בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע | האמנות של פבל וולברג

תגובות

מוזיאונים הם מקום משכנן של רוחות. מוזיאונים זקוקים לרוחות, כי בלי רוחות אין עבר. אין זיכרון. במוזיאון ישראל המחודש נשמרו הרוחות, ונפתחו מסדרונות חדשים. השיפוץ שלו מבריק בפשטותו, כן בכוונותיו, ספוג בגאוותו הלאומית המעודנת, בתחושת השליחות שלו, בריסון. הבאים עדי נמרוד, מול פסלו קדים. האוספים מרוצים על הקירות שלהם, מצטופפים יחד. קבוצות גדולות נודדות אחרי מדריכה בשמלה שחורה ומטפחת על הצוואר, המבוגרים יותר מחזיקים כיסאות מתכת מתקפלים כדי לנוח מול יצירות שעליהן היא תדבר. אפשר להבין את האולמות, ועדיין לתעות בהם: אוסף ישראלי, אמנות מודרנית, אירופית, חדרים מסוגננים. מוזיאון ישראל בירושלים הוא מקום נעים.

ואז, על קיר פנימי בחדר צדדי פוגשים רוח. רוח-הרפאים של הצילום הזה.

אלפי צילומים של זריקת אבנים צולמו בשטחים הכבושים, ודווקא הצילום הזה, המצולם מאחור, תופס את ה-דבר שאי אפשר לכמת אותו, את המהות של "המצב" כאן. כי פבל וולברג הוא צלם נדיר. הכישרון שלו נדיר. העומק שלו נדיר. זהו צילום קר מאוד. נושבת ממנו צינה של שוויון-נפש כלפי מה שנראה בו. של אי-עמדה, לכאורה. הוא אינו מנסה להעמיד במרכז דיוקן או פנים - הקומפוזיציה של הפריים עובדת נגד הדבר הזה בבירור - הוא אינו מנסה להדגים משהו ואינו מנסה להפעיל שום דיון בעד או נגד מה שנראה בו.

ובכל זאת הנשימה נעצרת. כי בצילום הזה יש חור ובמרכזו האבן על הענן ומתחתיה כל מה שפעור. וכשמביטים אל החור הזה רואים את הסבל, את עצם התלונה הראשונית אל השמים, אל מה שנמצא שם ולא מקשיב, אל החלל הריק, אל עצם המחאה המוחלטת. זהו צילום של נשים זורקות אבנים ושמו "דיר קדיס 2004" והוא תלוי עכשיו על קיר צדי בחדר צדי במוזיאון ישראל. רכישות חדשות בצילום.

הרבה נכתב על האמנות של פבל וולברג. ספר האמן המופתי שהוציאה לו גלריה דביר לפני שלוש שנים ובו הקדמה משכילה של ארז שוויצר צריך להיות מחולק בכל בית ספר, רגע לפני יציאה לפולחן בחברון. כי וולברג תופס באמנות שלו את משמעותה של האחיזה בשטחים מתוך עמדה חיצונית למנגנוני המדינה האידיאולוגיים, אבל גם מחוץ לעולם הפתוס של הדימוי. אצלו מה שיש הוא מה שיש ובלתי נסבל. בלי לכער, בלי לייפות, בלי להתענג על שילובים של השניים. ואולי הקור הזה, והבולענות של המצב כאן, גרמו לוולברג לצלם באחרונה פרויקט של טקסים בשבטים אפריקאיים. כאילו החליט ללכת אחורה אל האנתרופולוגיה, אל מרגרט מיד, אל המקום הראשון של הצילום הגונב את נשמתם של מצולמיו. במוזיאון קבוצה של נושאי כיסאות מתקפלים תצא עוד מעט מאגף הארכיאולוגיה. היא התקדמה על פי הסדר. בית ראשון, בית שני, יוונים, רומאים, איסלאם. מי שרוצה לפגוש את הרוח שיילך מהכיוון ההפוך, נגד הזרם, מהצד השני של מוזיאון ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו