בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

נחלת העבר

כדאי לשים לב לנתון מסוים, העולה מן הכתבה על משפחת אוחיון ממושב זוהר במדור "מצב משפחתי" (מוסף "הארץ" 18.2): המשפחה, בת חמש נפשות, מתגוררת בדירה בשטח של 60 מ"ר. דירות כאלה הקימה הסוכנות היהודית לאוכלוסיות כפריות בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. בשנות ה-70 וה-80 המשיך המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון (כיהנתי בו אז כמהנדס מחוז מרכז) להקים בתים לאותן אוכלוסיות, ואולם אז היו המפתחות לשטחי הדירות "מרווחים הרבה יותר": 64 מ"ר למשפחה בת 4 נפשות - זוג הורים ושני ילדים; 74 מ"ר למשפחה בת 6 נפשות - זוג הורים וארבעה ילדים; וכן הלאה (משפחות חד הוריות עוד לא היו אז באופנה). מפתחות ושטחים מצומצמים אלה ממש אינם מתאימים לצורכי תקופתנו והם אמורים למעשה להיות נחלת העבר.

והנה, במושב זוהר עדיין גרה משפחה בת 5 נפשות בדירה של 60 מ"ר. איזו רווחה יכולה כבר להיות למשפחה שמסתופפת ומצטופפת בדירה בשטח כזה? איזו פרטיות יכולה להיות לזוג הורים בני 50 פלוס כשהם נאלצים לארח בחדרם באופן תמידי את ילדתם בת העשר? ואיזו נוחות יש לאותה ילדה כאשר פינה משלה לעיסוקיה שלה - אין לה, וכל חלומה הוא, כפי שהיא עצמה מציינת, שיהיה לה "חדר משלי"? שלא לדבר על צמד אחיה, שחולקים חדר אחד ובו מיטה אחת שנפתחת בלילה (מי חשב שסיטואציה כזאת, שהיתה שכיחה לפני עשרות שנים, עדיין קיימת היום).

כמה רחוקה היא הצמיחה הכלכלית, שפקדה לאחרונה את מקומותינו, מאותן משפחות רבות קשות יום שמאכלסות את מושב זוהר ודומיו. ונותר רק להביע הבנה ואף הזדהות עם אבי המשפחה, שמציין בעגמומיות: "עד 85' הייתי אופטימי".

יוסי רזי

רחובות

כוח הרצון

הסיפור האופטימי והמרגש על מוטי אזרד, שהצליח להיחלץ מעולם הפשע והסמים ועכשיו מנסה לעזור לאחרים (מוסף "הארץ" 18.2), מכיל גם אמת עצובה. אזרד למד מניסיונו האישי שאדם צריך להיות "בשל" ליציאה מהתהום, אבל כשהוא אומר את זה לנרקומנים ולעבריינים, ובייחוד צעירים, הם עלולים לחשוב שהוא נותן להם לגיטימציה להמשיך להתפלש בפשע ובסמים עד ש"יבשילו" לצאת. רבים עלולים אף להסיק, שאם הוא הצליח להיחלץ אחרי ש"הבשיל" - גם הם מסוגלים, אבל הוא בוודאי יודע כמה מעטים באמת מצליחים.

אשר סימני

פתח תקוה

הזדמנות שנייה

ברצוני להודות על כתבתה הנפלאה של שירי צור, "ברכת הגומל". הכתבה היתה אמיצה בלי להיות צהובה, והצליחה לספר את סיפורו של מוטי אזרד בצורה אנושית ומרגשת. הלוואי שרבים יותר יזכו להזדמנות שנייה כמו מוטי אזרד, ושרבים יותר יידעו להשתמש בה כמוהו.

טל גוטמן

תל אביב

שקר שקר תרדוף

הערצתי לאיתי זיו, שהצליח לצלוח את הספר המוזר ה"מסכם את מפעלותיו של דובר צה"ל" ולחזור הביתה בשלום (מוסף "הארץ" 18.2). זיו עושה חסד עם הדובר כשהוא מעיר כי "לפעמים דובר צה"ל משקר". לפעמים? כאשר דובר הצבא מוסר הודעה לעיתונות בנוסח "כוחות צה"ל ביהודה ושומרון פיזרו מתפרעים פלסטינים", הוא משקר כבר מהמלה השנייה. צה"ל אינו צבא הגנה, אלא צבא כיבוש. יהודה ושומרון אינם אזורים תנ"כיים אלא שטחים כבושים. צבא הכיבוש לא פיזר מתפרעים אלא ירה על מפגינים נגד הכיבוש, והמתפרעים עצמם הלוא הם החיילים הנמצאים שם ככוח כובש ומדכא, המשליט משטר אפרטהייד בארץ לא להם.

הצבא ומערכת הביטחון בנויים על שקרים, מהשר, עבור לרמטכ"ל, ממנו לדובר ועד אחרון המפקדים. כאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון הודיע בדצמבר 60' כי ישראל בונה כור גרעיני בדימונה שיהיה מרכז מחקרי לשלום, פתוח למדענים מכל העולם, הוא ידע שהוא משקר.

בשירותי הצבאי השתתפתי בפעולות התגמול של שנות ה-50 וצנחתי במיתלה במלחמת סיני. מפקדי, רפאל איתן ואריאל שרון, סיפרו כי חברי ואני מסכנים את חיינו למען ביטחון המדינה. שקר אחד גדול. כעבור שנים למדתי כי חלק ניכר מפעולות התגמול היו פרובוקציה ישראלית וכי במלחמת סיני הייתי חייל בשירות הוד מלכותה מלכת אנגליה וממשלת צרפת, שביקשו להשתלט על תעלת סואץ. שום קשר לביטחון ישראל.

כאשר הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי סילק מהצבא שני תתי אלופים משום "שלא דיווחו אמת", מד הציניות התפוצץ. זה האיש שיחד עם דוברו שיקרו לנו על ימין ועל שמאל בימי פשעי המלחמה של עופרת יצוקה.

גדעון ספירו

תל אביב

לפני, אחרי

במחשבה ראשונה נראה כי נפלה טעות בעריכת הגיליון האחרון. את המאמר על הודעותיו של דובר צה"ל, המראה שדובר צה"ל "לפעמים משקר", היה כדאי למקם אחרי הכתבה על ה"טעות" הקטלנית של צה"ל בעזה ("נזק אגבי"), ולא לפניה. במחשבה שנייה, יש היגיון גם בסדר שנבחר.

ליעד מוסקוביץ

ראשון לציון

לא עמד בפרץ

משה לדור (מוסף "הארץ" 11.2) אינו מסמל בעיני את לוחם הצדק האמיץ, אלא אדם יהיר וכוחני שעבורו המטרה מקדשת כל אמצעי. בשבילי, כמי שבחר באולמרט לראש ממשלה בבחירות דמוקרטיות, וראה את המתקפה חסרת התקדים על אולמרט במטרה להפילו ולהעביר את השלטון, לדור הוא הגורם שלא עמד בפרץ וגרם למתקפה זו להצליח. ומדוע? כפי שהוא אכן אומר ("חשבנו שאם מצטיירת בעינינו תמונה שאפשר שתבסס בהמשך הדרך כתב אישום, לא נוכל לתת לעצמנו ולציבור מענה לשאלה מדוע לא השתמשנו בכלי שקיים במשפט") - לדור פחד ממה שיגידו; ממה שהמילייה שלו יאמר אם יעשה את הדבר הנכון, אבל הלא פופולרי, ויבין שישנו רף מסוים להפלת ממשלה בישראל.

כאשר לדור מתייחס לנושא, הוא מצטדק שלא צפה מה יתפתח ("בהמשך הדרך, היות והציבור, שאתה אף פעם לא צופה אותו באמת, עט כל כך על גרסתו הראשונה של טלנסקי בבית המשפט... נוצרה דינמיקה במערכת הפוליטית שהביאה לכך שאולמרט יילך הביתה"), מפזר השמצות על אולמרט שאינן קשורות לעניין (ההלוואה מג'ו אלמליח שלא הוחזרה "עד היום", אבל כן הוחזרה) ומיתמם ומטעה לגבי חזרת משה טלנסקי לעדות בארץ ("אנשים לא הבינו מדוע חששנו שטלנסקי לא יבוא לעדות נוספת. עובדה: הוא לא בא" - אבל טלנסקי כן הגיע לעדות נוספת, ראו תגובת עורך-דינו באותה כתבה).

אם לחבר כל אלה להדלפות המגמתיות מהפרקליטות לתקשורת ולדחיית כל ביקורת על הפרקליטות על הסף, אפילו אם היא באה מבית המשפט העליון, אפשר להבין מה אני מרגיש וחושב.

רון כהן

נס ציונה




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו