אינו מודאג. הוא אפילו אופטימי. כשישב בתחילת פברואר מול שידורי משחק הסופרבול בארה"ב, היה שבע רצון ממראה עיניו. הדבר לא נבע מכך שמשחק הגמר של ליגת הפוטבול האמריקאית סיפק לו דרמה ספורטיבית מצוינת, אלא מהעובדה שבמהלך הפסקת הפרסומות של האירוע הטלוויזיוני הגדול ביותר בארה"ב, הוקרנו תריסר טריילרים לסרטים הוליוודיים שיגיעו לישראל בקיץ הקרוב. דווקא אלה הרגיעו את הצופה הנאמן גרדינגר בביתו בישראל. "כשאני מסתכל על הוליווד, שבקנה שלה יש 10-12 סרטים שעלו 200 מיליון דולר כל אחד, זה מרגיע אותי".

"לגרדינגר אין אחריות תרבותית"

מיעוט השחקנים בענף בתי הקולנוע בישראל כבר הביא בעבר את הממונה על ההגבלים העסקיים לבדוק אם מתקיים תיאום מחירים בתחום - אך הוא חזר ללא מסקנות. גם אם הממונה על ההגבלים הרפה, יש לגורמים בענף לא מעט טענות לגבי העוצמה המוגזמת של תיאטראות ישראל ומתחרותיה - ולעוצמה של חברות ההפצה בענף.

טענה אחת היא שבעלי בתי הקולנוע "לא חושבים כבר כאנשי קולנוע. רואים שבשיקולי ההפצה שלהם שאין להם כל אחריות תרבותית, רק ראייה כלכלית. זה בא לידי ביטוי בכך שהם גונזים סרטים".

לגבי טענה זו אומר גרדינגר כי "בהחלטה לגבי השאלה אם סרט ייצא או לא - החברה מחו"ל היא הקובעת הסופית. הוצאת סרט לקולנוע היא דבר יקר מאוד, והחברות הגדולות מחליטות לא להוציא סרט אם הן חוששות שלא יכסה את ההוצאות. כמעט אין סרטים בעלי משמעות שלא הוצגו בישראל בכלל".

עוד טענות נוגעות לכך שמשפחת גרדינגר לא משקיעה בקולנוע הישראלי. "משפחת גרדינגר לא הפיצה ולא השקיעה כמעט באף סרט ישראלי עד היום", אומר מבקר הקולנוע יאיר רווה. "הם היו שותפים להפצת 'חתונה מאוחרת' לפני עשור, ומאז לא המשיכו".

לטענה זו שותפים גם מפיקים אחרים. "להבדיל מיונייטד של האחים אדרי, שחרתו על דגלם להפיץ כמעט כל סרט ישראלי, משפחת גרדינגר מתרחקת מהפצת סרטים ישראליים ישירות. הקשר איתם הוא כאכסניה בלבד. אם גרדינגר היה משקיע בקולנוע הישראלי, היתה תחרות גדולה יותר והשוק היה נהפך למעניין יותר", אומר מוש דנון, יו"ר איגוד המפיקים הישראלי.

גרדינגר מגיב לטענות באומרו כי "חברת ההפצה יונייטד מתחילה כיום את הקשר עם הסרטים הישראלים כבר בשלב ההפקה, שבו אנחנו לא נמצאים. חוץ מזה חלק מהמפיקים של הסרטים הישראלים פשוט מפיצים בעצמם, אבל בתי הקולנוע שלנו פתוחים לכל סרט ישראלי. מרחב ההזדמנויות להפצת סרטים ישראליים הוא קטן. אין לנו משהו עקרוני נגד התעשייה. אם יפנה אלינו מפיק, נשקול להפיץ את הסרט שלו".

מבקרי קולנוע אף מוחים נגד חוסר הנכונות של בני המשפחה להזמין עיתונאים להקרנות המוקדמות של הסרטים שאותם הם מפיצים. "ברגע שהם לא מזמינים עיתונאים שלא מסכימים לעמדתם להקרנה המוקדמת, זה מביא לכך שביום היציאה של הסרט עוד אין עליו ביקורת", טוען רווה. "זה עומד בניגוד לכל השיטה של הפצת סרטים בעולם".

גרדינגר רואה בסוף השבוע הראשון להקרנתו של סרט את סוף השבוע המכריע לגורלו, שכן הקהל מייחס אמינות גבוהה לחברים טובים שראו את הסרט. גישה זו היא אולי הסיבה לעימות עם מבקרי הקולנוע. "מקובל בעולם שעושים הקרנות מוקדמות לעיתונאי קולנוע, לא למבקרים", הוא מסביר. "לנוחיות המבקרים אנחנו מקיימים הקרנות מוקדמות, מתוך הסכם ג'נטלמני שהביקורת לא תצא לפני יציאת הסרט".



תצלום: איליה מלניקוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו