בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | תג מחיר של טקס האוסקר

אז הקולנוע הוא כבר לא מה שהיה פעם. זה לא אומר שיש מישהו שלא חולם על אוסקר. ניב הדס פסלון מוזהב

תגובות

אחרי הפיאסקו של "נער החידות ממומביי", מותחן אוריינטלי מג'ויף שהפך בחסות הצדקנות הקולוניאליסטית והחנופה לשוק ההודי מצד האקדמיה האמריקאית לקולנוע למנצח הגדול של אוסקר 2009, קמה בהוליווד צעקה רמה. הרייטינג של אותו טקס ארוך מנשוא שהתפקע מריקודים הודיים מסורתיים סימן שפל חדש ביחסים המעורערים מלכתחילה שבין האקדמיה לקהל ובין האמנותי לכאורה למסחרי המוכח.

עיקר המחאה נבע מההתעלמות הכמעט גורפת שהופגנה כלפי "האביר האפל" של כריסטופר נולאן, שהיה קונסנזוס בקרב המבקרים, תופעה תרבותית פולחנית ושובר קופות מפלצתי. גם מתן פרס שחקן המשנה הטוב ביותר להית' לדג'ר עשה רושם שהוא יותר ג'סטה בעקבות מותו הטרגי, מאשר הכרה אמיתית בהופעתו המחשמלת.

הפתרון של האקדמיה להנגשת הטקס והחזרת האמון היה הכפלת מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מה שפתח את התחרות גם לסרטים בעלי אופי מסחרי יותר. השינוי הקוסמטי לא עזר להציל את האירוע בשנה שעברה, שעמד בסימן נקמתה הקוריוזית של קתרין ביגלו עם "מטען הכאב" בבעלה הבוגדני לשעבר ג'יימס קמרון ו"אווטאר", הסרט הקופתי בכל הזמנים. אף שמדובר בסרט מותח, אינטנסיבי ואפקטיבי ובסימון טריטוריאלי פמיניסטי - זו היתה הפעם הראשונה שבה אשה זכתה בפרס הבמאי הטוב ביותר - "מטען הכאב" הוא לא יותר מסרט ז'אנר מיומן, שהפיכתו לסוס השחור של האוסקרים היא תולדה של קמפיין מתוכנן, מתוזמן ומסוגנן היטב. הסרט, שהופק בכלל ב-2008, שכב זמן רב על המדפים המאובקים בטרם הופץ לרגל עונת הפרסים.

האקדמיה שולטת

הפערים הללו מחזקים את מקטרגי הטקס שמפקפקים בסמכותיות של האוסקר ובכוחה של התעשייה שהוא מייצג. הם מצטרפים לטרוניות בנוגע לאורכו, השלב המתיש ומבריח הצופים של הקטגוריות הטכניות, והעובדה שהאווירה הקפוצה והמעונבת שלו ממגרת מראש כל אפשרות של שערורייה עסיסית בנוסח ריקי ג'רוויס בגלובוס הזהב. חשובה לא פחות בהקשר הזה היא התחזקותה של הטלוויזיה והעברת מרכז הכובד האמנותי והמסחרי לכיוונה. "מד מן" ו"אימפריית הפשע", הסדרות המז'וריות והמעוטרות של השנתיים האחרונות, לא כל שכן "הסופרנוס" ו"הסמויה", הן יצירות מעניינות, חשובות ומשפיעות הרבה יותר מהערות אגב שוליות כמו "נער החידות ממומביי" ו"מטען הכאב"; סדרות כמו "Glee" ו"שני גברים וחצי" - וגם הסינדיקציות הבלתי נגמרות של "חברים" ו"סיינפלד" - מכניסות מדי עונה יותר כסף מכל הרפתקת אקשן קיצית.

גם תעשיית המוזיקה, שהרכינה ראשה בתחילת העשור הקודם, מתחילה להזדקף מחדש ולקרוא תיגר על ההגמוניה של הקולנוע בכל הנוגע לגיבורים עכשוויים. ביונסה, ריהאנה, ג'יי-זי, קייטי פרי וג'סטין ביבר הם כיום כוכבים לא פחות גדולים מהאליטות ההוליוודיות האקסקלוסיביות. ובכל זאת, לא הגלובוס, לא האמי ולא הגראמי מצליחים לסדוק את שריון האל-חלד של האוסקר. בעוד האחרים מעוררים עניין פנים-תעשייתי ובקרב חובבי הז'אנר בלבד, האוסקר הוא עדיין הטקס שאליו נשואות עיני העולם כולו. הוא המותח, המרגש, המכובד, הזוהר והיוקרתי מכולם.

האוסקר הוא מפגן הכוח המרשים ביותר של הוליווד. נקודת ציון שנתית שבה תעשייה שלמה מתגייסת על מנת להוכיח את עליונותה על שאר העולם. היא מזמנת לאולם אחד את הכישרונות הבולטים של הרגע ביחד עם אגדות חיות ועושה זאת באלגנטיות ייחודית עם הילה מלכותית קורנת; עם מלוא הדר המטען ההיסטורי ורוחות העבר - האריסטוקרטיה של הוליווד - שרודפות אותו ומתחזקות את ההבטחה שלפיה ההיסטוריה ממשיכה להיכתב מדי טקס. זהו לילה שבו הוליווד כולה מאירה באור יקרות את האירוע שמגדיר אותה. זו הדרך שבה היא רוצה להיות מוצגת לעולם ואף אחד לא יודע לתת את השואו הזה כמוה.

מאינדי עד פייסבוק

לא משנה עד כמה תגבר אחיזתם של אמצעי המדיה האחרים, לקולנוע יש את זכות הראשונים. הוא הסוכן התרבותי דרכו החלו האמריקאים לשלוט בעולם והוא גם זה שמשאיר אותם בפסגה. סין היא אולי כוח כלכלי ויצרני, הודו מתפתחת ורוסיה מתעצמת, אבל לאף אחת מהן אין את החיוך של ג'ק ניקולסון או את בראנג'לינה. הקולנוע, מתוקף היותו האמנות הראשונה והיציבה ביותר של המאסות, הוא תפיסת הנלסון של ארצות הברית בצוואר של כולנו. והאוסקר שומר שאיש לא יברח ממנה.

ויש סיבה נוספת להגמוניה של האוסקר. הוא גורם להוליווד להפיק סרטים טובים יותר. הוא זריקת התמריץ היחידה שהיא נותנת לעצמה על מנת לא לצלם רק אשפתונים נטולי יומרות עם פוטנציאל רווחים גבוה. היוקרה שהוא משדר והמקום המרכזי שהוא תופס גם בשנים קשות, מתדלקים את התעשייה ומעניקים מוטיבציה להמשיך להאמין בקולנוע כאמנות ולא רק כמגרפת מזומנים חסרת אחריות.

עם כל הציניות הנלווית, אוסקר באזז הוא עדיין המהום מתגמל שמושך את ההמונים לבתי הקולנוע לראות סרטים של במאים שפעלו מחוץ למנגנון ושמרו על אופיים העצמאי - "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, "פייטר" של דיוויד או ראסל ו"אומץ אמיתי" של האחים כהן - שהמירוץ הנוכחי הזניק אותם למעמד של שוברי קופות עם הכנסות שמגרדות ואף עוברות את ה-100 מיליון דולר לסרט.

חלוקת האוסקרים היא גם הזדמנות לטרוף את הקלפים ולקבוע תג מחיר חדש עבור כל העוסקים במלאכה: המפיקים, הבמאים וכמובן השחקנים. הקריירה של מי שאוסף הביתה פסלון מוזהב לא תיראה שוב אותו הדבר. זו הסיבה, למשל, שהאחים כהן ממשיכים לקבל מימון לסרטיהם מבלי להיאלץ להשתמש בתכסיסי תוכן שיווקי ולבצע עסקים עם גורמים מפוקפקים שמחפשים לגיטימציה.

והשנה יש חבורת סרטים ראויה בהחלט. סרט אינדי דל תקציב כמו "קר עד העצם", עם עלילה בלשית פילם-נוארית שמתרחשת בתוך המיץ של הזבל הלבן האמריקאי, בין טריילר פארקים, מעבדות קריסטל מת', תזונה לקויה ומשפחות שמתרבות בתוך עצמן - ומולו "הרשת החברתית", מוצר אולפני מהודק ומבדר מאין כמותו מבית היוצר של המקצוענים דיוויד פינצ'ר וארון סורקין, שעל הדרך גם מספר את סיפורה של התופעה התרבותית המשמעותית של התקופה (ומוטב אם חברי האקדמיה יכירו בקשר בין הסרט להפיכות בעולם הערבי ויפרגנו לו על כך). ויש כמובן גם את "פייטר" הנפלא שבו הוכיח מרק וולברג את עצמו שוב כמפיק על ובעל חוש ריח מפותח, כשהותיר את הווירטואוזיות לכריסטיאן בייל והסתפק בתפקיד הפחות סנסציוני לטובת הצלחת הפרויקט שיזם; "ברבור שחור" שלוקח את "אגם הברבורים" לסיבוב ברכבת ההרים של התודעה המופרעת של ארונופסקי; "אומץ אמיתי" שמסגנן את המערבון הקלאסי אגב משל על אוזלת ידה של מערכת החוק והמשפט האמריקאית והזילות של ערך חיי אדם; "התחלה" הפסבדו-אינטלקטואלי אך המרהיב כשלעצמו של כריסטופר נולאן; "צעצוע של סיפור 3", הטוען לכתר סרט האנימציה הטוב ביותר בכל הזמנים, עשוי להפתיע; ואפילו "נאום המלך" התיאטרלי מהווה התקדמות ביחס לסרטי אייבורי-מרצ'נט הטרחניים.

ויהיו גם קרבות צמודים: בין ההיסטוריה של "נאום המלך" לצייטגייסט של "הרשת החברתית"; בין המשחק המוגזם של קולין פירת' לנוירוטיות של ג'סי אייזנברג ולג'יימס פרנקו שגם ינחה את הטקס (ביחד עם אן האתוויי); בין רקדנית הבלט הטרודה נטלי פורטמן ללסבית המתבגרת אנט בנינג לג'ניפר לורנס מ"קר עד העצם" שרק רוצה להוכיח למשטרה שאבא שלה מת כדי שלא יעקלו לה את הבית; בין הילדה היילי סטייפילד שרוצה לנקום את מות אביה להלנה בונהם קרטר המעצבנת ולצמד הבנות היריבות של "פייטר" - האמא מליסה ליאו והחברה איימי אדמס; בין הטירוף של כריסטיאן בייל לדידקטיות של ג'פרי ראש.

רשימת המועמדים המבלבלת, הטובה ביותר בשנים האחרונות, משכיחה באחת את השנים השחונות. היא מעידה שכל הדיבורים על משבר, שחיקה, עייפות ואיבוד הכוח היו מוקדמים מדי. הסקת מסקנות נחפזת שרק מדרבנת את הוליווד. הנה בא עוד לילה לבן. *



'נער החידות ממומביי'


'האביר האפל'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו