בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אנשים עושים מה שהם עושים? שאלה שאפשר לשאול את יעקב בורק

ועוד הבחנות מבית יעקב בורק, האיש שמנסה להבין ולכתוב למה אנו עושים את הדברים שאנו עושים, בדיוק כפי שאנחנו עושים אותם

תגובות

אם יעקב בורק אומר שדיכאון טוב לעסקים, כדאי להקשיב לו. ולא סתם לעסקים, אלא להשקעות בשוק ההון. בזה יש לבורק ניסיון. הוא יודע דבר או שניים על השקעות. בדיכאון, עושה רושם, הוא מתמצא פחות. אבל זה לא הפריע לו להשקיע בהצלחה בעיקר את כספם של אחרים.

במשך תקופה ארוכה היה בורק כוכב טורי הכלכלה. שמו נקשר לממון ולתחכום עסקי. אוורגרין קנדה ישראל השקעות בע"מ, קרן הון הסיכון שייסד וניהל במשך 18 שנה, גילגלה מחזור השקעות עצום, בשווי של יותר משני מיליארד שקל, בעיקר בטכנולוגיות היי-טק.

בורסה במקום פרוזק?

"משחית הערך הגדול ביותר בשוק ההון זה הביטחון העצמי, והדיכאוניים, כידוע, חסרים ביטחון עצמי. הם יודעים שהם לא שולטים במצב. בעלי הביטחון העצמי הגבוה, לעומתם, מעריכים הערכת חסר את מי שעומד מולם. הרי כשמישהו קונה מניה, בצד השני עומד מישהו שמוכר אותה - למה לזלזל בהערכתו, למה לחשוב שהוא לא יודע למה הוא מוכר? הדיכאוניים אינם מזלזלים ביריב. הם משתמשים בדיכאון ככלי עזר אפקטיבי נגד הסחות דעת. הוא מכבה במוח את כל הגירויים שמשבשים את יכולת הריכוז, מנטרל רעשים ומאפשר להתרכז בעיקר. לדיכאוניים יש ראיית מציאות טובה יותר, הם לא נוטים לתת משקל יתר למזל. נשים הן משקיעות יותר טובות מגברים כי הן פחות בטוחות בעצמן".

על הקשר החיובי בין דיכאון להשקעות כתב בורק פרק שלם בספרו החדש בעל השם האקזוטי: "מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות" (עם עובד), שראה אור בחודש שעבר. זהו ספרו השלישי של בורק בארבע השנים האחרונות. לפניו הופיעו, ספר הביכורים, עם שם יצירתי לא פחות, שהיה לרב מכר: "האם שימפנזים חושבים על פרישה" ו"רעש" (כנרת זמורה ביתן).

המעבר של בורק מעמודי הכלכלה לעמודי הספרות היה הדרגתי, והסתיים לפני חמש שנים בערך. ראשיתו בסיפור אקראי וחסר חשיבות לכאורה. בורק כתב פעם הגיג על ערך האמון בעסקים ושחיקתו עם השנים, ושלח לירחון "דה מרקר". ההגיג התפרסם והעורכים ביקשו ממנו לכתוב משהו לגיליון הבא. הרעיון מצא חן בעיניו מאוד. מאחורי איש העסקים הקשוח הגיח כותב נלהב.

"גם כשהייתי באוורגרין, כתבתי", אומר בורק, "ועשיתי כל מיני דברים לא שגרתיים. הבנתי שמה שמעניין את האנשים זאת החוויה. חיפשנו דרכים להעשיר את המפגשים השנתיים של המשקיעים שלנו כדי להפוך אותם לחוויה. באחד הכנסים, שהיה בפאריס, הטסנו מאנגליה את סטיבן הוקינג, ולמרות שהתחננתי בפניו שינסה להיות קצת פופולרי, הוא נשא נאום לאקדמיה השוודית למדעים ואף על פי כן אפשר היה לשמוע זמזום של יתוש בודד ברחוב השכן. כולם היו מרותקים, מתוך הערכה וכבוד למפגן הנחישות האנושית ולכישרון. גם כשניהלנו את אוורגרין כחברה ציבורית, הדו"חות לבורסה, בחלק של דו"ח מנהלים, היו כתובים בנימה אישית".

מאז אותו הגיג בורק הוא בעל טור קבוע בירחון "דה מרקר". הוא כותב על עניינים שמעסיקים אותו כמו תרבות, אמנות, עסקים, פסיכולוגיה ופילוסופיה. הוא גילה את האוטונומיה שמעניקה הכתיבה והסתחרר מעוצמתה; עוצמה משכרת בעלת אנרגיות לא פחות מספקות, בעיניו, מסגירת עוד עסקת מיליונים מוצלחת. סופו של התהליך - ובורק מתעקש שזהו תהליך ולא אבחה חדה ביום בהיר אחד - שב-2005 הוא פרש מניהול אוורגרין והתחיל להתמסר לכתיבה, לפעילות חברתית ולתענוגות אחרים. "עברו שלוש שנים מאז שפרשתי ועד שהרשיתי לעצמי לכתוב בטופס ההגירה באנגליה שאני סופר. בהתחלה כתבתי 'איש עסקים', אחר כך כתבתי 'גמלאי'. בשני המקרים הפקידים היו אדישים ואז יום אחד כתבתי 'סופר' והפקידים מדי פעם פונים אלי, שואלים על איזה נושאים אני כותב, ואני מרגיש מאוד נוח".

מקשיב בשלוש אוזניים

הספרים של בורק עוסקים בכל מה שאנושי. בהבנת מורכבותו של האדם המודרני. בקשר שבין עסקים, פסיכולוגיה, חולשות אנוש כמו נקמה, קנאה, אהבה, אמת ושקר, עושר ואושר, הצלחה וכישלון. הוא כותב בשפה קולחת, מדויקת מאוד, בגובה העיניים. כתיבה אינטליגנטית, מגובה במחקרים ומעידה על ידע רחב בתחומים רבים. ברגע הראשון נדמה שזה עוד אוסף עצות שימושיות בנוסח האמריקאי של איך להצליח. אבל זה לא. המובן מאליו מוצג אצל בורק תמיד מנקודת מבט בלתי צפויה. ואולי שימפנזים באמת חושבים על פרישה?

בורק הסופר אינו מתחרט על הפרידה מבורק איש העסקים. "אין לי שום געגועים לעולם הזה ואני לא מסתכל לאחור. איבדתי את כל החדות. אני לא מכיר את השמות יותר. מעניינות אותי בעיקר המגמות העולמיות הכלכליות, אבל זה הכל".

אוורגרין נולדה בטיסה טרנסאטלנטית. "באחת הטיסות האינסופיות שמעתי מוזיקה, זה היה פס הקול של הסרט 'בלייד ראנר', אחד ממבחני הקבלה לאוורגרין. מי שראה אותו פחות מחמש פעמים, לא התקבל. מוזיקה מכשפת של ונגליס. בדקתי איפה הקליטו את זה והתברר ששמו של האולפן היה אוורגרין, בקליפורניה. להרבה דברים קיבלתי השראה בטיסות. אתה מעז יותר כשאתה באוויר".

אבל לא רק בטיסות קיבל בורק השראה. לשמות החברות שהקים היה לו תמיד יחס אישי עם אסוציאציה פרטית. כמו, למשל, רוזבאד, ארקטיק אקו או עפרה נדירה. ליזמים צעירים שמחפשים שמות מציע בורק פתרון פשוט להפליא, את רשימת מירוצי הסוסים באנגליה. "הדבר הכי חשוב בעסקים הוא השם שאנשים נותנים לחברה שלהם. במקום לשבור את הראש ולטוס אלפי קילומטרים בעשרות טיסות, אתה פותח עיתון אנגלי ומוצא שם אוצר בלום של שמות שהושקעה בהם הרבה מחשבה ואהבה".

בורק, בן 63, נולד בקפריסין, לשם הוגלו הוריו, ילידי פולין, על ידי הבריטים. לאביו היו אשה וילד שנספו בשואה; הוא שירת בצבא האדום וכך ניצל. אמו ברחה עם אחותה התאומה לאוזבקיסטן וניהלה שם בית יתומים. הם נפגשו על אדמת גרמניה ונישאו. בבואם ארצה התיישבו בהתחלה בבית נטוש ברחוב אילת ביפו, בחדר אחד עם שירותים ומטבח משותפים למשפחות נוספות. כשיעקב היה בן שש הם עברו לחולון.

"זה היה שדרוג מדהים", הוא אומר, "שכני היה פנחס צוקרמן, בשכונה שיחקנו ג'ולות אבל הוא לא ידע לשחק ולא נתנו לו לרדת למטה, כי היה צריך לשמור על האצבעות. ראיתי מול עיני איך נסללה דרכו לתהילה בינלאומית. בגיל צעיר הוא כבר למד אצל מורים פרטיים. אביו היה מוזיקאי וכמו שלפעמים קורה אצל יזמים, ילדים מממשים את החיים של הוריהם".

אביו, ברוך, שמת לפני יותר מ-20 שנה, היה צלם. למשפחתו היתה צלמנייה בפולין. בישראל הוא עבד בסוכנות היהודית ואחר כך בבנק שקשור לסוכנות. אמו, שרה, בת 89 היום, היתה מורה לילדים קשי חינוך וכתבה 120 ספרי לימוד וחוברות עבודה. לפני שיצאה לגמלאות ניהלה את בית הספר מסילות בבת ים. יעקב למד בתיכון חדש בחולון והיה חביב המורים והבנות. חברתו לספסל הלימודים היא המשוררת והסופרת שלומית כהן אסיף.

"מחצית מהבנות בשכבה היתה מאוהבת במורה לספרות והמחצית השנייה בבורק", היא אומרת. "הוא היה הילד הכי יפה בשכבה. היה בו איזשהו קסם ויכולת הקשבה פנטסטית. היתה תחושה שהוא מסוגל להקשיב בשלוש אוזניים. כולם היו בטוחים שהוא יעסוק בפסיכולוגיה או בפילוסופיה. הופתענו מאוד שהוא בחר בעסקים. עוד לפני שהומצאה המילה מצוינות בורק היה מצוין בגלל מוטת הכנפיים שלו. היה תלמיד נפלא. הרגשת שהוא אדם שחושב אחרת ומסתכל על העולם אחרת. לא קראנו לו יעקב או יענקל'ה, אלא בורק. זיהינו בשם הזה איזשהו תוקף ועוצמה. ישבנו המון אצלו בבית ואמו נהגה לעשות עלינו תצפיות ואחר כך השתמשה בחומרים האלה בחוברות העבודה שהיא כתבה".

אחרי התיכון הלך בורק כעתודאי לטכניון, ללמוד הנדסת תעשייה וניהול, והתגייס לחיל הים. לאחר השחרור הקים חברת יעוץ עצמאית, במסגרתה יעץ ב-83' לרופאים בשביתת הרופאים הגדולה ונחשב לאחר סיומה, כעבור שישה חודשים, לאסטרטג מוכשר. שמו נלחש על אוזנו של שמעון פרס לקראת בחירות 84' כמי שיכול לארגן לו את יום הבחירות. פרס אמנם לא הוביל את המערך לתבוסה בבחירות, אבל גם לא ניצח (הוא נאלץ להקים ממשלה עם הליכוד בראשות יצחק שמיר, עם רוטציה בראשות הממשלה).

בורק, מכל מקום, עשה אז את צעדיו הראשונים על החבל הדק שנמתח מכאן אל יהודי העולם ואל עסקים עתידיים של אוורגרין. פרס העמיד את בורק בראש כוח המשימה הכלכלי, שמטרתו היתה לפתח ולעודד מעורבות של אנשי עסקים יהודיים מהתפוצות, בישראל. "צבי צור (צ'רה) היה יו"ר, אני המנכ"ל", אומר בורק. "היינו מביאים לכאן אנשים וקבוצות עבודה, רצינו לתרגם את הרצון הטוב של אנשים מצדקה לעסקים. אהבתי את זה כאתגר, כישראלי, כאיש עסקים וכיהודי ומזה קיבלתי את ההשראה להקים קרן הון סיכון".

תסמונת האח הבכור

ב-84' נסע בורק להרווארד, לקורס של 14 שבועות בתוכנית לפיתוח מנהלים. "טירונות אינטלקטואלית", הוא קורא לזה, "אחרי חודש אתה מתחיל לרחף, רואה את העולם במין צבע סגול, מרגיש בפסגת העולם. זאת הדרך הכי מרתקת ומעשירה לקבל ידע. זה הניסיון הכי חשוב שהיה לי. קיבלתי שם ביטחון לעשות דברים שלא ידעתי שיש לי".

ב-87' הוקמה אוורגרין. מבחינת קרנות הון סיכון, ישראל היתה שממה. "עוד לא ידעתי להגיד 'קרן הון סיכון'", אומר בורק, "כל מה שרציתי זה לא להפסיד את הכסף של אלה שנתנו לי אותו. מרוב פחד לא עשיתי שום השקעה בשנה הראשונה. עדיין לא ידעתי שאני רוצה לעסוק בטכנולוגיה. השקעה ראשונה היתה בחברת תכשיטים משפחתית, אחר כך השקענו בחברה של ציוד רפואי, היתה לנו פיסה ב'ידיעות אחרונות', קנינו את 'שטיחי כרמל' מכונס הנכסים".

אחד המפגשים המרתקים שלו בתחילת הדרך היה עם ראובן הכט, הבעלים של ממגורות דגון בחיפה. בורק ניסה לשכנע אותו להשקיע באוורגרין. הכט הרוויזיוניסט, שהצליח לממש את החזון הציוני בלי השקעות בקרנות הון סיכון, לא כל כך התלהב. "אבל הוא היה מלא רצון טוב ושאל קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלי, שאל מתי הורי עלו לארץ, סיפרתי לו, שאל באיזה אונייה, אמרתי לו 'בן הכט' (ואין שום קשר בין ההכטים). שאל אותי: 'אתה בטוח?' אמרתי: 'כן, מהמבורג'. וזה גמר את השיחה. הוא רכן לעוזר שלו ואמר ביידיש: 'איין מיליון'.

"הייתי הרוס מזה. התקשרתי לאמא שלי והיא סיפרה שכשהם רצו לעלות לארץ היה דוד אחד שאמר שבדיוק יש אונייה בנמל. באותה תקופה לאוניות היתה זהות פוליטית והאונייה הזאת היתה של הרוויזיוניסטים, להורי לא היה שום קשר אליהם אבל להכט היה ברור שנפלה בידיו הזכות לעזור לחברים ותיקים. אז הבנתי שכאשר לאנשים יש רצון טוב, הם מוכנים לתלות אותו על הקולב הכי רעוע. וזה מה שקרה. זה היה שיעור מאלף. עסקים זה אנשים ואנשים זה החולשות שלהם. אם כולם היו הגיוניים, שום מניה לא היתה זזה. הסיבות שבגללן משקיע מחליט למכור או לקנות מניה הן, בעיקרן, אמוציונליות".

בורק נישא לחברתו מהתיכון עדה, אשת עסקים היום, בעלת דירות להשכרה בפאריס. נולדו להם שני ילדים. אסף, בן 40 שחי בניו יורק, מפתח משחקי מחשב שיש להם מטרות חברתיות, המציא משחק מחשב לסימולציה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנקרא Peace Maker (עושה שלום). לירי, בת 35, למדה קולנוע ופסיכולוגיה והיום מורה לשיטת אלכסנדר. לבורק ארבעה נכדים. הוא ואשתו עדה נפרדו. אשתו השנייה היא נחמה קרפול, פסיכולוגית שניהלה את משאבי אנוש, אחת מחברות ההשמה הגדולות בארץ.

אחת השאלות שסיקרנו את בורק במסע הכתיבה, היתה אם יזמים נולדים או נעשים, ואיזה קשר, אם בכלל, יש בין יזמות לסדר הלידה. בורק, בן יחיד, חשב לא פעם איך היו נראים חייו אילו היו לו אחים ואחיות. על פי מחקרים שנעשו, הוא אומר, נשיאים, ראשי ממשלה ושופטים עליונים הם ברובם בנים בכורים, והמורדים הגדולים במדע ובאמנות הם תמיד לא בנים בכורים.

"פרנק סאלוויי, חוקר דרוויניסט בבסיסו, אמר שבנים בכורים נולדים לתוך הטריטוריה שלהם והם הישגיים, קנאים, אינטנסיביים מבחינה רגשית, מגינים על הטריטוריה באגרסיביות רבה. האסטרטגיה שלהם היא דומיננטיות. בנים שניים, לעומתם, מפתחים אסטרטגיה של שיתוף ומחפשים תחומי עניין חדשים. הם מוכנים לקחת יותר סיכונים והופכים ליזמים. הבכורים בוחרים בספורט אינדיווידואלי, השניים עושים באנג'י ומשחקים בספורט קבוצתי".

גם על תוצאות ההצבעה שגזרה את גורלו של המלך הצרפתי לואי ה-16, יש לבורק השגות. אילו עורך-דינו היה מבין דבר או שניים במשמעות שיש לסדר הלידה, ומחליף את אחד האחים השניים באסיפה הלאומית, באח בכור, חייו של המלך היו אולי ניצלים. "אף אחד לא חקר את סדר הלידה של 721 חברי האסיפה הלאומית שהשתתפו בהצבעה", אומר בורק, "המאבק על ראשו של המלך הוכרע על חודו של קול אחד, ואם עורך הדין של המלך היה מבקש, בטענה טכנית, להחליף את אחד מחברי המועצה, המלך הזה היה ממשיך לחיות איתנו עד היום".

למה הבכורים היו לטובתו, לדעתך?

"הבכורים הם בדרך כלל שמרנים. האחים השניים מרדנים יותר. הסיכוי של אח שני לקבל תיאוריה חדשנית, גדול פי 7.3 מהסיכוי של אח בכור. אח שני בן 80 שמרן כמו אח בכור בן 24".

הקשרים בין אבות לבנים קובעים במידה רבה אם הבן יהיה יזם או נשיא ארצות הברית. "לרוב היזמים שאני מכיר יש בעיה עם אב סמכותי. הוא יוצר לבן רף גבוה, מבלי שהוא מתכוון לכך, וההתמודדות של הבן, מבחינה פסיכולוגית, לא פשוטה. כדי להתנתק מהאב הוא מורד, מפתח דומיננטיות והופך להורה של עצמו. הרבה פעמים הוא מוותר בכלל על ההתמודדות עם דמות האב. כשאני מראיין יזם, שרוצה שאשקיע בו, אני שואל מה האב עושה ומה הסדר של האחים במשפחה. חשוב לי לדעת אם הוא כבר עבר את שלב ההתמודדות מול האב, כי אז אני לוקח סיכון אחד פחות. אבל אם אני מראיין בחור צעיר שזה עתה סיים אוניברסיטה ואביו אלוף בצבא, יש לו עדיין משהו להתמודד איתו".

אתה בן יחיד ובכור, אתה אמור להיות שמרן.

"אני שמרן. אמיץ ושמרן, אלה לא דברים הפוכים. המושגים שלי לגבי סיכון אולי שונים משל אנשים אחרים, אבל אני לא הרפתקן, ובדרך כלל מאוד אופטימי. אם תגידי לי שאיראן נערכת עכשיו להתקפה, אני אמצא בזה משהו חיובי".

השמרנות לא מנטרלת את הנועזות?

"מדובר על איזון. אני חושב שהמרכיבים המרכזיים שמניעים את היזמות הם אופטימיות וחוסר ביטחון שנובע משריטה עמוקה, מפצע שיש למישהו והוא מקווה לרפא אותו בעשייה עסקית. מה שקובע זה הסגנון שבו אתה רותם את שני המרכיבים האלה ליוזמות שלך".

מה הפצע שלך?

"בגיל מוקדם מאוד לקחתי אוטונומיה והבנתי שאני יכול להסתדר בכוחות עצמי".

צריך לנצל כל רגע

עם איזה יזם לא תעשה עסקים?

"אם הייתי מראיין מישהו ומגלה שהוא שם בגלל הכסף, הייתי מתרחק ממנו".

כסף זה דבר מגונה?

"אני חושב שאת רוב היזמים מניע הרצון להטביע חותם, לממש שליחות במלחמה שלנו בסופיות. אנחנו המין היחיד שנגזרה עליו המודעות להבין את סופיותנו. אין אף יצור אחר שנגזר עליו קונפליקט כזה נורא. והדרך שבה מתמודדים עם זה היא כפולה: בהסחת הדעת ובלהשאיר חותם, שזה הפתרון הטוב ביותר, לדעתי".

זה מעסיק אותך מאוד?

"המודעות לסופיות איתי כל הזמן. לא אתן לרבע שעה של המתנה למישהו או למשהו לחלוף סתם כך. אני ער מאוד לזה שאין לנו עוד הרבה זמן והמסקנה היא שצריך לנצל כל רגע. כולנו חיים בתחושה של חיי נצח אבל לא יודעים מה לעשות ביום שבת גשום אחד אחרי הצהריים".

בורק הוא איש עסקים נדיר. לא במקרה, כמו השימפנזים שלו, גם הוא חשב על פרישה. יש לו די כסף לחיות נוח עד סוף ימיו והוא החליט להפסיק את המירוץ. לא לבזבז את שארית חייו על לעשות עוד כסף, אלא להתחיל ליהנות ממנו. התנאים הבשילו ובורק, ביחד עם שותפו, עופר נאמן, העבירו ב-2005 את הניהול באוורגרין לשותפיהם הצעירים. "לא העברנו אותה במכה אלא בהדרגה", הוא אומר. "אני התכוננתי לתהליך הזה כעשור. מבחינתי, האלטרנטיבה שלא כל חיי אשמח משקיעים או חברות, קסמה לי מאוד. מישהו שאל אותי: 'איך לפרוש עשיר?' אמרתי לו שבתרבות שלנו יותר קשה לפרוש מאשר להיות עשיר".

פרישה בתרבות המערבית היא תהליך נפשי קשה, אומר בורק, והיא תמיד באה בהפתעה. אנשים לא באמת מאמינים שיום אחד זה יקרה. "כשאת פוגשת מישהו בנסיבות חברתיות את קודם כל שואלת אותו מה הוא עושה. זאת תעודת הזהות המרכזית שלנו. ואני חושב שאם תעזבי את העסקים ותתמסרי באותה אינטנסיביות לאחד התחביבים, יהיה לך קולב מספיק טוב לתלות עליו את ההישגיות שלך. מי שלא מתכונן לזה, בצורה מושכלת, סובל סבל רב. לא פשוט לפתח הרגלי קריאה והאזנה בגיל 50 או 60".

היום בורק וקרפול כמעט פנסיונרים. משקיפים על תל אביב מגבוה, מביתם הנאה מאוד שרואים ממנו את הים. נוסעים בעולם, רוכשים יצירות אמנות נבחרות לאוסף שלהם. אוסף שאין לו קו מנחה אחיד ולא נעשה לצורכי השקעה אלא מורכב מגחמות אישיות בעלות אסוציאציות פרטיות. כמו הצילום המקורי מהסט של הסרט "מוות בוונציה". "אני אוהב את הסיפור של תומאס מאן, אהבתי את הסרט, הצילום הוא אסוציאציה אישית מאוד מיוחדת. קניתי אותו בגלריה בלונדון".

יש באוסף הרבה אולד מסטרס, מעט אמנות ישראלית. את התבליט של איור לספר של סמואל טיילור קולרידג' הוא קנה אצל סוחר אמנות בהולנד, רגע אחרי שכתב מאמר שבו התייחס לפואמה של קולרידג' על יורד הים הקדמון. "ציטטתי משם את הביטוי sadder and wiser, כתבתי שהמדוכאים הם משקיעים טובים יותר, ואז הייתי ביריד בהולנד ואני רואה את הפלטה שעליה עשו תבליט של האמן הצרפתי גוסטב דורה, שעיטר את ספרו של קולרידג', אז יכולתי לא לקנות אותו?"

בורק קורא הרבה ספרים, מאזין למוזיקה, רואה תיאטרון וקולנוע, עוסק בספורט (רץ פעמיים בשבוע 10 ק"מ, שוחה ומשחק טניס וגולף), משקיע הרבה זמן וכסף בפעילות חברתית בהתנדבות ומרצה. את התמורה מהרצאותיו ואת התמלוגים ממכירת הספרים הוא מעביר כתרומה לעמותות שבהן הוא מעורב; "מידות", חברה לדירוג מלכ"רים שבה הוא היו"ר, ו"עיגול לטובה", שבה הוא חבר בוועד המנהל. חברים יש לו מעטים. "אני לא אוהב המונים, אלא במנות קטנות, בלי יותר מדי רעש", הוא אומר.

אושר בגיל השלישי

המטלה הקשה ביותר של בורק היא לשכנע אנשים שאין קשר בין עקומת האושר שלו לעקומת העושר. "חייבים להבין את ההבדל בין הצלחה לבין אושר. הצלחה זה להשיג את מה שאתה רוצה ואושר זה לרצות את מה שהשגת, וזה הבדל עצום".

זו קביעה מצמצמת. אם תהיה מרוצה ממה שהשגת לא תשאף להשיג דברים נוספים.

"בהנחה שלהשיג יותר דברים זה יותר טוב. יש תובנות שבאו לי עם העשייה ועם ההתבגרות. עקומת האושר במחצית השנייה של החיים שונה מעקומת האושר במחצית הראשונה. בשנות ה-30 מתחילה הירידה בחוויית האושר, כנראה בגלל הילדים, אבל זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד. השפל מגיע לשיאו אצל גברים בגיל 40 ואז מתחילה עלייה ואם אתה בריא, בגיל 60-70, אתה חווה שוב את שיא האושר. משתי סיבות, או שהשגנו את מה שרצינו או שהשלמנו עם העובדה שיותר לא נשיג אותו ואין לזה שום קשר לכמות הכסף שיש לנו. הדברים החשובים בחיים הן חוויות ולא חפצים".

זו לא חוכמה שמישהו עשיר אומר שעושר לא חשוב.

"יש כשל לוגי בצורת הניסוח. אני לא מתווכח עם מישהו שאין לו לצרכיו הבסיסיים. אני מדבר רק על הטעות הרווחת בתרבות המערבית וחושב שאם מישהו יכול להתייחס לקשר בין אושר לעושר, זה מישהו שיש לו, כי הוא לפחות היה שם ויודע איך זה. אחד משוחקי האושר הגדולים הוא האמונה שכסף יכול להשפיע על האושר שלך".

ומה כן משפיע?

"פעילות גופנית, פעילות מינית, רצוי עם מישהו שאתה אוהב, קשרים אנושיים עם חברים ומשפחה, שינה חשובה יותר ממשכורת, טלוויזיה סגורה. אוסף של חוויות. בסופו של דבר נזכור את החוויות ולא את הנכסים".

אדם שאין לו כסף לא יתפתה באמצע החיים לעזוב את הפרנסה וללכת לעשות משהו שחשקה נפשו. אתה והוא מדברים על שני תדרים שונים.

"זה נכון אבל יש נוחיות מסוימת בטענה שלך שעוזרת לך להימנע מלהתמודד עם השאלה הגדולה של מה את עושה ואיך את עושה, תחת התירוץ של מלחמת הקיום היומיומית. יכול להיות שהפתרון המעשי זה לעבוד קצת פחות ולפנות חלק מהזמן כדי לעשות את הדבר שחשוב לך. זה בדרך כלל כרוך בתעצומות נפש".

איזה קושי יש בשינוי?

"הקושי לצאת מאזור הנוחות שלנו, ואי אפשר להתפתח בלי לצאת מאזור הנוחות. באטיות רבה, בצעדים זהירים מאוד לעבור למקום שאתה לא מכיר, זה המקום שממנו מתפתחים. זה הסיכון היחיד שהיזם לוקח. להיות במקום לא מוכר, לרכוש מיומנויות, לעלות בעקומת הלמידה שלו, לעמוד מול קהל שהוא לא מכיר. פסיכולוגיה ועסקים זה לא כל כך רחוק".

באמצע שנות ה-90 הרגיז כאן בורק אנשים לא מעטים. ב-93' הונפקה אוורגרין בבורסה, גייסה 33 מיליון שקל ממשקיעים מוסדיים תמורת 66.3 שקל למניה. אבל ב-98' התרחשה מפולת ומחירי המניות צנחו ומנהלי אוורגרין החליטו לרכוש מהציבור את המניות בחזרה ולמחוק את החברה מהמסחר בבורסה. בדרכה של אוורגרין עמדו שני גופים מוסדיים שהחזיקו במניות שלה: קרנות הנאמנות של פיא ופסגות, שטענו שמחיר הרכש שהציעה אוורגרין נמוך מדי - 38.5 שקל למניה. בורק ושותפיו לא ויתרו והודיעו על "איחוד הון" שהותיר את פיא, פסגות והציבור עם שברי מניות בלי יכולת לסחור בהן. בסוף 98' הושלמה העסקה והחברה נמכרה בחזרה לבעליה במחיר נמוך בהרבה מהצעת הרכש המקורית.

בשוק ההון קראו לזה תרגיל לא הוגן. בורק אומר שמצא את עצמו בסבך רגולטורי מעיק עם חברה קנדית שנאלצה לעמוד בתקנות של קנדה, של הרשות לניירות ערך בישראל, הבורסה ושל בנק ישראל בימים של פיקוח על המטבע. "בנק ישראל חשש שישראלים יעקפו את התקנות המחמירות וינצלו את האפשרות להשקיע שקלים בחברה ציבורית זרה כמו אוורגרין וזו בתורה תשקיע בחו"ל", הוא אומר. "ואמנם, ההנפקה של אוורגרין לבורסה בשנת 93' התאפשרה רק לאחר קבלת היתר מיוחד מבנק ישראל. עם הזמן הפכו חלק מההגבלות הרגולטוריות בלתי נסבלות מבחינת הגמישות העסקית ואוורגרין הגישה בג"ץ נגד בנק ישראל. בג"ץ נמנע מלהתערב ודחה את בקשתנו לאפשר לנו להשקיע בחו"ל, ויצר בכך מציאות שבה לא יכולנו לגייס כספים בבורסה המקומית. לכן החלטנו למחוק את החברה מהמסחר בדרך של הצעת רכש לבעלי המניות של החברה. שוק ההון של שנות ה-90 לא התאים כנראה ליצור העסקי המוזר של חברה קנדית הנסחרת בבורסה בישראל. היום, כמובן, חברות זרות מחוזרות כדי שיירשמו למסחר בבורסה המקומית וגם הפיקוח על המטבע הוסר, אבל את ההנאה מהשינוי המבורך הותרנו לאחרים".

למה טייסי קמיקזה חבשו קסדות?

"לא כל משימות ההתאבדות הסתיימו בהצלחה אבל בלי קשר לזה, הטייסים היפנים, כמו הגרמנים, לא חלמו להפר את הסדר, גם כשהיו לפני משימת מוות ודאית. הסדר היה חייב להישמר בכל מחיר".*

הזווית של הפנדל למה רוב השוערים ממשיכים לזנק?

"הטיית העשייה" בקרב שוערי כדורגל היא אחת הסוגיות שמעסיקות את יעקב בורק. זאת משום אהבתו הגדולה לכדורגל בכלל ולליגה האנגלית בפרט, וקשריו עם השווקים הפיננסיים. בספרו החדש הוא מתייחס למחקר בתחום שנעשה בישראל וממצאיו התפרסמו ב-2008.

אף שאינם יכולים לדעת לאן ייבעט הכדור בבעיטת 11, רוב שוערי הכדורגל נוקטים יוזמה ובוחרים לזנק לצד זה או אחר. החוקרים מיקי בר אלי ועופר עזר מאוניברסיטת בן גוריון ואילנה ריטוב מהאוניברסיטה העברית בדקו 286 בעיטות עונשין, ומניתוח הממצאים התברר כי ב-93.7 אחוז מהמקרים השוערים בחרו לזנק, ועצרו רק 13.5 אחוז מהכדורים. בשאר המקרים, כשהשוערים נשארו לעמוד במרכז, הם עצרו 33.3 אחוז מהכדורים.

למרות זאת רוב השוערים ממשיכים לזנק. החוקרים מסבירים זאת באמצעות תיאוריית הנורמה שפיתחו בשנות ה-80 דניאל כהנמן ודייל מילר: אם נקיטת פעולה מסוימת היא נורמה, הרי שאי-נקיטתה נתפסת כאקט שלילי. אם השוער המזנק יספוג שער, הוא ייתפס כמי שלפחות עשה משהו כדי למנוע זאת. שוער שנשאר לעמוד במרכז וקיבל גול ייחשב בטלן שאשם בשער.

את ממצאי המחקר אפשר ליישם בתחומים אחרים, אומרים החוקרים. כשאין צמיחה כלכלית, למשל, הממשלה נוטה להכריז על רפורמות כלכליות, לעתים מיותרות, רק כדי שתיחשב פעלתנית. כך גם בהשקעות בבורסה. גם אם יש היגיון כלכלי בהמתנה, קנייה ומכירה תכופות יוצרות אצל המשקיעים אשליה חיובית של שליטה במצב.

רק אם מתכופפים הסופר חיים באר על ידידו יעקב בורק

הספר "האם שימפנזים חושבים על פרישה" תורגם לשפות רבות: אנגלית, איטלקית, הולנדית, פורטוגלית, יפנית, קוריאנית וסינית. ואף על פי כן, אחרי שהוא יצא לאור, הלך בורק ללמוד כתיבה יוצרת אצל הסופר חיים באר, בסדנה בבית אריאלה בתל אביב, ומאז הם היו לידידים. "יום אחד הוא הראה לי טקסט שהוא כתב על ציור", אומר באר. "זה היה מדהים, כל הקבוצה לא הבינה מה הוא רוצה ואני הרגשתי שזה נופל על אוזניים ערלות והתחלתי לדבר איתם על איך אני קורא את זה. בדרך כלל אני עומד מהצד ולא מתערב, אבל כאן לא יכולתי להתאפק.

"מאז אנחנו נפגשים מעת לעת, אבל הוא נשאר אניגמטי בשבילי. הוא מימש את החלום הבורגני של הכסף, אבל חי נכון יותר מהרבה אנשים ויודע מה לעשות עם הכסף. אני מעריך אותו מאוד. הוא תוהה על קנקנו של העולם במבט של אציל ואיש עסקים אנגלי. בענווה ואלגנטיות מעוררות כבוד. אין בו רגשנות סנטימנטלית, מצד שני הוא קשוב לעולם עם סקרנות בלתי רגילה. לעתים נדירות אני פוגש אדם כל כך סקרן, יותר אפילו מן האקדמאים שאני מכיר, שכל אחד מהם מסוקרן בתחום הצר שלו.

"יש בו משהו רנסנסי. הוא מתעניין במדע, בסוציולוגיה, פסיכולוגיה חברתית, אין בו שמץ ממה שאני מזהה אצל אנשים שהם דור ראשון לעושר ואין בו בזבזנות ראוותנית. לא פעם אני שואל את עצמי איך הייתי חי את חיי אם לא הייתי טרוד בענייני פרנסה, ולא יודע לענות על זה. אצלו יש איזושהי ישירות וניקיון וזה פלא. הוא ימשיך ללבוש את הבגדים שנראים רגילים ורק אם מתכופפים, רואים שהם נקנו בחנויות טובות. הוא לא מוציא עטים ואין לו שעונים ויש בו משהו נדיב מאוד רגשית וציבורית. רוב זמנו מוקדש לעמותות. אין לו שום שטיק של עשירים. זה נורא יפה. מענטש זאת המילה".



יעקב בורק ואשתו נחמה קרפול. אם אתה בריא, בגיל 60-70 אתה חווה את שיא האושר


שלומית כהן אסיף. כולם היו בטוחים שבורק יעסוק בפסיכולוגיה או בפילוסופיה, הופתענו מאוד שהוא בחר בעסקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו