בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמח בנמל בסידני עם ג'ון מלקוביץ' וסטינג

יש פסטיבל בסידני על המים. סטינג חוזר 30 שנה בזמן. ג'ון מלקוביץ' חובש פאה ושר אופרה. ויש גם פרודיה על "האח הגדול"

תגובות

שני גברים שמורים היטב שמדגדגים את גיל 60 הגיעו לביקור באוסטרליה והזעיקו את התזמורת הסימפונית של סידני כדי שתעשה להם מוזיקת רקע.

ראשון נחת ג'ון מלקוביץ', שחקן הקאלט הנערץ, בן 57 וחודשיים, פוזל, מקריח, עם אגן ירכיים של כובסת קרואטית קשת יום, ולמרות הכל ואף על פי כן סמל מין שלעד ייזכר כוולמונט הפתיין מ"יחסים מסוכנים" וכמי שמישל פייפר הצעירה נפלה ברשתו גם מחוץ לשעות הצילומים, והאדם היחיד בעולם, לטענת הבמאי האוסטרי מייקל שטרומינגר, שיכול לעלות על במה ולהכריז "אני ג'קומו קזנובה" מבלי שזה יישמע מגוחך ולא אמין. שטרומינגר ביים את מלקוביץ' בהצגת יחיד עם כמה שחקני וזמרי משנה ותזמורת סימפונית בהרכב מלא, שנקראת "וריאציות ג'קומו".

סטינג בהופעה בסידני. שלוש שעות שחבל שלא הפכו לשבע | צילום: גדי וינבך

הערב עלה במסגרת פסטיבל האמנויות של סידני. מנהלת הפסטיבל הסבירה לקהל בערב הבכורה, בבית האופרה של סידני, שהדרמה האמיתית התחוללה מאחורי הקלעים. התפאורה והתלבושות הגיעו לטייוואן, אחרי מסכת תלאות וייסורים, בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים (כאשר ההופעה מתחילה באוסטרליה בשמונה בערב). מה שאומר שלשחקנים לא ניתנה הזדמנות לעשות חזרה כללית מלאה, ו"רק אם יקרה נס גדול ההצגה תעבור ללא תקלות טכניות", משל היינו בברודוויי ולפנינו "ספיידרמן" מינימום. דבריה התקבלו בתשואות חן, כי מי לא אוהב אתגרים?

עד מהרה הבנו שזה היה למעשה שיא הערב, ואחריו הכל הידרדר במדרון חלקלק ותלול. מוטב היה בלעדי התפאורה (שמלות קרינולינה ענקיות וכעורות להחריד שדרכן השחקנים והזמרים יוצאים ונכנסים, בדרך כלל ברגעים הלא-נכונים) והתלבושות (מלקוביץ' בפאה שבה נראה כמו הלנה בונהם-קרטר ביום רע). למעשה, מוטב היה בלי ההצגה עצמה. לא לשווא הוקדשו לחייו ולזיכרונותיו של ג'קומו ג'ירולמו קזנובה (1725-1798) לא פחות מ-12 כרכי אוטוביוגרפיה מהוללים. קזנובה היה לא רק רב שגל ושם נרדף לכל רודפי השמלות באשר הם, אלא גם, בין היתר, חייל, מטיף, מרגל, משורר, מוזיקאי, קלפן, מתרגם, מרפא ומכשף; הוא גורש מסמינר לכמרים ונמלט מהכלא, התיידד עם וולטיר וקתרינה הגדולה ונמנה עם מייסדי הלוטו הצרפתי בעידודה של מרי אנטואנט. לפלא הוא איך הצליח שטרומינגר, שגם כתב, לכווץ 74 שנות חיים כה סוערות ומסעירות לשלוש שעות כה משמימות.

שלוש מהמילים שמופיעות בסלוגנים הפרסומיים של בית האופרה בסידני (סימני הקריאה במקור) הן: "תשוקה! תעוזה! סיכון!" לאף אחת מהן, לדאבון הלב, לא היה שריד וזכר, ואפילו לא רמז, ב"וריאציות ג'קומו". משפטי הפתיחה עוד גילמו איזו הבטחה לעתיד טוב יותר. מלקוביץ' נשמע זועק מבטן הבמה: "אשה! אשה! אני צריך אשה!" ואחרי שהוא מגיע לקדמת הבמה ומחיאות הכפיים דועכות, הוא מהגג, כמעט על משקל "להיות או לא להיות": "האם זה הרבה מדי לבקש, או לא מספיק?"

קזנובה שלו עייף וחולה, מובס וכנראה גוסס. אליל הנשים היה לשבר כלי, קליפה ריקה, אך עוד חולם על כיבוש אחד אחרון ונזכר באלף לילות אחרים, מתוקים מדבש ורכים ממשי, כאשר המשתתפים האחרים מייצגים אותו בצעירותו ואת הנשים בחייו, ונעזרים לשם כך בקטעים מתוך אופרות של מוצרט, כמו "כך עושות כולן" ו"דון ג'ובאני", ולכן התזמורת.

קשה היה להחליט מי השתעמם יותר - הקהל או הכוכב, שדיקלם ונימנם כאילו לא נמכרו כרטיסים ב-130 דולר כדי לחזות בו. מה שבטוח, אחרי ההפסקה הקריח ההיכל כמו מלקוביץ', וים של כיסאות ריקים בהו בהתרחשות הבימתית המבולבלת, הדלה עד לא-קיימת (פה ושם התגושש מלקוביץ' בכבדות מביכה עם איזו אשה, כסמל למעשה האהבה), ואפילו נאלצו לשמוע את מלקוביץ' מצטרף לאריה או שתיים. למי שתהה: פברוטי הוא לא.

החרפה כמעט הצליחה למחות את זכר הברקותיו הבימתיות של מלקוביץ' בלונדון בשנות ה-90 המוקדמות, בהצגות כמו "שרוף את זה" של לנפורד ווילסון (בתפקיד שאדוארד נורטון ניסה לשחזר בניו יורק, במידה פחותה של הצלחה, לפני שנים אחדות) ולעמעם את הריגוש המצטבר מהופעותיו המהפנטות בקולנוע. ומי ירצה לקנות בגדים מליין הגברים שעליו הוא חתום, "טכנובוהמיין", אחרי הביזיון הזה?

אבל במחשבה שנייה, יש משהו כמעט מנחם בעובדה שגם כוכבים נאלצים לחלטר לפרנסתם, כאחד האדם, ושכולם, כפי שקזנובה עצמו ידע, צריכים לוטו בחיים. מלקוביץ' לא הסתיר בראיונות את העובדה שהפסיד מיליוני דולרים בפרשת מיידוף. "נהרסתי מבחינה כלכלית", אמר, "אבל כסף בא וכסף הולך והכל שטויות. יש לי חיים נהדרים ואני עושה כל מה שאני רוצה. אני כל כך אוהב את העבודה שלי שאני לעולם לא יוצא לחופשות, ואני עובד כל הזמן כדי להיות יותר ויותר טוב במה שאני עושה". בהסתמך על "וריאציות ג'קומו", לא נותר אלא לומר למלקוביץ': תעבוד יותר, חבוב.

בפסטיבל סידני, למרבה המזל, היו גם הפתעות משמחות, כמו הפרודיה ההולנדית על "האח הגדול" ועל תופעת טלוויזיית הריאליטי בכלל, "שוטר טוב, שוטר רע", שבה נסגרים בבית הייצוגי כמה בני אדם שרק כעבור זמן מתברר שהם למעשה בעלי חיים לכל דבר, שמרחרחים זה את זה, מלקקים זה את פניו של זה, גונבים אוכל זה מצלחתו של זה ומנתחים בדיעבד את התנהגותם החייתית האילמת ברצינות תהומית שאין אלא לסכמה כהומור הולנדי. מוזר, מעניין ומדליק.

השחקן הבריטי הקשיש המכונה בטי בורן ונוהג להופיע בבגדי נשים (גרסתו לליידי ברקנל ב"חשיבותה של רצינות" נחשבת מופתית), גולל את סיפורו ב"החיים בשלוש מערכות", מחזה ביוגרפי במסווה של ערב ראיונות. בניגוד לאסון המלקוביצ'י, כאן לא נרשמה בקהל אוזן רפויה אחת.

באחד מגלגוליו חי בורן בקומונה של גברים המתלבשים בבגדי נשים כסוג של הצהרה פוליטית. היתה להם קופה משותפת והכל התנהל על מי מנוחות עד שאחד מהם ברח עם הכסף לסוף-שבוע בפאריס. כך סיכם בורן, הנוטה לדבר על רוב בני האדם בלשון נקבה, כמעשה מרב מיכאלי, את הפרשה: "היא חזרה מפאריס, ומפני שהיתה כל כך צעירה ויפה, סלחנו לה מיד".

יום אחד הופיעה אמו של אחד מחברי הקומונה בפתח. היא היתה גברת שברירית כבת 90 ומשהו, וביקשה לראות את בנה יחידה. לבסוף מצאה את עצמה שותה תה עם חבורת גברים בשמלות, והעירה בלבביות: "הכל תיאטרון בעצם, נכון?"

השונאים שלי ואני

אפילו הופעה של סטינג, שיהיה בן 60 באוקטובר, אך מתכחש בחן לעובדה המפחידה ומספר לקהל על שירים שכתב לפני 25 שנה, "כשהייתי בן 10", היא תיאטרון. כל שיר, לדבריו, הוא מחזה קצר עם עלילה, קונפליקט והתרה, במקרה הטוב. ואיזה תענוג היה לצפות ולהאזין לאוסף המחזות הקצרים שלו, בסידני על המים, תחת כיפת השמים, ברחבת הכניסה של בית האופרה. כפי שגם בטי בורן הוכיח, יש שלוש שעות ויש שלוש שעות. יש שלוש שעות כמו אלו שבחברת קזנובה הגוסס, כשכל מה שאתה חפץ זה רק לצעוק "תתפגר כבר, בחייאת רבאק!" ויש שלוש שעות שגורמות לך להצטער על כך שהן לא שבע שעות. ומי כמו סטינג, שדיבר על סודות הסקס הטנטרי ועל יכולתו לקיים יחסי מין במשך שבע שעות רצופות ("זה לא העיקר", הסביר בראיון ל"אסקווייר" לפני שנתיים, "אבל כן, אני יכול") יודע נפש בהמתו ומבין ללב קהלו. קזנובה עצמו, בלי ספק, הריע בקברו.

אחרי הטרנסוויסטים באו הטרנסקסואלים. בהקדמה לאחד השירים סיפר סטינג: "היה לחן והמילים הגיעו רק אחר כך, אבל המילים היחידות שבאו אלי והתעקשו, היו של זונה טרנסקסואלית. ניסיתי להדוף את הדמות הזאת ולגרש אותה, כי מה לי ולה ומה פתאום, אבל היא ממש חזרה ואמרה לי: אל תשפוט אותי. וכך נולד השיר. מה שהכי כיף בכתיבת שירים זאת האפשרות לראות את העולם דרך עיניים של אחרים, וללכת קצת בנעליים של אחרים, גם אם אלה נעליים מאוד לא נוחות עם עקבים של 13 סנטימטר".

"כתיבת שירים היא תעלומה", סיפר סטינג ל-12 אלף צופיו (הוא הופיע ארבעה ערבים רצופים בסידני, שניים מתוכם באותו היכל קונצרטים שבו התארח מלקוביץ'), שגילם הממוצע 50, על רקע ספינות השעשועים שחלפו בנמל, אורות הלונה פארק, צריחת השחפים, שקיעת הקסם הכתומה-ורודה וזהרורי הכרך המתערבלים בריח הנקניקיות, באדי הבירה ובמתק הגלידה והחיים עצמם (וסטינג הוא הראשון שקרא לאירוע פיקניק). "כתבתי מאות שירים ועדיין אין לי מושג איך זה קרה ומה הסוד. אני רק יודע, למשל, שיש שני סוגים של שירי אהבה. הסוג הראשון הוא אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי, שזה נחמד אבל משעמם ולא הולך לשום מקום, והסוג השני הוא: אני אוהב אותך ואת אוהבת מישהו אחר, שזה כואב אבל מעניין".

את "רוקסן", קלאסיקה בת 34 שנים (סטינג שר רק שלושה שירים מבציר שנות האלפיים - שניים מ-2003 ואחד מ-2005), הוא הקדיש, כשגיטרה זעירה, כמעט יוקליילי, בידו, ל"אחד הזמרים שאני הכי אוהב בעולם, שנמצא פה היום והוא יודע מי הוא". כולם מיהרו לחפש את בוב דילן או ואן מוריסון בשורות הראשונות, אך לשווא. סטינג עצמו, המוגבל ווקאלית באופן כה מלטף ומפתה, טען פעם ש"זמר גדול זה לא בהכרח מישהו עם קול מושלם. זמר גדול הוא מישהו שאתה יודע שרק הוא יכול לשיר כמו שהוא שר".

אפרופו אהבה, אמר סטינג בראיון ל"דיילי טלגרף" הלונדוני בקיץ שעבר, באופן שהידהד איכשהו את דברי מלקוביץ': "החיים שלי נפלאים. אני מצליח, אני עשיר, אני בריא, אני פעיל חברתית, יש לי שישה ילדים מדהימים ואני עושה רק מה שאני רוצה. מה הפלא שיש לי כל כך הרבה שונאים? אבל זה בסדר לגמרי מצדי, באמת. אני מקבל מספיק אהבה והערצה. יותר ממספיק. אם כולם היו אוהבים אותי זה היה נורא משעמם. היה לי מזל שהתחלתי להצליח רק בגיל 27, זה הציל את חיי ושמר אותי מחובר לקרקע. הכי חשוב לי לנגן ולעשות יוגה כל יום, בלי יוצא מן הכלל, כי המשמעת הזאת שומרת אותי רענן ודרוך".

כבר 30 שנה הוא עם אותה אשה, השחקנית ומפיקת הסרטים טרודי סטיילר. הסוד? "אין סוד. אני אוהב אותה, ומה שיותר חשוב - אני ממש מחבב אותה". לבן זקוניו, אגב, שנולד ב-95', קוראים לוק ג'קומו. על שם קזנובה?

להמציא את עצמי

בזכות היוגה, הסקס הטנטרי וכל השאר, נכונה גם היום הקביעה שכתבה עליו עיתונאית אמריקאית לפני 15 שנים: "סטינג יכול להשכיר את בטנו לתחרויות סנוקר". על הבמה הוא עובד קשה ומזיע הרבה, מתקתק להיטים בקצב רצחני, מנגן בשבעה כלים שונים, ממפוחית פה ועד מנדולינה ודרבוקה (כולל שיר בערבית שנחתם ב"שוקראן", ושיר "משלנו", בהשראת דוד המלך, בת שבע ואוריה החיתי), זוכר כל נגן בשמו, ויש עשרות, מציג את פועל הבמה שלו המכור לטנגו ומזמין אותו לאייר בריקוד, עם יפהפייה מקומית בכל תחנה בסיבוב ההופעות העולמי, את אחד משיריו.

בניגוד להופעות האיחוד של "פוליס" ("מי רוצה להתאחד עם האשה שהוא התגרש ממנה?" שאל רטורית בדיעבד), שבהן לא טרח להסתיר את סבלו, הוא נראה ונשמע מאושר וקורן, וההנאה שלו מידבקת לגמרי. הוא הסביר בראיונות שמסע ה"סימפוניסיטי" נועד להלביש את שיריו הישנים בבגדים חדשים, בעיבודים לתזמורת סימפונית, ושהוא כל הזמן מחפש דרכים חדשות, שיפתיעו גם אותו, להעשיר ולהעמיק את יצירתו. הוא הוסיף שהקהל חושש ונבוך בהתחלה, בגלל ה"מכובדות" של תזמורת גדולה ומנצח בחליפה, ולא יודע אם להתנהג כמו בקונצרט רוק או כמו בקונצרט קלאסי, ולכן צריך להתאמץ יותר כדי ללכוד אותו, אבל ברגע שחומות החשדנות נופלות, זאת מסיבה אחת גדולה.

"והעבודה שלי", פירט עוד, "היא לשיר כל שיר בן 30 שנה כאילו הוא נכתב היום אחר הצהריים".

הנינוחות הטבעית של סטינג אינה מתיישבת עם תדמיתו הזחוחה והמתנשאת קמעה. כאן הוא המארח החברי הנדיב, שעיניו בדיוק בגובה עינינו, ואין נעים ומלבב ממנו. הוא משתף אותנו בזיכרונות ילדות ("הכי אהבתי קאובויים ומערבונים, ואת 'בוננזה' בטלוויזיה, כתבתי שירי קאנטרי כדי להרגיש שאני במערבון, וכשג'וני קאש ביצע אחד מהם, הרגשתי שסוף-סוף הגעתי למשהו בחיים"); באנקדוטות כמו "מל ברוקס הציע לי לשחק את דרקולה בסרט שאף פעם לא נוצר" או "הייתי נגד ציד שועלים עד ששועל אחד חיסל את כל לול התרנגולות שלנו. שועלים הם העבריינים הפושטקים של הטבע"; מספר על אביו החלבן (שני הוריו מתו מסרטן ב-87') שרצה שבנו יעבוד בים, כדי שיהיו לו חיים מסעירים. "איכזבתי אותו, אבל הופעתי בספינות נוסעים ופאקינג שנאתי את זה, ובסוף כתבתי שיר לאבא, לפני 25 שנה, שבו כאילו כן נסעתי לים".

הוא נזכר גם בימי המלחמה הקרה, שהביאו אותו לכתיבת "רוסים" ב-84', בעקבות צפייה בשידורים פיראטיים של הטלוויזיה הרוסית. "ראיתי המון תוכניות ילדים רוסיות, שהיו מקסימות, ובניגוד לדימוי הלא-אנושי של הרוסים, פתאום הבנתי שהם אוהבים את הילדים שלהם בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו".

אהבה היתה מילת המפתח בערב הזה, שהובטח שיתקיים בכל מזג אוויר - ראו השיטפונות, הציקלונים ושאר פגעי האקלים באוסטרליה. אם אפשר לחנוק באהבה, זה מה שקהל האלפים עשה לסטינג. ואם אפשר לבכות מאהבה, זה מה שהשירים של סטינג, בלבושם הסימפוני המהודר וההילה החלומית-מלאכית שנוספה להם פתאום, עשו לנו.

ואולי היה שם גם קצת געגוע, לא למי שסטינג היה, אלא למי שאנחנו היינו, לפני המצאת האייפוד, האייפון, הפייסבוק ואפילו הדיסק. לימי הוויניל והתום, לעידן האנלוגי שהשירים של סטינג היו פסקול כל תקוותיו, חלומותיו ואשליותיו. *



מלמעלה: ג'ון מלקוביץ' כקזנובה; השחקן בטי בורן בתפקיד עצמו;'שוטר טוב, שוטר רע'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו